תגית: תנ”ך

גפן בגינה – איש תחת גפנו

גפן בגינה – איש תחת גפנו

אוי תל אביב, כמה הכל יפה לך. לא סתם אומרים יין ישמח לבב אנוש…” טודו בום, שירם הפופולרי של סטטיק ובן אל תבורי הוא לא סתם אוסף אקראי של מילים. המקור לפתיח הוא בספר תהילים ק”ד. שם מתוארות נפלאות הבריאה שאחת מהן היא המצאת היין שמתומצתת בביטוי  “יין ישמח לבב אנוש“. מאז ימי בראשית מגדלים בני האדם גפנים למאכל ובעיקר להכנת יין.

לטייל

בסטף שבהרי ירושלים מטפחת הקרן הקיימת בוסתן מופלא המאכלס ומקיים כמו מוזיאון חי עשרות זנים של זני הבלאדי המקוריים של גפני ארץ ישראל (לכתבה על סיור בסטף).

ביד השמונה, גם היא בהרי ירושלים, למרגלות בית ההארחה, משתרע גן תנ”כי מטופח שפתוח למבקרים. בגן טרסות, כרמי ענבים, מטעי זית, שביל טיול ושחזור מתקני חקלאות עתיקה.

חרבת צרמן (גם צורמן) שבמרכז רמת הגולן נמצאת בסמוך לגבול הסורי, מזרחית לעין זיוון. האזור ממוקש ומחייב הליכה בשבילים בלבד. בין חורבות הכפר צרקסי החרב לבין הגבול ישנם בוסתנים ובהם עצי משמש, שקדים שלא כולם הפכו מרים, גפנים, תות שאמי שחור, אגוזי מלך ותאנים רבות.

לאכול

עלי גפן

עלי גפן טריים, כאלה שנקטפו קטנים ובצבע ירוק עז בתחילת העונה (עד תחילת מאי) טעימים כפי שהם. בלי בישול ובלי החמצה. ניתן לשלב אותם בכל סלט, תבשיל אורז או קדרה.

אם נותרו לנו בסוף עונת הקיץ ענבים יבשים על הגפן – אל חשש – כי נוכל להכין מהם צימוקים (קישור לכתבה על יבוש פירות וצימוקים).

מסעדות ערביות טובות לעלי גפן (ובכלל לאוכל מקומי אמיתי): שראביכ בכפר ראמה, ואל-תנור שבתחנת דלק בין ריינה לנצרת.

 

זני גפנים מקומיים

בארץ גדלים עשרות זני גפנים מקומיים. הם נפוצים הרבה יותר בחקלאות המסורתית והערבית ונעדרים לחלוטין מהחקלאות המודרנית והמתועשת שבה מעדיפים זנים מיובאים. ברשימה שלמטה מופיעים כמה מהבולטים שבהם. ניתן לטעום מכולם בעונת הקיץ בחלקת הבעל בסטף.

כמעט כל זני הגפן המקומיים הם של ענבי מאכל. למרבה הצער, זני ענבי היין המקומיים נעלמו כמעט כולם באלף שנות שלטון מוסלמי בארץ שבהן נאסרה שתיית אלכוהול והוכחדו אט-אט כמעט כל כרמי היין, להוציא הכרמים המעטים שהיו מוגנים בתוך חומות המנזרים או בבעלות הקהילה היהודית.

דבוקי / בלאדי / חברונית– ענב ירוק של פעם במתיקות עדינה, מומלץ וטוב. ענבים גדולים ומאורכים עם גרעינים רבים, פורה מאד. הדבוקי הוא הנפוץ בזני הבלאדי של ארץ ישראל בשל טעמו הטוב, קצב הצימוח המהיר, העמידות הגבוהה, יכולתו לשגשג בסוגי אדמות שונים ובמקומות שונים בארץ והתאמתו למאכל, צימוקים, חומץ ובשל מתיקותו הרבה גם להכנת עראק ויין. גם כיום ישנם יקבים בארץ, כמו במנזר הכרמיזאן שמדרום לירושלים, המכינים יין לבן מזן הדבוקי. הדבוקי מכונה גם אל-חלילי, כלומר גפן חברונית (שמקורה מהעיר חברון) או אל-בלאדי, כלומר המקומי או הכפרי. הדבוקי נפוץ בכל רחבי הארץ מהרי יהודה והשפלה ועד הגליל העליון והתחתון והוא גדל בתנאי בעל בכרמים ובבוסתנים נטושים.

ואדי פוכין – סוכת גפנים מעל בריכת אגירה ושדות ירק

שאמי – ענב מצוין, אדום, גדול עם גרעינים גדולים, מבשיל מאוחר, פורה. ענב השאמי הנקרא על שמה של דמשק או סוריה הגדולה, נחשב אחד מענבי הבלאדי החשובים והוותיקים של ארץ ישראל ויש עדויות כתובות לגידולו בארץ החל מהתקופה המוסלמית הקדומה.
בלוטי
– אדום, טעים ומתוק, מבשיל מוקדם, פורה מאד.
תמר חולתי – ירוק ללא גרעינים.
חלוואני  – חמצמץ עם גרעינים רבים.
סיקוטי – טעם מיוחד, גרעינים, הבשלה מאוחרת, פורה מאד.
חדוואר – טעים למדי, ירוק ופורה מאד.
חרובי – אדום, מתוק עם חמיצות טובה, גרעין, פורה.
תופאחי/תופחי – אדום במתיקות מתונה, גרעין. אשכולות גדולים עם ענבים עגולים. זן עתיק המתועד באזורנו מימי הביניים.
סולטנינה – ענב ללא גרעין. מתאים לצימוקים.

זנים מודרניים

לא כל שימושי הגפן שרדו. כיום דבש הענבים הוחלף על ידי הסוכר המזוקק הזול והמזיק שמציף אותנו. גם הצימוקים שאנחנו אוכלים בארץ מיובאים ומכילים גופרית כחומר משמר ותזקיק נפט בשם פראפין שמספק להם את הברק הנוצץ. מעלי הגפן עדין מכינים תבשילים מסורתיים, בעיקר במטבח הערבי.

ענבי מאכל נפוצים שניתן להשיג כשתילים במשתלות: ענבים לבנים למאכל כוללים את זן ג-1/סופריור (שמבשיל מוקדם אך טעמו תפל מעט), תומפסון/סולטנינה (מבשיל לאחר הסופריור וטעים ממנו). זנים אדומים למאכל: איזבלה (זן עמיד ביותר ולכן ישרוד מזיקים בלא ריסוס. מומלץ מאד לכל גינה) אך יש בו גרעינים ועליו אינם מתאימים לבישול, אוטום בלאק/אוטום רויאל, פלם סידלס, קרימזון, רד גלוב (זן טעים מצ’ילה עם חרצנים ומשך חיי מדף מופלגים). זני היין כוללים את כל השמות הצרפתיים הנודעים.

ענבי טלי הנפוצים והמוכרים לנו היטב מהפרסומות וממדפי הסופר מכונים בעגת המשתלות ענבי ג-1. הזן המקורי נקרא סופריור ובמקור הוא זן פטנטי מקליפורניה שהובא לארץ. לעומת ענב הדבוקי המקומי הנפוץ שחיי המדף שלו הם ימים ספורים מצטיינים הזנים המודרניים בחיי מדף ארוכים מאד מה שמבטיח הם מקום של כבוד במדפי הסופר.

ארץ ישראל והגפן

ראשון הייננים בארץ היה לא אחר מאשר נח שנזקק כנראה לכוס יין גדולה כדי להתאושש מתלאות המבול. מיד לאחר צאתו מהתיבה מיהר לטעת כרם: “ויחל נח איש האדמה וייטע כרם, וישת מן היין וישכר...” (בראשית, ט’, כ’). ואכן הוא השתכר כהוגן כפי שמתאר המשכו העגום של הסיפור, ואחריו הגיע לוט ששתה לשוכרה, והותיר לנו את הביטוי “שיכור כלוט”. מאז נח ועד ימינו, גידלו תושבי הארץ גפנים בחצרות ביתם והכינו בעצמם מהענבים יין, חומץ, צימוקים ואף דבש ענבים שהיה הסוכר של העת העתיקה. אבותינו שתו יין באופן יום-יומי, והרבה. מצוות שתיית 4 הכוסות בסדר פסח משקפת כנראה את מציאות החיים בעת העתיקה. היין זרם כמים.

“מה גפן זו? בהתחלה היא נרפסת ברגל ואחר כך עולה על שולחנות מלכים, כך ישראל…” (ויקרא רבה ל”ו). הגפן היתה חלק מרכזי מחייהם של אבותינו, ועל כן התנ”ך, שלא היה ספר גינון או בישול, נזקק לגפן כדי להמשיל עשרות משלים ונבואות על גורל עם ישראל. הגפן דומה לעם ישראל. היא שורדת בכל מצב אך זקוקה להשגחה כדי לשגשג ולהניב פרי. אחד היפים שבמשלי התנ”ך האלה הוא משל הכרם מספר ישעיהו. שם אלוהים נמשל ליוגב, כלומר לחקלאי, ועם ישראל נמשל לכרם שלו ומתואר בו תהליך בניינה החקלאי של הארץ וחורבנה (הרחבה על משל הכרם – בכתבה על הסטף).

לבלוב הגפן בחודש מארס – ניצני הסמדר גדלים על השריגים

מילון למונחי הגפן (מקור כל המילים בתנ”ך): בדים – ענפי הגפן העבים והחומים מהשנים הקודמות. זמורות – הענפים מהשנה שעברה שהחלו להתעצות ומהן ניתן לעשות יחורים ולשתול כגפנים חדשות (לכתבה על גידול גפן מיחורים). שריגים – הזמורות הצעירות, בנות פחות משנה, שעליהן גדלים הענבים. סמדר – פריחת ניצני הענבים (“והגפנים סמדר נתנו ריח)”.  קנוקנות – בעונת הצמיחה באביב מצמיחה הגפן חוטים עגלגלים שמסייעים לה לטפס על ענפים או על סוכה. עוללות – שאריות הבציר שנותרו על הגפן. שורק – גפן מובחר.

גידול גפנים

הגפן נעלמת בכל שנה לקראת החורף ושוקעת בתרדמת עמוקה עד לצמיחתה מחדש בעצמה רבה באביב. את הגפן כדאי לשתול לקראת סיום התרדמת, בשלהי החורף. בתחילת האביב, הגפן מתעוררת לחיים בפרץ של לבלוב ופריחה ואז גדלים מדי יום עלים חדשים ולאחריהם יוצאים ניצני הפרי, הסמדר.

הגפן היא צמח חזק. גפנים ישרדו גם בתנאי בעל בלי השקיה כלל, באדמות שונות ומשונות, וגם באזור סלעי עם אדמה מועטה. שורשי הגפן חודרים לעומק וגם לסדקים בין סלעים ולכן היא מצליחה כגידול בעל באזורי ההר הטרשיים. גפנים גדלים במדבר החם וגם בהרים הגבוהים והקרים.

הגפן אמנם תשרוד כמעט בכל מצב, אך כדי לשגשג זקוקה הגפן להשגחת אדם ויד אוהבת. תשומת הלב נדרשת הן בעת השתילה והן בכל עונה לאחר מכן, במיוחד אם רוצים לקבל הרבה פרי ולאורך שנים.

סוכת גפנים באפריל. הגפנים מוקפות גדרות כדי להגן מנמיות ושפני סלע. האשכולות מוגנים בשקיות מחוררות מפני ציפורים רעבות.

ראשית יש להגן על הגפן ולגדרו מפני חיות הבר שישמחו להתחלק איתנו בפירות ובעלי הגפן. שפן סלע שמן אחד יכול לזלול גפן שלם בפחות משעה. שנית, בעונת החורף רצוי לעבד או לקלטר את האדמה שסביבו. שלישית, וגם זה בחורף כשהגפן בתרדמת, כדאי להקפיד על גיזום נכון של ענפי הגפן. רביעית, והפעם באביב כשהענפים גדלים, יש לפרוס את ענפי הגפן על מוטות (הדליה), וחמישית בתחילת הקיץ עם גדילת הפירות, יש להקפיד על השקיה סדירה וגם להגן עליהם מציפורים באמצעות עטיפת האשכולות בשקיות נייר או ניילון מחורר.

קישור לכתבות הדרכה על:
– גיזום הגפן בשנותיו הראשונות ובניית ההדליה.
גידול גפנים מיחורים.

השקיה: לכל אורך תקופת גידול הפרי, משלב פריחת הסמדר (אפריל) ועד לאחר הקטיף (סביב ספטמבר). ההשקיה צריכה לעשות פעם או פעמיים בשבוע. כמות הענבים ומשקלם עולה ככל שמשקים יותר ולכן החקלאים שמוכרים לפי ק”ג נוטים להשקות הרבה. דווקא בגידול ענבי יין איכותיים מקפידים על השקיה מעטה וכך מקבלים טעם חזק יותר.

לאחר נטיעת גפנים אין לצפות לתוצאות מהירות. הגפן נותנת פירות ראשונים רק לאחר 4-5 שנים כך שבמידה ושתלנו יחורים נצטרך להמתין 3-4 שנים. במידה וקנינו שתיל רגיל ממשתלה נצטרך להמתין כנראה שנתיים עד לקבלת ענבים.

ישנה אמת רבה במשפט התנכ”י האלמותי “וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו” (מלכים א’ ה’, ה). גפנים ותאנים גדלים היטב יחד באותה חלקה ונראה שהם מסייעים זה לזה לגדול.

 

 

התאנה – עץ גן העדן

התאנה – עץ גן העדן

 הזקן והתאנה – אגדה מקומית

כמעט כולם מכירים את האגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב אבל מעטים יודעים שיש לה גם גרסה מקומית שנכתבה כמעט אלפיים שנה לפני האגדה המוכרת מסיפורי הילדים. בסיפור האגדה המקומי מככבים זקן, אשה מרשעת, בעלה חלש האופי, קיסר רומאי ועץ תאנה. הזקן נטע תאנים בעת שאיתרע מזלו לפגוש את הקיסר הרומאי אדריאנוס בשעה שהוביל את צבאו לדיכוי מרד בר-כוכבא שבעקבותיו חרבה הארץ והחלה הגלות בת 2,000 השנה. וכך מסופר במדרש תנחומא:

מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.
אמר לו אדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים!
אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו, יאכלו בני.
עשה אדריאנוס שלש שנים במלחמה וחזר. לאחר שלש שנים מצא את אותו זקן באותו מקום.
מה עשה אותו זקן? נטל כלכלה (כלומר סלסלה) ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס. אמר לפניו: אדני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך, ואמרת לי, אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים, הרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הכלכלה מהן מנתך.
מיד אמר אדריאנוס לעבדיו: טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים, ועשו כך.
נטל הזקן את הכלכלה מלאה זהובים, והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו. סח להם את המעשה.
הייתה שכנתו עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן. אמרה לבעלה: כל בני אדם הולכין והקדוש ברוך הוא נותן להם ומזמן להם טובה, ואתה יושב בבית חשוך באופל. הרי שכן שלנו כבד את המלך בסלסלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים. ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה, לך וכבדו בהן, שמא ימלא לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן.
הלך ושמע לאשתו, ונטל סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים תאנים ותפוחים וטען על כתפו וקרב לפני המלך סל גדול ועמד ואמר: אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים.
אמר המלך לחיילים שלו: טלו אותו ממנו וטפחו אותן על פניו. עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו על פניו עד שנפחו פניו, סימו את עיניו ועשאוהו דוגמא, והלך לביתו בפחי נפש, בוכה.
והייתה אשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים. וראתה אותו ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה. אמרה לו: מה לך?
אמר לה: ששמעתי לך והלכתי לכבד את המלך באותו הסל, וטפחו אותו על פני. אילולי ששמעתי לך והטלתי לסל אתרוגין (שהוא פרי קשה), כבר היו רוגמים אותי את כל גופי בהן.
לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות. אלא כשם שמצא, עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.

חלקת הבעל בסטף. ליקוט תאנים ודבלים מעצי תאנה מזני בלאדי

בקריאת האגדה על הזקן ועץ התאנה מקבלים שיעור על אמיתות בסיסיות שלא השתנו על בני אדם ומלכים, על צניעות ושכרה ועל חנפנות ועונשה כמו גם עם תאוות בצע ותוצאותיה. נראה לי שיותר מכל היא מזכירה  את האגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב. בשני הסיפורים מסופר על אדם פשוט וטוב, חקלאי או דייג, שנשוי לאשה מרשעת ותאבת בצע שלרצונה הוא נשמע וגם סופם של שני הסיפורים מר באותה מידה. מעל לקווי הדמיון מוסיף מדרש האגדה נדבכים נוספים. את הרומאים מייצג בסיפור הקיסר שהיה החזק באדם ושהעולם כולו סר למרותו. בעיניו המלחמה והכיבוש היו חשובים מהעבודה. את העבודה השאירו הרומאים לעבדים. אלא שהזקן נוטע התאנים פגש בו במקום הנכון ובזמן הנכון. שנותיו הרבות לא הביאו אותו להתעייף מהחיים ולחדול מעשייה וכששומע אדריאנוס את תשובת הזקן הוא מבין שהזקן לא רואה בעבודה דבר מאולץ כפי שעבד רואה אותה. הזקן בוחר לעבוד. הוא  שותל עץ פרי גם בערוב ימיו כשאינו מצפה לקטוף את פרי עמלו, ובכך מלמד את הקיסר ואותנו שאדם חופשי שמח לעבוד בעבור עצמו ובניו ושלשתילת עץ פרי יש ערך בפני עצמה.

כפי שהמדרש מתאר, התאנה מתחילה לתת פירות ראשונים שלוש שנים אחרי נטיעתה והיא גדלה ומניבה פרי עוד שנים רבות לאחר מכן. התאנה יחד עם הגפן מבטאת במקורות העבריים את השאיפה לשלום ושלווה כפי שכתוב בצורה נפלאה כל כך בספרי הנביאים: “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתנו ואין מחריד כי פי ה’ צבאות דיבר” (מיכה ד’, ד’). הזקן לא עסק במלחמה. הוא ישב תחת גפנו וחי חיים שלווים, פשוטים ומספקים והמשיך לטעת עצי פרי, לו ולבנו. מה הפלא שהקיסר הרומאי נפעם וזכר אותו לטובה לאחר ששב מעוד אחת ממסעות המלחמה הארוכים וחסרי התוחלת שניהל כל ימיו.

על כלכלה ומקצועות

בקריאה איטית של המדרש על הזקן והתאנה נוכל לשים לב שהוא מלמד אותנו את מקורה של המילה ‘כלכלה’. סיפורי תאנה אחרים מהמשנה מלמדים אותנו גם את משמעותה של המילה ‘מקצוע‘. במשנה נאמר: “עד הקיץ, עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות…” (נדרים ח”פ מ) מה הוא המקצוע? פרשנים מניחים שמקצוע הוא המצע או המחצלת עליה הניחו את התאנים ליבוש.

הבעיה בפרי התאנה שאיננו מחזיק מעמד יותר מכמה ימים לאחר הקטיף אבל יש לכך כמה פתרונות יצירתיים. ראשית התאנה טעימה ומתוקה להפליא כך שהבעיה לא ממש חמורה, ושנית הפירות מבשילים בהדרגה ולא בבת אחת. מעבר לכך פירות התאנה מתאימים ליבוש (מכונים דבלות או גרוגרות) ולהכנת דבש תאנים (דיבס) או ריבות מתוקות ואף גלידות. בעבר, טרם המצאת המקרר, כל מזון שהיה ניתן לייבשו ולשמרו לזמן ארוך זכה לתהילה ולמחיר גבוה וחלק גדול מהתאנים נועדו ליבוש ולשימור ועל כך מסופר במקורות רבים כמו למשל תיאור של איסוף מאורגן וחלוקה של מזון לכל תושבי היישוב בתקופת התלמוד: “הגיע זמן התאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותם, ועושין אותן דבילה ומכניסים לאוצר שבעיר…ומחלקים אותם ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו” (תוספתא שביעית פ”ח). כך נראה צדק חברתי בתקופת התלמוד. תפקידו של בית הדין היה לארגן איסוף וחלוקה של אוכל. ממש אחרית הימים. 

ואם כבר עסקינן באחרית הימים קשה שלא להזכיר את חזון אחרית הימים המקורי שגם בו מככב עץ התאנה שלנו: “והיה באחרית הימים יהיה הר בית יהוה נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים. והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים.  ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצמים עד רחוק וכתתו חרבתיהם לאתים וחניתתיהם למזמרות לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה.  וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד”. (מיכה ד’, א-ד’). חזון אחרית הימים עוסק אמנם בדברים גדולים מהחיים – פוליטיקה, מלחמות ודת – אבל לגבי האדם הפשוט הוא מתבטא בסה”כ במשפט הסיום הנפלא: “וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד”.

עץ תאנה משובח בבוסתן של נחל עמוד

התאנה אינה עץ מפונק. היא גדלה בסוגי קרקעות מגוונים והיא מסתדרת בחום וגם בקור. היא משגשגת לצד מעיינות אך מניבה פרי מצויין גם בגידולי בעל ממי גשמים בלבד. היא נותנת פרי מתוק, טעים ובריא שניתן לשמרו לתקופת החורף ובנוסף לכל אלה גם קל להרבות אותה באמצעות ייחורים. עם תכונות משובחות כאלה אין פלא שהיא מעצי הפרי החשובים של ארץ ישראל.

הקיץ והתאנה

התאנה והקיץ באים ביחד. פרי התאנה גדל בקיץ. המילה קיץ משמשת במקרא ובמקורות חז”ל לתיאור הבשלת התאנים ומכאן התגלגלה המילה קיץ לעונת השנה במשמעות המוכרת לנו כיום. למעשה ישנם שלושה גלי הבשלה בתאנה. התאנים הראשונות שמבשילות בחודש מאי על ענפי השנה שעברה נקראות בכורות אך הן מעטות ודלות, התאנים הטובות והטעימות שמבשילות בחודשי הקיץ נקראות קיץ והן גדלות על ענפים ירוקים שצמחו באביב האחרון, ולבסוף גל התאנים האחרון נקרא באופן לא מפתיע סתוויות. הפרי הראשון שהיא מוציאה, פרי הבכורות, איננו פרי אמיתי אלא פרי מתחזה. מסתבר שגם עצים יודעים לשקר. פרי התאנה מכונה פגה וגל הפרי הראשון, הבכורות, גדל כמה ימים ואז צמיחתו נעצרת ולבסוף הפרי נושר ועל כך נאמר “התאנה חנטה פגיה” (שיר השירים ב, י”ג).

הפריה והבשלה

מרבית זני התאנים בימינו הן עצי נקבה מזנים שאינם זקוקים להפריה כדי להניב פרי אך גם תאנים כאלה יעשו טעימות, מתוקות ועסיסיות יותר אם יעברו הפריה. בזני תאנים הזקוקים להפריה ינשור מהעץ פרי שלא עבר הפריה. מרבית התאנים הזקוקות להפריה משתייכות למשפחת התאנים מזן הסמירנה מטורקיה שממנו מגיעות אלינו כמעט כל התאנים המיובשות. בארץ כמעט כל התאנים משתייכות לקבוצה שאינה זקוקה להפריית צרעות (אך כאמור טעם הפרי יהיה טעי יותר אם תתקיים הפריה) לרבות התאנה הברזילאית (המכונה גם תאנה קליפורנית או תאנה ארגמנית) וכמעט כל זני הבלאדי של ארץ ישראל שמתוארים בהרחבה בהמשך המאמר.

ההפריה הטבעית לתאנה נעשית על ידי צרעה זעירה (כ-2 מ”מ) שמגיעה מעץ תאנה זכר במידה ועץ כזה נמצא בקרבת מקום. עץ כזה המכונה גם תאנת הבר מניב פרי שאינו מתאים למאכל אלא רק להפריה. כדי לשפר את ההפריה נהגו חקלאים מסורתיים לבצע תהליך המכונה קפריקציה שבו תלו על עצי התאנה ענפים עמוסי פירות שנלקחו מתאנה זכרית. תהליכי הפרית התאנה היו ידועים בימי קדם ותוארו בפרטי פרטים על ידי סופרים יוונים ורומאים וגם בספרות חז”ל.

הבשלה – ברבים מעצי הפרי מבשילים כל הפירות בגל אחד באותו הזמן אך ההבשלה של הפרי עצמו נעשית לאט-לאט וכך שכל יום הוא מעט יותר בשל ומתוק משהיה אתמול. פרי התאנה שונה בהיבטים אלה. הפירות שעל העץ מגיעים לבשלות במשך תקופה ארוכה, של חודש-חודשיים, במהלך שיא הקיץ ולכן ניתן ואף רצוי להגיע לעץ כל כמה ימים ולאסוף פירות בשלים לפני שהציפורים יעשו זאת.  מצד שני, בפרי התאנה עצמו מגיעה ההבשלה בבת אחת ודומה להזרקת סוכר שמביאה לכך שהפרי הופך כמעט בין לילה מפרי בלתי אכיל לפרי עסיסי מתוק ורך.

זני התאנה

התאנה נפוץ בארץ מאז שיצא האדם מגן העדן “ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות” (בראשית, ג’ 7). מאז ולאורך הדורות עשרות זני תאנה היו נטועים ברחבי הארץ. אלא שכיום המצב שונה לחלוטין. מרבית הגידולים במגזר היהודי הם מטעים של תאנים סגולות מהזן הברזילאי (נקראת גם ארגמנית) שהובא לארץ רק בשנות ה90 ומצטיין, כמו רוב הפירות שהשתלטו על מדפי הסופר, בעיקר בחיי מדף ארוכים. במגזר הערבי מרבית הגידולים הן עדין מזני בלאדי.

זני הבלאדי החשובים באזורי ההר: חורטמני (תאנה נפוצה וחשובה, פרי ירוק, דבשי ומתוק. גדל בעל בכל הארץ, הבשלה מאוחרת – מאוגוסט לאוקטובר), חמדי (סגולות, מתוקות מאד, הבשלה באוגוסט, נפוצות בגידול מסחרי ביהודה ושומרון ונמכרות בצדי הדרכים), חרובי (שחור, קשה להשרשה, מתוק במיוחד, מבשילה בסוף אוגוסט), ביאדי (ביאד בערבית הוא לבן ואכן התאנה בהירה בגוון ירוק-צהוב, גדלה בגליל ובגולן ומבשילה בסוף אוגוסט-ספטמבר, טעם מתוק-דבשי והיא הזן העיקרי בארץ להכנת דבלים ודיבס, הלא הוא דבש התאנים), שיתוואי (ירוק בהיר, נפוצה בגידולי בעל, הבשלה מאוחרת בסתיו), כבארי (ירוקה וקטנה, זן פורה במתיקות מתונה ונפוץ מאד בגידול בעל, הבשלה באוגוסט).

זני בלאדי נפוצים באזור השפלה והעמקים ומתאימים לגידול באדמת חמרה (*): סבעי (סגול ירוק עם פסים, מתוק מאד, פרי גדול, הבשלה מוקדמת בסוף יולי, נפוץ בשפלה בגליל ובגולן וגם בגידול מסחרי ובשווקים), ספרי (דומה לביאדי אך גדל באזורים נמוכים וחמים יותר – הגליל התחתון והעמקים), ונצרתית (זן בכורות ירוק ופורה עם פרי גדול, אך זקוקה להפריה כדי להניב פרי מתוק), סמיראנית (ירוקה שמוצאה בתורכיה. זקוקה להפריה). כל אלה (להוציא הנצרתית והסמיראנית) יניבו פרי ללא הפריה אך באם תתקיים  הפריה יהיו הפירות מתוקים וגדולים יותר.

זני בלאדי טובים נוספים: קרקעי, חמרי (אדומה), טוואלי (מאורכת הגדלה בגליל העליון), זרקי (סגולה קטנה במתיקות מתונה ומאוזנת), הלחמי (ירוקה בגודל בינוני עם מתיקות מתונה), קוממיות (ירוקה גדולה במתיקות מתונה).

(*) אדמת חמרה: אדמה אדומה-חומה המתאימה לגידולים, מאוורת ומנוקזת טבעי אך מתקשה להחזיק חומרים מזינים ולכן זקוקה לדישון מתמיד וגם נפגעת מעיבוד חקלאי אינטנסיבי המייצר בה כרום שמונע חלחול וצמיחת שורשים.

גידול תאנים

יחור תאנה בשנה הראשונה לאחר השתילה. תאנה מזן עסיסי בשתילת בעל במסגרת שיקום הטרסות של ואדי עבדאלה

ריבוי התאנה בחקלאות המסורתית בארץ ישראל נעשה מאז ומעולם ביחורים. מדרש בראשית רבה (פרשה לא ,יד) מספר על נוח שהכניס לתיבה “זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים, גרופית לזיתים“. החכמים שכתבו את המדרש בתקופת התלמוד הכירו היטב כיצד להרבות את עצי הפרי העיקריים של הארץ ושיטות אלה נשמרו מאז בחקלאות המסורתית.  כבר לפני 2,000 שנה בשיא תהילתה של האימפריה הרומאית נכתבו מדריכים מפורטים להפליא על גידול צמחים, עצי פרי והפקת מזון ותרופות מהם. פליניוס הזקן בספרו האינצקלופדי רחב ההיקף על הטבע Historia naturalis מתאר (פרק XVII) בדקדקנות את שיטות ההרביה והגידול של התאנים, כמו גם של שאר עצי הפרי והוא  ממליץ (XVII, XXVII) “לקחת ענף גדול למדי ולנעוץ אותו עמוק באדמה ולהשאיר רק את ראשו מחוץ לאדמה ולכסות אפילו אותו בחול“. מחקרו הרחב של עקיבא לונדון מקשר בין אין ספור הנחיות והמלצות לגידול תאנה במקורות העבריים הקדומים ובחיבורים מהתקופה הרומית והיוונית שקדמה לה, ואף משווה אותם למנהגי הפלאחים בעבר ולנהוג בחקלאות המודרנית בימינו. מעניין לראות שבארצות הים התיכון השונות נתקיימו ונשתמרו לאורך השנים  מנהגים דומים להפליא, כמו נטיעת תאנים לתוך בצלי חצב או הטמנת אבנים לתוך עצי תאנה על מנת לעצבם.

עד היום הפלאחים הערביים נוהגים לנטוע יחורים כאלה בשלהי החורף, חלקם בגנים ובמטעים מושקים ואחרים בשתילת בעל.

תהליך שתילת יחורי התאנה מפורט במדריך עשיית יחורים.

עצי תאנה מכל זני הבלאדי בארץ מטופחים באהבה על ידי הקרן הקיימת בבוסתן הבעל שבסטף ליד ירושלים. כמו כן ישנן משתלות המתמחות בתאנים כמו משתלת שפרעם שעל כביש שפרעם-קרית אתא, ילקוט הרועים בצבעון, בוסתן בהר ליד צומת בילו, ומשתלת חורשים.

הפלאחים מעבדים את מטעי התאנה, בדומה לכרמי הזית, בעזרת קילטור האדמה. הקילטור שנעשה כחריש לא עמוק ,עזר לאדמה לקלוט את מי הגשמים בחורף והביא לעקירת עשבים שוטים. לאחר הקילטור נהגו לפזר קומפוסט או זבל אורגני אחר. מדי כמה שנים קיצרו את הענפים כדי לעודד צמיחה של ענפים חדשים. טיפ של מגדלים: תאני הקץ גדלים על ענפים ירוקים שצמחו באביב האחרון. כדי להגדיל את יבול הקיץ ניתן לקטום את קצה הענף  הירוק (1 ס”מ) לאחר שהופיע עליו הפירות הראשונים.

יבוש תאנים:  ישנם זני תאנה שמתאימים יותר ליבוש כמו החרובי, ביאדי, ספרי ועסלי, אך למעשה ניתן ליבש כמעט כל זן. קישור לפוסט הדרכה על יבוש תאנים.

 

לקריאה נוספתאיך הופכים ענף לעץ? (מדריך לעשיית יחורים) 

הגינה הארץ ישראלית

הגינה הארץ ישראלית

הגן הארץ ישראלי המסורתי הוא גן מקומי

הבוסתן בנחל עמוד. הרמוניה של אדם וטבע. עצי תאנה, תות, זית ושקד ובלב הבוסתן מערכת השקיה, מעין, פינות ישיבה ומזרקה.

הוא שייך למקום הזה. גם יופיו וגם פגמיו הם מאפייני הארץ, ותנובתו היא פרי הארץ. הגן המקומי התפתח במהלך אלפי שנות היסטוריה תוך התאמה לתנאי האקלים והקרקע המקומיים, לפי מגבלות המים ובמענה לצרכים של בני הארץ. הגנים של תושבי ממלכתו של דוד המלך דומים מאד לגנים שהיו נפוצים כאן עד לפני כמאה שנה.

זהו גן של תועלת, עם בוסתן עצי פרי מקומיים, גפנים מטפסות על מרפסת או סביב סוכה, גינת מטבח עם ירקות, צמחי תבלין ומרפא ומקום מוצל למנוחה ומפלט מהשמש הקופחת בקיץ. בין הצמחים יש פינות ישיבה, רחבה מרוצפת או שביל מרכזי רחב, בור מים וקישוטים מפוזרים מסביב.

בתי מגורים ובוסתן בשולי הכפר טירה שעל חורבותיו הוקמה טירת הכרמל. אמת המים מעין קדם אל הכפר נראית במורד מהעל הבית.

הגן המקומי קל להחזקה והוא מתאים למקום. בשל המחסור במים בארץ הוא איננו דורש השקיה רבה ומרבית הצמחים בו עמידים ליובש, פגעים ומזיקים. גן כזה משתלב בנוף המקומי ומתאים לאקלים הסביבתי. כמו הטבע שסביב, מראה הגן הארץ ישראלי משתנה לאורך עונות השנה ולכן הצמחים בו לא נשארים ירוקים גם בקיץ כמו בגן האירופאי או הטרופי. להבדיל ממרבית הגינות בארץ, הגן המקומי איננו מבוסס על דשא מדרום אפריקה ועצים מארצות רחוקות שדורשים השקיה נמרצת כל הקיץ כדי להמשיך ולקיים את המראה הירוק כל השנה.

שעון העונות עובד במרץ בגן הארץ ישראלי. מבט חטוף בגינת מאכל או גינת בר מקומית מספיק כדי לדעת את חודש השנה. מראה הגן במיטבו בסוף החורף ובאביב והוא דועך ונובל בקיץ ובסתיו אך דווקא אז הוא מניב את מיטב הפרות העסיסיים ומספק לבעלי הגן תאנים, ענבים, רימונים וזיתים.

הגן המקומי הטיפוסי מוקף חומה חומה או שדרת ברושים כדי להפרידו מהסביבה הרועשת ולהפכו לגן פרטי ולעתים הוא בנוי כחצר פנימית בין בתים. הגן הניב פרי ונתן מזון לבני הבית ונתן להם מקום מבטחים רגוע ומפלט מהמולת היום-יום ומקשיי המציאות כמסופר במקורות:  “יושב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה” וגם”וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד” (מלכים א’, ה’ 5 ומיכה ד’, 44).

גינת מנזר הורטוס קונקלוזוס (הגן הנעול בלטינית) שבכפר ארטאס שדרום לבית לחם. המנזר מתנשא מעל העמק המושקה בשורת המעיינות שסביב בריכות שלמה. המנזר הקתולי מיועד לנזירות והוקם ב1902. העמק שלצידו מעוטר בשדות, מטעים, תעלות השקיה ובריכות. הכפר נמצא בשליטה פלסטינאית. סיורים בקרבת מקום (בריכות שלמה ותל עיטם המקראית) נערכים מעת לעת ע”י בית ספר כפר עציון.

 

 

עקבות הגן המקומי בכפרים ובחורבות

בוסתנים וחלקות ירק בנחל קנה בלב השומרון

גנים כאלה ניתן לראות גם כיום בכפרים הפלסטינאים המסורתיים ביהודה, שומרון ובגליל וגם בחלק מגינות המנזרים. כמה כפרים עדיין משמרים גינות כאלה וגם בשיטוט בחורבות הכפרים החרבים ניתן לראות עקבות שנותרו ולדמיין כיצד נראו גינות ובוסתנים אלה בעבר. בכפר בתיר ובואדי פוכין אפשר לראות מערכות השקיה לגידולי שלחין, טראסות, בוסתנים וגינות ירק שלא השתנו במשך אלפיים שנה. בסטף עשתה הקרן הקיימת עבודה נפלאה של שיקום בוסתנים הגדלים בעל ולמרגלותיהם מערכות השקיה עתיקות המוליכות מים ממעיינות הכפר דרך טראסות אל חלקות ירק שמעבדים תושבי ירושלים השוכרים חלקות במקום.

בכמה מגינות המנזרים בארץ מקיימים גינות ארץ ישראליות מסורתיות ונראה לרוב לצד חלקת הירק גם בוסתן פרי או כרם גפנים ליין ומטע עצי זית. גנים ובוסתנים כאלה אפשר לראות במיטבם במנזר האחיות ציון בעין כרם שבירושלים, מנזר בית ג’מאל שליד בית שמש ומנזר גת שמנים בירושלים עם חלקת עצי הזית הקדומים המפורסמת שבו. בגינות מנזר באירופה של ימי הביניים היו באופן טיפוסי שתי חלקות – גינת צמחי מרפא וגינת מטבח לירקות. מחוץ למנזרים, בוסתן נחל שיח הנטוש בחיפה עם המים הזורמים ובוסתן עצי הפרי הוא דוגמא נפלאה ומיוחדת לגן ארץ ישראלי שמעורר זיכרונות קמאיים של גן העדן האבוד וכך גם מלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים עם הגינה הפורחת והמטופחת שבין חומותיו.

תעלת מים יוצאת מהמעין וזורמת בינות לעצי הבוסתן (בוסתן כיאט)

הבוסתן הוא אבן יסוד בעיצוב גינה ים תיכונית. בבוסתן נשתול את עצי הפרי בכל שטח הגן ולא רק סביב הגדר ולעתים יש בו גם תרנגולות או חיות משק אחרות. כל אלה תומכים במטבח הים תיכוני העסיסי והעשיר. הבוסתן הוא אמנם גינה פונקציונלית, אך צריך לעצב אותו כמקום יפה המזמין את האורחים לשבת בצל העצים או הפרגולה ולטעום מפירות וירקות העונה. כאשר יש שיפוע בקרקע משלבים טראסות בנויות מאבנים טבעיות ועליהן נטועים עצי פרי וצמחי תבלין הגדלים בעל.

צמחיית הגן המקומי

צמחי הגן הטיפוסיים כוללים בוסתן עצי פרי – רימון, הדרים, תאנה, זית, לימון, שקד, וחרוב. גפנים מטפסות על המרפסת או על סוכה. “כי יהוה אלהיך מביאך אל-ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורימון ארץ-זית שמן ודבש. (דברים ח’, 7-8). חוץ משבעת המינים ועצי פרי מקומיים אחרים נמצא בעציצי חרס או בפחים גדולים צמחי תבלין כמו נענע, ריחן, אזוב, רוזמרין, פלרגוניום לימוני, מרווה ואחרים, כמו גם ערוגת ירק גדולה לצורכי המטבח.

עין מכורה שליד כרם מהר"ל

עין מכורה שליד כרם מהר”ל – שדות ובוסתנים הנשקפים מהמעיין

בגינה הארץ ישראלית כדאי לשלב יחד עם צמחי התועלת גם כמה מצמחי הבר של ארץ ישראל וצמחי נוי. עצי אלון או חרוב יתנו צל וקרירות בקיץ. מנה של יופי וריח בעונות השנה השונות יתנו שיחי לוטם, אלת המסטיק, שיחי יסמין (פרח לבן. הזנים הערבי, רפואי ואזורי פורחים כל השנה). עץ ער אציל יעניק עלי דפנה לנוי ולהחמצת ירקות ומתאים לשלב גם שיחי הדס (שיח הדס מצוי-פרח לבן, בקיץ) ומורן החורש (שיח שניתן לפסל בגינון, פרח לבן, באביב/קיץ). לצבע ולנשמה כדאי לטפח בגן מצעים של פקעות פרחי בר שיפרחו בחורף ובאביב וגם פרחי גרניום בשלל צבעים בעציצים מושקים שיתנו צבעוניות לגינה במשך השנה, וסביב לחומות או לגדר נפרוש צמחי בוגונוויליה שיתנו מרבדי צבע בקיץ.

אביזרים וקישוטים משובצים, במיוחד קישוטים בגווני כחול או טורקיז כמו פעמוני רוח וכדורי זכוכית התלויים מעל, ועל האדמה כלים חקלאיים עתיקים, שברי עמודים וכותרות משקופים קדומים. בשל צחיחות הארץ מילאו המים תפקיד מרכזי בגן. בגנים קדומים היה כמעטט תמיד בור מים שהיה ליבו החי והפועם של הגן. בגן המודרני בין הטראסות תזרום תעלת מים, מפלון עם צליל פכפוך או אמבט ציפורים. חלק מהגן מרוצף ומתאים למקום לסעודה ולמנוחה. על הרחבה נמצאים מושבים נוחים, ערסל, ספסל, ומעל מצלה סוכת גפנים.

מה בין גינה ארץ ישראלית לגינה הים תיכונית? גינון ים תיכוני הוא מושג שהומצא כנראה בקרב חובבי גינון בריטיים בימי השיא של האימפריה הבריטית שניסו לייבא לארצם סגנונות גינון מהעולם. הגינה הים תיכונית הפכה בשנים האחרונות למושג מקובל בעיצוב גינות בארץ בדומה למוזיקה ים תיכונית ולמטבח הים תיכוני. לעומת סגנונות גינון אחרים, כמו גינון איטלקי או טרופי, הגינון הים תיכוני לא מתיימר לייבא סגנונות גינון זרים ובמקום זאת הוא מבוסס על שילוב הצמחייה והדומם של הארץ. אך בעוד הגן הארץ ישראלי המסורתי הוא בראש ובראשונה גן של תועלת (עם צמחי מאכל ומרפא ומקום למפלט מהחום) שבא לענות על צרכי הקיום בארץ, מיועדת הגינה הים תיכונית לנוי וליופי ובכך היא דומה לשאר סגנונות הגינון.

פוסטים קשורים: 
הגינה הארץ ישראלית – מהו הגן הארץ ישראלי המקומי?
בעקבות הגן הארץ ישראלי – תולדות הגן המקומי מגן העדן, דרך התנ”ך והחאכורה הפלסטינאית ועד ימינו
האט! גינה לפניך – על מעלות הזמן האיטי של הגינה
סקר מ1969 של בית ספר כפר עציון על החקלאות המסורתית באזור הכפר ארטאס

לאן נעלם אל הכרמל?

לאן נעלם אל הכרמל?

כמה תלמידים שקדניים בבתי הספר, ואולי גם הורים המחפשים שם מיוחד לילדם, נתקלו בוודאי באחד מפירושי המילה כרמל שמורכב מצמד המילים ‘כרם’ ו’אל’. כולם מניחים כמובן מאליו שאותו אל הוא אלוהי ישראל, אבל שיטוט בפינות חבויות ברחבי ההר ועיון במקורות היסטוריים נשכחים מעלה גם אפשרויות אחרות.

אז מי היה אותו האל של הכרמל ולאן הוא נעלם?

קפלת הלב הקדוש שהקימו הנזירים הכרמליטים בין מנזר הסטלה מאריס למערת אליהו

מצוק העורבים שבין רחוב מאיר יערי בנוה שאנן לשכונת רמת אלון שמעליה. גומחת הפולחן נמצאת בתחתית התמונה. בית חווה מהתקופה ההלניסטית נחפר כעשרים מטר מכאן בכיוון הטכניון.

את החיפוש אחר אל הכרמל אפשר להתחיל בחיפה בשכונת נווה שאנן, מקום הולדתי. כאן ליד הכניסה לטכניון נותרה פינה קטנה של טבע שדחפורי הפיתוח לא הגיעו אליה. במקום הנקרא קיר העורבים ניתן לראות לעתים גולשי סנפלינג חסונים מתאמנים בטיפוס וגלישה על המצוק. אם נעצור ונתבונן במצוק בזוית הנכונה ובאור המתאים נראה בו שתי גומחות מוזרות. במבט מקרוב רואים שהגומחות אינן טבעיות והן נחצבו בידי אדם ונראות כגומחות להצבת פסלי אלים או להקרבת קורבן כפי שהיה נהוג במקומות פולחן קדושים בימי קדם. האתר נתגלה  לראשונה ע”י פון מולינן, הדיפלומט-החוקר השוויצרי-גרמני בעת מסעו בכרמל ב1908 ומאז נבדק ונחקר ונחפר פעמים רבות אך גם כיום אין בידינו תשובה ברורה לשאלה מי בנה את המקום, מתי ובשם איזה אל.

מכאן נעלה במעלה הכרמל ונפנה שמאלה לכיוון אוניברסיטת חיפה ומיד לאחריה נפנה לחניון הדורות ונפנה שמאלה לחניה אל מצפה המפרץ המסומנת בשלט תצפית עם המספר 8. נחנה בסוף החניה המשקיפה על המפרץ וצפון הארץ ונראה עץ אורן גבוה ובולט החולש כאן על הנוף. למרגלותיו סלע שבו חצוב מזבח קדום. המזבח עשוי משני שקעים חצובים ובינם תעלה. השקע העליון שימש להקרבת הקורבן וממנו נשפכת תעלה חצובה דרכה נשפך הדם או שמן ויין של הנסך אל השקע הנמוך יותר.

מזבח קטן זה זכה למקום תצפית מהמרשימים בכרמל. מכאן נשקפים נופי צפון הארץ בלא כל הפרעה. האתר לא נסקר לעומק על ידי חוקרים ולא זוהה רשמית כמזבח וחציבות מסוג זה יכולות לשמש לשימושים שונים, אך השילוב הייחודי בין החציבה לבין המיקום על גבעה רמה מוביל למסקנה המתבקשת שכאן היה מזבח עולה, כלומר מזבח חצוב בסלע. רק מעט מזבחות עולה כאלה זוהו בארץ בוודאות. אחד מהם נמצא בעיר שומרון ושני הוא מזבח מנוח בצרעה.

המזבח בכרמל הוקם בהתאם לתיאור המקראי של הפולחן הכנעני האלילי ושל יורשו הישראלי שהיה דומה לו כמסופר בספר מלכים “וַיִּבְנוּ גַם-הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן” (מלכים א’, י”ד, 23) וגם “עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ; עַל-כֵּן, תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם, וְכַלּוֹתֵיכֶם, תְּנָאַפְנָה” (הושע, ד’, 13).

מכאן נמשיך לתחנה הבאה הלא היא מערת אליהו הידועה. כאן במערה האפלולית שבקצה הכרמל, במקום הפונה אל הים, היה מקום פולחן שהתקיים משחר התרבות האנושית ורק החליף עמים ואלים בהתאם לשליטי הארץ שהתחלפו בעולם שמחוץ למערה. על קירות המערה נחקקו כתובות הקדשה ותפילות רבות שהשאירו אחריהם אנשים שביקרו במקום וחיפשו מזור, תקווה ונחמה ובהם יהודים, נוצרים, מוסלמים, וגם עובדי אלילים ובני דתות לא מזוהות. לפי הממצאים במקום שימשה מערת אליהו בתקופה הרומאית מקדש לבעל כרמל, האל המקומי שהיה מקביל לזאוס ויופיטר, אלי רומא ויוון – על קירה המערבי של המערה נתגלתה חריטה של תרשים מהתקופה הרומית של פולחן פאגני עם דמותו של אל קדום שזוהה על ידי החוקרים במקום כאל בעל כרמל.

מערת אליהו קיבלה את שמה וקדושתה ליהדות בשל האמונה שכאן שהה אליהו הנביא בעת שנמלט מאחאב מלך ישראל ולקראת צאתו למלחמה בנביאי הבעל. אלא שאליהו לא השאיר כאן סימן וכדי לחפשו נסע אחורה בזמן ודרומה בכביש החוצה אץ הכרמל אל הקצה השני של ההר אבל לפני כן כדאי שניזכר בסיפור הדרמטי שבספר מלכים א’ פרקים י”ז-י”ח.

אליהו שניצב לבדו מול אחאב, אחד מהרשעים והחוטאים במלכי ישראל, נאלץ להימלט ולהתחבא בבית אלמנה עניה בצרפת שבלבנון ושם ארע הנס שקיים אותו ואת האלמנה ובנה: “כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּתן יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.” מכאן המשיך אליהו בביצוע שליחותו בשיטה שידועה היום כשיטת המקל והגזר. ביד אחת עשה נסים ועזר לחלשים וביד השנייה הטיל על אויביו עונשים אכזרים, החל מהכרזת בצורת נוראה על הארץ ועד לטבח נביאי הבעל. כאשר נפגשו לבסוף שני היריבים, אחאב ואליהו, הגיעה הדרמה לשיאה “וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת יְהֹוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים”. כעת לא נותרה ליריבים ברירה והוכרזו כללי הדו-קרב שיערך בכרמל “וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִישִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל”. אליהו אחד לבדו נעמד כנגד 450 נביאי הבעל ו400 נביאי האשרה. “וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִיפִּים אִם-יְהֹוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר”. שיטת הדו קרב שנבחרה היא הבאת פרים לשני מזבחות כאשר באחד קראו נביאי הבעל לאל הבעל בתחינה שידליק את האש ובשני קרא אליהו לה’. המשכו של הסיפור בניצחונו המוחלט של אליהו בעזרת ה’ שהסיר בו ביום את הבצורת מעל הארץ לאחר שלוש שנים כשהמטיר עליה גשם זלעפות. עם סיומו של הסיפור הדרמטי מגיע גם סופם המר של נביאי הבעל “וַיֹּאמֶר- אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם”.

כביש 672 חוצה את הכרמל ומוביל למוחרקה שניצבת על פסגה רמה בקצהו הדרומי של ההר. לכאן לפי המסורת הגיע אליהו לקרב המכריע מול 450 נביאי הבעל. משמעות המילה מוחרקה בערבית היא חריכה, שריפה. בתקופת המקרא עבדו בני ישראל את ה’ אך גם שורה של אלים אחרים שירשו מהכנענים. לא לחינם היה המאבק בכרמל דווקא נגד נביאי הבעל. בעת המאבק בכרמל סבלה הארץ מבצורת כבדה שהטיל ה’ כעונש על חטאי העם. הבעל שהיה החשוב באלי הארץ היה גם אל הגשם ואליו היו קוראים בתחינה שיוריד מים על הארץ היבשה. עם ישראל ציפה שאחד האלים, ה’ או הבעל, יביא את הישועה המיוחלת מהבצורת הקשה.

בין מאבק הנביאים במוחרקה בתקופת מלכי המקרא לבין השרידים הרומיים שבמערת אליהו מפרידים כמעט אלף שנה שבמהלכם נמשך פולחן הבעל בכרמל במקביל לקיומה של הדת היהודית המוכרת. סיפורו של הבעל והסיבה להצלחתו לשרוד לאורך השנים מתוארת בפוסט על הסטף.

בכרמל היו גם אלים מסתוריים אף יותר שגורלם אבד ולא הותירו זכר. סיפורו של אחד מהם שזכה לשם האל כרמל התפרסם גם הוא בתקופה גורלית וקשה לעם ישראל. לאחר שפרץ המרד הגדול ברומאים והיהודים זכו להצלחות ואף הביסו את הכוח הרומאי שיצא מסוריה, שלחו הרומאים את אספאסינוס להוביל את דיכוי המרד. אספאסינוס שהיה מבכירי המפקדים בצבא הרומאי, יצא בראש לגיונותיו והחל במסעו לכיבוש הארץ. בשנת 69 לספירה בעיצומו של מסע המלחמה לדיכוי המרד הודח הקיסר נירון ברומא וגם מחליפו נרצח במהרה וכך החל מאבק על כס הקיסרות בין אספאסינוס לבין מועמד אחר שעמד מולו.

הנואם והיסטוריון הרומי טקיטוס כתב על ההיסטוריה של היהודים ועל המרד הגדול. הוא מתאר את אותה תקופה מכרעת בה לחם אספסינוס ביהודים ובו זמנית נערך למאבק על השלטון ברומא. בספרו היסטוריות II, פרק 78 (1) מתואר מפגש מעניין בין אוגוסטוס לבין האל כרמל: “בין יהודה וסוריה נמצא הכרמל, זה השם שניתן הן להר והן לאלוהות. לאל כרמל אין דמות או מקדש – כך בהתאם לנוהג מימי האבות, וישנו שם רק מזבח לעבודה של האל. כאשר אספסיאנוס הקריב שם קורבן וחשב בליבו על תקוותיו הכמוסות, בחן בקפידה הכהן באסילידיס את איבריו של הקורבן ואמר לו: ‘כל מה שתכננן אספאסינוס, באם יהיה זה לבנות בית, להרחיב את נחלתך או להגדיל את מספר עבדיך, האל ייתן לך בית עצום, שטחים בלתי מוגבלים ואין ספור אנשים’. אמירתו הלא ברורה של האל עשתה כנפיים וכולם דיברו בה…”

מי הוא אותו אל כרמל? האם הוא אל פאגני? אם כן מדוע אין לו דמות, פסל או מקדש כמקובל בעבודת אלילים. באזור החוף בתקופה זאת חיו יהודים ולצדם בני עמים אחרים שהיו עובדי אלילים. גם היהודים התחלקו באותה תקופה לכתות ואמונות שונות. הייתכן שהאל כרמל התקיים בקו התפר שנוצר בין הדתות והתרבויות האלה? השפעה יהודית על עובדי אלילים ואולי להיפך? אולי פולחן האל כרמל שיקף עולם ביניים שכזה בין היהדות לעמים שסביבה – נביא עבור היהודים ואורקל עבור היוונים והרומאים.  אלים רבים חלפו ועברו בכרמל במהלך הדורות ונותר רק לנחש מי מהם נתן להר את שמו.

ומהו הכרם שבכרמל?

הכרמל מוזכר במקרא עשרות פעמים ולפי הכתוב ברור שהיו בעצם שני כרמלים. האחד היה באזור יהודה והשני הוא הוא הר הכרמל של ימינו שעליו נאמר בספר ירמיהו “חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהוָה, צְבָאוֹת שְׁמוֹ, כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא” (מ”ו, 18). הכרם שהיא החלק השני בשם כרמל באה על שום כרמי הזית והענבים שכיסו את ההר, “וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ” (שם, ב’, 7). הכרם מבטא את פוריותו של ההר הירוק תמיד, אז כהיום.

כיום מכוסה רוב הכרמל בחורש והוא אינו מאוכלס בצפיפות כפי שהיה בעבר ולכן גם הכרמים בו מועטים. אך לא כך היה בעבר. מדרשי חז”ל משבחים את שמני הכרמל ותנובתו במילים “זה הכרמל שפירותיו מעדני מלך” ואכן בכל חורבה עתיקה מבין עשרות שנמצאות בכרמל אפשר לראות גתות ששימשו לסחיטת ענבים ליין מהכרמים שהיו פזורים סביב. על רקע זה אפשר להבין את תיאורו של אסף הרופא על יינות הארץ: “יין לבנון ויין חרמון ויין הכרמל ויין הרי ירושלים ויין הרי שמרון וין כפתור ויין מצרים, כל שבעת היינות האלה הם עליונים על מיני יין שבעולם, ויתר היינות הם הבל לעומת אלה”.

הסטף – שירת דודי לכרמו

הסטף – שירת דודי לכרמו

חורף בחלקת הבעל בסטף – התאנה רדומה, ולמרגלותיה הרקפת בשיאה.

בסטף שבמבואות ירושלים משמרת הקרן הקיימת בצורה מופלאה ויפה את נופי החקלאות המקומית המסורתית של ארץ ישראל – בוסתנים בהשקיית בעל נטועים מעל מדרגות אבן עתיקות, מעיינות נקבה עם בריכות אגירה ולמרגלותיהן טרסות תלולות שעליהן חלקות ירק בהשקיית שלחין.

את ההשראה לשחזור הנוף ההסטורי של ארצנו נותן כמובן התנ”ך אבל את חומרי הגלם מספק בעיקר הכפר הערבי שהיה במקום עד לחורבנו במלחמת השחרור.

בשנות ה50 שימש המקום (הר איתן) כבסיס אימונים ויציאה לפעולות של יחידת ה101 המפורסמת ולאחר מכן ניטש. משנות ה80 פועלת הקק”ל לשיקום המקום ולשחזור נופי קדם והיא עושה כאן עבודה מצוינת שאחד משיאה הוא פרויקט בוסתנוף שבו שוכרים ומעבדים תושבי ירושלים שטחים חקלאיים אישיים בטרסות שלמרגלות המעיינות.

מי היה הבעל?

בוסתן עצי הפרי שלאורך שביל הבעל מושקה בהשקיית בעל, כלומר במי גשמים. אבל מי היה אותו בעל?

בעל הוא החזק באלי הארץ הקדומים ולשעבר היה אדונה. המקרא לא חוסך שבטו מפולחן הבעל שהיה נפוץ מאד לא רק אצל הכנענים אלא גם בקרב היהודים שעבדו את הבעל במקביל לעבודת השם ואכן ספר מלכים מתאר בדרך ציורית וכמעט נוטפת דם את ניצחונו המוחץ של הנביא אליהו על 450 נביאי הבעל שיצאו להתמודד מולו בהר הכרמל. במיתולוגיה הכנענית בעל הוא אל החיים.  הוא אדון הארץ. בנו של אל מלך האלים ושל אשתו העשרה. אחיהם של ים וענת ובעלה של עשתורת. בארץ כנען השחונה חיים היו תלויים במים ועל כן היה בעל אל הרעם, הברק והגשמים שמרווה את האדמה במים ונותן חיים לבני האדם. במרבית תקופת המקרא עבדו קדמונינו גם את הבעל בתקווה לפריון האדמה ולגשמי ברכה מרובים. הפולחן לבעל כאל הגשם היה כה מושרש בתרבות העברית עד שאפילו בתקופת המשנה חז”ל מזכירים ומסבירים את המונח ומאז נתקבע השימוש במונח השקית בעל. מונח זה ממחיש עד כמה הפגאניות נוכחת בתשתית התרבות העברית.

בתקופה הכנענית, ועוד שנים רבות לאחר שירשו אותם בני ישראל, היו בארץ גם אלים מקומיים רבים שנקראו על שם הבעל, בהם בעל חצור, בעל צפון, בעל כרמל, בעל עמון, בעל הדד (אל העיר אוגרית בסוריה), בעל זבוב (האל של עקרון הפלשתית שבשמו ניבאו מי לחיים ומי למוות) בעל לבנון ובעל חרמון.

הבעל לא חי לבד. לכל בעל מקומי שכזה היתה גם אשרה מקומית. הבעל היה האל הגברי והאשרה היתה אשתו. האשרה התגלמה לרוב בצורה של עץ רענן. בעוד הבעל הוריד גשם לבני האדם ושמר על חייהם, האשרה הביאה פריון לאישה ולאדמה. היא נתנה לבני האדם ילדים ופירות לאכול.  אלוהי הבעל והאשרה המקומיים השלימו זה את זה וביחד הם הצליחו ליצור לעולם חיים ולקיים סביבה שופעת ופוריה. צמד האלים היווה שיקוף של תמונת חיי האדם בימי המקרא. ירידת הגשם נתפסה כפעולה זכרית של בעילת האדמה, שכתוצאה מכך מתעברת ומולידה את הצמחים. בהתאם הגבר זכה להיקרא בעל ולאחר שבעל את אשתו נולדו לה ילדים וכך נוצרו החיים במעגל מקביל למעגל המיתולוגי של האלים שהגנו עליהם.

חלקת הבעל בסטף. עצי תאנה

משמו של האל הקדום נוצר החל מתקופת המשנה הביטוי חקלאות בעל, שהיא חקלאות המסתמכת על חסדי האל כלומר על מי הגשם בלבד, ללא תוספת השקיה ובכך היא נבדלת מחקלאות השלחין שתלויה במים זורמים שיכלו להגיע בימי קדם רק מנחל או מעין סמוך ועל כן היתה חקלאות השלחין נדירה בארצנו. חקלאות הבעל היתה מקור המזון והפרנסה העיקרי בארץ ישראל הקדומה. עם הגידולים החקלאיים שהתאימו לגידולי בעל נמנו חיטה, שעורה ועצי פרי כתאנה, זית, תמר ורימון, כלומר שבעת המינים. החריש המתבצע כאן באדמת הבוסתנים בחורף, כמו במקומות אחרים בחקלאות הבעל, נועד למנוע התפתחות עשבייה המתחרה עם העצים על מעט המים שבקרקע.

שומרה בשביל ישראל למרגלות בי”ח הדסה שסביבו כמה מנופי הטראסות היפים והשלמים ביותר של הרי יהודה

קפיצה לאחור בזמן

לשביל הבעל מגיעים מאזור המזנון והחניה המרכזית של האתר בהליכה בשביל הכחול או בנסיעה קצרה לכיוון החניה התחתונה שליד המעיינות. לקראת סיום הדרך ישנה חניה קטנה מצד ימין וממנה מוליך שביל הבעל המסומן כחול לתוך בוסתן הבעל.

כאן, בבוסתן הבעל, משמרת קק”ל זנים של עצי פרי מהחקלאות המסורתית שנאספו מרחבי הארץ. זהו “בנק גנים” של זנים מקומיים של עצי הפרי של ארצנו אך גידולם פסק והמשך קיומם היה בסכנה. כאן אפשר להתקרב ולטעום מעצי שבעת המינים המקוריים.

בבוסתן הבעל מגדלים מטעי גפנים מ25 זנים קדומים ובכך משמרים אותם לדורות הבאים. החקלאות המודרנית מבוססת על יעילות כלכלית, אורך חיי מדף, דרישת השוק לאספקת מוצר אחיד כל השנה, התאמה לחומרי הדברה כימיים ושאר שיקולים שמובילים לאחידות ולהעלמות המגוון הטבעי. עשרות זנים מקומיים שהיו כאן בעבר הוחלפו בזן אחיד (שעונה לשמות רבים – ענבי טלי, תומפסון או ג’1) שהשתלט על מדפי המרכולים.

אחדים מהגפנים המשתרעים על הקרקע הם מהזן דבוקי, המכונה גם בלאדי. הדבוקי הוא ענב ירוק של פעם, עם גרעינים, במתיקות עדינה, מומלץ וטעים. בהר חברון מכונה הדבוקי אל-חלילי, כלומר גפן חברונית (שמקורה מהעיר חברון) או אל-בלאדי, כלומר המקומי או הכפרי. הדבוקי הוא הנפוץ בזני הבלאדי של ארץ ישראל בשל טעמו הטוב, קצב הצימוח המהיר, העמידות הגבוהה, יכולתו לשגשג בסוגי אדמות שונים ובמקומות שונים בארץ והתאמתו למאכל, צימוקים, חומץ ובשל מתיקותו הרבה גם להכנת עראק ויין. גם כיום ישנם יקבים בארץ, כמו במנזר הכרמיזאן שמדרום לירושלים, המכינים יין לבן מזן הדבוקי.

לפירוט על זני הבלאדי בארץ ובסטף – בכתבה על הגפן.

סטף – המדרגות היורדות מהמעיינות וצידן חלקות הירק

הכרמים הבנויים על מדרגות האבן היפות – הלו הן הטראסות המסורתיות של הרי יהודה וירושלים – שלאורך שביל הבעל מציגים למבקר תיאור חי של “משל הכרם” הנודע מישעיהו פרק ה’ שבא לתאר את מערכת היחסים מלאת התקוות והאכזבות שבין אלוהים לבין עמו. במשל הכרם אלוהים נמשל ליוגב, כלומר לחקלאי, ועם ישראל נמשל לכרם שלו ומתואר בו תהליך בניינה החקלאי של הארץ וחורבנה. “אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ (הוצאת האבנים הגדולות מהאדמה) וַיְסַקְּלֵהוּ (העברתם לבניית מדרגות אבן או ערימות) וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק (גפנים), וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ (שומרה), וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים (ענבי בוסר). וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְאִישׁ יְהוּדָה–שִׁפְטוּ-נָא, בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס (גם חיות אוהבות ענבים ועלי גפן. לכן, אז כהיום, היו הכרמים מוקפים משוכות אבן או גדרות משיחים קוצניים).  וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה”.

חלקת הירק שמטפחת הקק”ל למרגלות המעיינות

ביציאה מחלקת הבוסתן העיקרית ממשיך שביל הבעל ועובר בתוואי שביל קדום ובנוי היטב. האבנים הגדולות התומכות בשביל הרחב נותרו כאן מימי קדם והן מזכירות את הימים בהם הגיעו לכאן תושבי הכפר עם חמורים ועליהם סלים לאסוף את הענבים הבשלים. מכאן ממשיך השביל ועובר לצד שומרה, הלא היא המגדל ממשל הכרם, גת בה דרכו ענבים להפקת תירוש ויין, בריכות אגירה למי גשמים, חורשת אלונים שנשתמרה בשל קדושתה ובהמשך המסלול חלקות עצי פרי נשירים (תפוח, אגס, שקד, שזיף ומשמש), בוטנה (עץ הפיסטוק) ובוסתן עצי ארץ ישראל שמאכלס את עצי הארץ הקדומים ובמרכזו סוכת עץ. כאן אפשר לנוח ולהרהר בפסוק הנודע ממלכים א’, ה’, 5: “וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה”.

במעיינות הסטף

עין ביכורה. מוצא הניקבה אל בריכת האגירה

סיום שביל הבעל בעין סטף, אחד משני המעיינות שבמקום, לצד עין ביכורה שנמצא כמאה מטר בהמשך המישור. שני המעיינות שופעים מים כל השנה בזכות ניקבות שחצבו בהם בימי קדם כדי להרחיב את עוצמת הנביעה. ספר שיר השירים מכנה מעיינות כאלה, הנפוצים מאד בהרי יהודה, “גן נעול, מעיין חתום” (שיר השירים ד,12). מי המעיינות יוצאים אל בריכות עמוקות ומהן מערכת תעלות מים מובילה אל חלקות השלחין הסמוכות בהם מגדלים ירקות בשיטות אורגניות. בין המעיינות ומעליהם נראים חורבות הסטף, הכפר הערבי הנטוש. השביל העולה מעין ביכורה משוחזר כשביל הררי מסורתי. לצד בריכת המעין נטוע כרם, מוקף בגדרות אבן ובשערים. בכרם משתמשים בשיטות הדלייה שונות: סוכה (עריס), עמוד (דלית) וגפן שרועה (רוגלית).

כדאי להצטייד בפנס ולהיכנס לניקבות שבמעיינות ורצוי מאד להימנע מביקור באזור המעיינות בשבת או בחגים כאשר המקום עמוס מדי. הסטף מתאים לביקור פעמים בשנה. בוסתן הבעל והאזור כולו פורח ויפה בחורף ובתחילת האביב אבל דווקא בשלהי הקיץ ניתן להנות מפירות התאנה, הענבים והרימון.

צפייה במפה Open Street Map אינטראקטיבית

 

 

 

המקאם והעץ הקדוש

המקאם והעץ הקדוש

גבעה רמה, אגדה יפה, קבר שיח ועץ עתיק. מחומרים אלה עשויים מקומות קדושים

תפקידו של העץ הגדול והזקן במקומות אלה כפול. הוא סופג מקדושת המקום ובאותה עת מוסיף לה. העץ נותן צל ופרי למבקרים ומשמש ציון דרך להולכים בדרכים. העץ הקדוש מחבר בין האדם לבין הטבע והמקום. לרוב מקושרות למקומות כאלה אגדות על גיבורי מלחמה, שודדי דרכים וסיפורי עלי-באבא מקומיים או מסורות על צדיק/נביא/קדוש שחי או מת במקום. לעתים יש במקום או בסביבתו גם קברים עתיקים ובמות פולחן מימי קדם. ועל מקומות אלה אמר רבי עקיבא “כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן – דע שיש שם עבודה זרה” (מסכת עבודה זרה, ג,ג,ה).

קבר שיח ולצידו עץ קדוש בכפר דיר עמאר שבמערב השומרון. בסמוך נמצאת הגבעה הבולטת של נבי עי’ת הנראית מרחוק כראש דשא בשל החורשה הקדושה שבפיסגתה. בראש הגבעה נמצא המקאם של השיח נבי עית ובסמוך במת פולחן קדומה באבן. נבי עית נודע כנביא הגשם אצל ערבי האזור והם הגיעו לכאן בשנות בצורת להתפלל לגשמי ברכה (בשטח B).

מקומות קדושים כאלה שבהם יש קבר ועץ מחברים בין החיים, המוות, האדם הטבע והאלוהים. יסודות אלה משותפים לבני כל העמים וכל הדתות החולקים את הארץ. לכן לעתים מזוהים מקומות אלה כקברי שיח הקדושים למוסלמים ולעתים כקברי רבנים וצדיקים המקודשים ליהודים. אחרים קדושים לנוצרים או לדרוזים ואחדים משותפים לכולם. המקומות הקדושים נמצאים פעמים רבות על פסגות נישאות או במקומות בולטים אחרים כאשר לצדם עצים קדושים גדולים ובולטים למרחוק שהפלאחים ותושבי המקום שומרים עליהם ואין איש מעז לפגוע בהם.

נבי יושע – במבנה הקבר המיוחס ליהושע בן נון שבגליל העליון גדל עץ אלה ארצישראלית עתיק ומרשים שנראה שעדין זוכה לטיפול אוהב

מקומות כאלה מכונים בערבית מקאם, כלומר מקום קדוש ששימש לתפילה ועליה לרגל. המקאם איננו קבר קדוש או קבר שיח. איש לא קבור במקאם. קדושתם של מקומות אלה עוברת מדור לדור, כך נשמרת המסורת הקשורה למקום וכך נשמרים גם העצים שבמקום וניצלים מכריתה ופגיעה וכך לעתים העץ הקדוש עומד בדד כשמסביבו שממה וכך הוא נראה גדול אף מעבר למידותיו הפיזיות. למרבה הצער, לאורך הדורות תושבי הארץ לא הותירו בה עצים רבים ורובם נכרתו לצרכי הסקה או בניה אך הם לא העזו לפגוע בקדושת העצים שסביב המקאמים. נראה שמקורה של המילה הערבית ‘מקאם’ הוא במילה העברית הקדומה ‘מקום’ ואפשר רק לשאר שהסיבה שהמילה עברה בין השפות היא שבני הארץ לא התחלפו בכל פעם שהשלטון התחלף והם המשיכו לקדש את אותם המקומות ולפקוד אותם כדי לקבל ברכה או בעתות מצוקה. 

תחת כל עץ רענן

התנ”ך מותיר לנו רמזים רבים לפולחן העצים הקדושים שהחל כנראה בשחר ההיסטוריה וליווה את תושבי הארץ מאז. חוקי התורה ונביאי התנ”ך ראו את פולחן העצים הקדושים כעבודה זרה ועל כן קראו “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים…על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן” (דברים י”ב, ב-ג). אך העצים המקודשים לא נעלמו מנוף הארץ. ועם ישראל המשיך לסגוד להם “תַּחַת, כָּל-עֵץ רַעֲנָן…הֶעֱלִית מִנְחָה – הַעַל אֵלֶּה, אֶנָּחֵם, עַל הַר-גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא, שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ; גַּם-שָׁם עָלִית, לִזְבֹּחַ זָבַח” (ישעיהו נ”ז, ה-ז) . התנ”ך מתאר ומגנה בחומרה תרבות של אמונה עממית שסבבה סביב האלה והאשרה. האשרה והאלה מוזכרות הן במובן של פסל ואליל והן במובן של עץ. “לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלוהיך…” (דברים ט”ז, 21). 

נראה שעץ האלה הוא ביטוי של האלה אשרה. בתרבויות המזרח הקדום נחשבה האשרה, אלת הפריון, לאשתו של האל הזכרי הראשי. בקרב עמי כנען הקדומה היה זה אל הבעל. אך גם ביהדות הקדומה, זאת של תקופת ההתנחלות וימי בית ראשון, רבות העדויות הן בתנ”ך והן במחקר הארכיאולוגי לכך שבפולחן העממי של האנשים הפשוטים היתה גם לה’ בת זוג, שהיתה אותה האשרה של עמי כנען. תושבי הארץ הקדומים נהגו לטעת עצי אלה ליד מזבחי הבעל וכפי שמתואר בפסוק שהובא למעלה מספר דברים כך נהגו גם בני ישראל. הפוסט על הסטף מרחיב על פולחן הבעל וחשיבותו לעם ישראל.

 

מדוע נקרא עץ האלה – אלה?

קבר רחל ולידו עץ זית עתיק. צילום סביב שנת 1890. מאז העץ נעלם ואיננו עוד

עצים ואלוהים קשורים לזה לזה מקדמת דנא. בשפה השמית הקדומה, ‘אל’ היה אחד מכינויו של האל הראשי בקרב עמי המזרח התיכון הקדום בטרם עליית עם ישראל על מפת ההיסטוריה. שמם של שני העצים הגדולים והבולטים בנוף הארץ, האלון והאלה, נובע מאותו מקור. הקשור הלשוני אל-אלון-אלה קדום לתקופת המקרא. 

על אף מאבקם העיקש של נביאי התנ”ך כנגד פולחן העצים הוא נותר תמיד חלק מהאמונה העממית, גם אם בשוליה. גם לאחר תקופת התנ”ך המשיך פולחן העצים הקדושים להיות חלק מהדת העממית והלא רשמית של חלק מתושבי הארץ. לעומת האל הנשגב אבל המרוחק, הבלתי נראה ושאינו מעורב בחיי היום-יום, מהווה העץ הקדוש והמקום הקדוש שלצידו נוכחית אלוהית בלתי אמצעית, זמינה ונגישה לבני האדם. אלוהות שעונה לצרכים אנושים בסיסיים – מציאת בן זוג, פריון לעקרות או מזור למחלה קשה. אלוהות פשוטה שניתן לגעת בה ולראות אותה. כזאת שמקשיבה לבני האדם ולבעיות היום-יום שלהם.

חכם ירושלמי מימי הביניים השאיר לנו תיאור יפה של אותה אמונה יהודית עממית. האמונה העממית באה לענות על צרכי הנפש והפחדים של האדם הפשוט ולכן הדברים האלה שנכתבו לפני למעלה מאלף שנה תקפים בכל זמן ובכל מקום וגם בימינו:

“יא רבי יוסי בגלילי בדלתון, רפאני, הבטינני (תן לי הריון), ומדליקים הנרות על קברי הצדיקים ומקטרים לפניהם על הלבנים וקושרים עקדים (בדים) על התמר של הצדיק לכל מיני חלאים, וחוגגים על קברי הצדיקים המתים ונודרים להם נדרים וקוראים אליהם ומבקשים מהם לתת להם חפצם.”החכם הירושלמי סהל בן מצליח

עצי פלא

עצים עתיקים כמו אלון, אלה, זית וחרוב, מאריכים חיים הרבה מעבר לחייו של אדם. משך החיים הממושך שלהם, יחד עם גודלם, עוצמתם והפרי והצל הנעים שהם מעניקים נתנו להם מעמד של קדושה וקירבה לאל בדתות קדומות כמו גם בדתות העממיות של ימינו בארץ ובמקומות רבים אחרים בעולם. ברחבי הארץ מפוזרים עצים קדושים שעל ענפיהם תלויות פיסות בד הסופגים את הברכה והקדושה מהעץ, יחד עם אבנים וקישוטים שונים. באים אליהם תושבים, ערביים, דרוזים וגם יהודים, לבקש ברכה ונס, להתפלל למרפא לחולים, לפריון, לזווג זיווגים, להוריד גשמים בשנות בצורת או לנדור נדרים. עצים קדושים ועצי משאלות אינם המצאה מקומית ועצים כאלה מקובלים במקומות רבים בעולם, מסין ועד צפון אפריקה. נראה שפולחן העצים הקדושים נפוץ יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. על עצים כאלה, כמו בנבי סבלאן המקודש לדרוזים, באים אנשים וקושרים בדים וחוטים צבעונים אל הענפים. אחר כך הם שבים למקום וגוזרים מהבדים לאחר שספגו מקדושת ועונדים סביב הצוואר או היד לסגולה וברכה.

מקאם שייח זיתון, בראש גבעה רמה מעל בית חורון, בואכה לרמאללה. למרגלות הגבעה עוברת הדרך העתיקה מהשפלה לירושלים. בקרבת מקום, ב1917 התחולל קרב קשה בין התורכים אשר שלטו ברכס ובין האנגלים שהבקיעו כאן מעבר בדרכם לכיבוש ירושלים.

כיצד השתמרו העצים הקדושים מאות בשנים? האיסור על פגיעה בעצים הקדושים משותף לבני כל הדתות. המסורת המוסלמית אוסרת אף על שימוש בזרדי העצים שנפלו למרגלות העץ הקדוש. עונשים נוראים מובטחים למי שיפגע בעץ קדוש. סיפורי אגדות כאלה נשתרשו במסורות העממיות כפי שמדגים הסיפור הבא:

“מעשה נורא שקרה בזמנינו, בשנת תרס”א [1901], בערבי אחד השוכן בכפר מירון. ויהי היום ויצא השדה ויקרב אל המערה [של הלל הזקן]… לקצץ ענף אחד משלושה אילנות הגדלים על המערה, לתקן את מחרשתו. והנה כמעט ששב הערבי הביתה אחזהו השבץ ויפול ארצה ויאלם דום ועיניו חשכו מראות. גם אחד מבניו מת פתאום וגם סוסו כרע נפל ומת ובתו חלתה מאוד. למקרה הנורא הזה נבהלה אשתו ובני ביתו מאוד ויתאמצו להוציא הגה מפיו לידע ממנו סיבת האסון הזה. אבל כוח הדיבור לא היה בפיו ורק בכבדות ובתנועות ידים הראה להם כי שבר ענף אחד במקום הקדוש הנ”ל ולכן באה עליו הצרה הזאת. אזי תכף חיש מהר, מיהרה אשתו ותישא את הענף ותקשרהו אל העץ אשר ממנו שבר, ותדליק שמן זית ותבקש מחילה וסליחה וכפרה מהצדיקים הקדושים, ומיד שבה בתה לאיתנה, אך הערבי עודנו מתגולל על ערש דוי ואור עיניו אין איתו”ספר תפארת ירושלים, צפת 1913

אל העצים הקדושים

כמה מהעצים הקדושים המפורסמים והגדולים ביותר ניתן למצוא בגליל. כאן התקדשו מקומות רבים בעקבות חורבן הבית ומעבר מרכז החיים היהודי מיהודה לגליל בתקופה הרומאית. לכן מקומות קדושים רבים קשורים לדמויות מתקופת המשנה והתלמוד כמו עץ האלה האטלנטית העצום שמעל קבר רבי טרפון בקדיתא, בעץ אלון התבור שהוא אולי הגדול מכולם שמעל קבר רבי אבא חלפתא בחנניה, עץ האלה העתיק שמעל קבר רבי חנינא בן דוסא שבעראבה, עצי  אלון התבור שעל פלגי המים בחורשת טל, נבי סבלאן – המתחם הדרוזי הקדוש בחורפיש שבמורדותיו חורשת עצים קדומים (כ200 מטר צפון מזרח למתחם). במרומי הכרמל משתרעת חורשת הארבעים שהאגדה על 40 עצי האלון העבותים שבה מספרת שהיו פעם גיבורים שנקבצו כאן כל הלילה עד שגילו שרגליהם הצמיחו שורשים. כמה מהעצים הידועים ביהודה ושומרון הם אשל אברהם בחברון – שהוא עץ האלון העתיק בארץ שגילו נאמד ב1,000 שנה, עץ האלון הבודד שבמרכז גוש עציון שגילו כ700 שנה, חורשת עצי הזית העבותים של כנסיית גת שמנים בירושלים שגילם מעל 1,000 שנה,

כי האדם עץ השדה
חלפו להם הכנענים, נעלמו הפלשתים, האדומים, העמלקים, היבוסים, הגרגשים והאמורים. גם היוונים, הרומאים, הצלבנים והתורכים חלפו כלא היו. נותרנו בארץ רק אנו והערבים עם העצים הקדושים, המעיינות והאבנים. עם ירש עם. דת ירשה דת. ממלכה ירשה ממלכה. גם האבנים המקודשות והעצים הקדושים עברו מעם לעם. הם ראו את הכובשים באים והולכים, את המלכים קמים וחולפים ורק העצים והאבנים נותרו דוממים על מקומם. המקום הפך למקאם וחזר להיות מקום. קבר השיח הפך לקבר הצדיק. פעם בעברית ופעם בערבית.

ולסיום מילון ערבי-עברי: מקאם – מקום קדוש (לרוב כזה שאין בו קבר), נבי – נביא (מהתנ”ך או אחר), א-צדיק – צדיק (גם לצדיק יהודי שנתקדש במסורת המוסלמית), סת – אשה – (קבר של אשה), שיח – מציין קבר שיח, א-צחאבה  – חבורת הנביא מוחמד (כלומר מקום הקשור לסיפור הנביא מוחמד), סידנא – האדון, סג’רה – חורשה.

 

סביב קבר השייח בחברת עין רזלה (עין איילה בכרמל) נשמר בוסתן עצי פרי

פוסטים קשורים:

גפן בגינה – איש תחת גפנו

21/04/2018 0

“אוי תל אביב, כמה הכל יפה לך. לא סתם אומרים יין ישמח לבב אנוש…” טודו בום, שירם הפופולרי של סטטיק ובן אל תבורי הוא לא סתם אוסף אקראי של מילים. המקור לפתיח הוא בספר תהילים ק”ד. שם מתוארות נפלאות הבריאה שאחת מהן היא המצאת היין שמתומצתת בביטוי  “יין ישמח לבב אנוש“. מאז ימי בראשית מגדלים בני האדם…

By asaf

התאנה – עץ גן העדן

26/05/2017 0

 הזקן והתאנה – אגדה מקומית כמעט כולם מכירים את האגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב אבל מעטים יודעים שיש לה גם גרסה מקומית שנכתבה כמעט אלפיים שנה לפני האגדה המוכרת מסיפורי הילדים. בסיפור האגדה המקומי מככבים זקן, אשה מרשעת, בעלה חלש האופי, קיסר רומאי ועץ תאנה. הזקן נטע תאנים בעת שאיתרע מזלו לפגוש את הקיסר הרומאי אדריאנוס…

By asaf

הגינה הארץ ישראלית

22/04/2017 0

הגן הארץ ישראלי המסורתי הוא גן מקומי הוא שייך למקום הזה. גם יופיו וגם פגמיו הם מאפייני הארץ, ותנובתו היא פרי הארץ. הגן המקומי התפתח במהלך אלפי שנות היסטוריה תוך התאמה לתנאי האקלים והקרקע המקומיים, לפי מגבלות המים ובמענה לצרכים של בני הארץ. הגנים של תושבי ממלכתו של דוד המלך דומים מאד לגנים שהיו נפוצים…

By asaf

לאן נעלם אל הכרמל?

21/04/2017 0

כמה תלמידים שקדניים בבתי הספר, ואולי גם הורים המחפשים שם מיוחד לילדם, נתקלו בוודאי באחד מפירושי המילה כרמל שמורכב מצמד המילים ‘כרם’ ו’אל’. כולם מניחים כמובן מאליו שאותו אל הוא אלוהי ישראל, אבל שיטוט בפינות חבויות ברחבי ההר ועיון במקורות היסטוריים נשכחים מעלה גם אפשרויות אחרות. אז מי היה אותו האל של הכרמל ולאן הוא…

By asaf

הסטף – שירת דודי לכרמו

18/04/2017 0

בסטף שבמבואות ירושלים משמרת הקרן הקיימת בצורה מופלאה ויפה את נופי החקלאות המקומית המסורתית של ארץ ישראל – בוסתנים בהשקיית בעל נטועים מעל מדרגות אבן עתיקות, מעיינות נקבה עם בריכות אגירה ולמרגלותיהן טרסות תלולות שעליהן חלקות ירק בהשקיית שלחין. את ההשראה לשחזור הנוף ההסטורי של ארצנו נותן כמובן התנ”ך אבל את חומרי הגלם מספק בעיקר הכפר הערבי שהיה…

By asaf

המקאם והעץ הקדוש

22/02/2017 0

גבעה רמה, אגדה יפה, קבר שיח ועץ עתיק. מחומרים אלה עשויים מקומות קדושים תפקידו של העץ הגדול והזקן במקומות אלה כפול. הוא סופג מקדושת המקום ובאותה עת מוסיף לה. העץ נותן צל ופרי למבקרים ומשמש ציון דרך להולכים בדרכים. העץ הקדוש מחבר בין האדם לבין הטבע והמקום. לרוב מקושרות למקומות כאלה אגדות על גיבורי מלחמה,…

By asaf