תגית: שבעת המינים

גפן בגינה – איש תחת גפנו

גפן בגינה – איש תחת גפנו

אוי תל אביב, כמה הכל יפה לך. לא סתם אומרים יין ישמח לבב אנוש…” טודו בום, שירם הפופולרי של סטטיק ובן אל תבורי הוא לא סתם אוסף אקראי של מילים. המקור לפתיח הוא בספר תהילים ק”ד. שם מתוארות נפלאות הבריאה שאחת מהן היא המצאת היין שמתומצתת בביטוי  “יין ישמח לבב אנוש“. מאז ימי בראשית מגדלים בני האדם גפנים למאכל ובעיקר להכנת יין.

לטייל

בסטף שבהרי ירושלים מטפחת הקרן הקיימת בוסתן מופלא המאכלס ומקיים כמו מוזיאון חי עשרות זנים של זני הבלאדי המקוריים של גפני ארץ ישראל (לכתבה על סיור בסטף).

ביד השמונה, גם היא בהרי ירושלים, למרגלות בית ההארחה, משתרע גן תנ”כי מטופח שפתוח למבקרים. בגן טרסות, כרמי ענבים, מטעי זית, שביל טיול ושחזור מתקני חקלאות עתיקה.

חרבת צרמן (גם צורמן) שבמרכז רמת הגולן נמצאת בסמוך לגבול הסורי, מזרחית לעין זיוון. האזור ממוקש ומחייב הליכה בשבילים בלבד. בין חורבות הכפר צרקסי החרב לבין הגבול ישנם בוסתנים ובהם עצי משמש, שקדים שלא כולם הפכו מרים, גפנים, תות שאמי שחור, אגוזי מלך ותאנים רבות.

לאכול

עלי גפן

עלי גפן טריים, כאלה שנקטפו קטנים ובצבע ירוק עז בתחילת העונה (עד תחילת מאי) טעימים כפי שהם. בלי בישול ובלי החמצה. ניתן לשלב אותם בכל סלט, תבשיל אורז או קדרה.

אם נותרו לנו בסוף עונת הקיץ ענבים יבשים על הגפן – אל חשש – כי נוכל להכין מהם צימוקים (קישור לכתבה על יבוש פירות וצימוקים).

מסעדות ערביות טובות לעלי גפן (ובכלל לאוכל מקומי אמיתי): שראביכ בכפר ראמה, ואל-תנור שבתחנת דלק בין ריינה לנצרת.

 

זני גפנים מקומיים

בארץ גדלים עשרות זני גפנים מקומיים. הם נפוצים הרבה יותר בחקלאות המסורתית והערבית ונעדרים לחלוטין מהחקלאות המודרנית והמתועשת שבה מעדיפים זנים מיובאים. ברשימה שלמטה מופיעים כמה מהבולטים שבהם. ניתן לטעום מכולם בעונת הקיץ בחלקת הבעל בסטף.

כמעט כל זני הגפן המקומיים הם של ענבי מאכל. למרבה הצער, זני ענבי היין המקומיים נעלמו כמעט כולם באלף שנות שלטון מוסלמי בארץ שבהן נאסרה שתיית אלכוהול והוכחדו אט-אט כמעט כל כרמי היין, להוציא הכרמים המעטים שהיו מוגנים בתוך חומות המנזרים או בבעלות הקהילה היהודית.

דבוקי / בלאדי / חברונית– ענב ירוק של פעם במתיקות עדינה, מומלץ וטוב. ענבים גדולים ומאורכים עם גרעינים רבים, פורה מאד. הדבוקי הוא הנפוץ בזני הבלאדי של ארץ ישראל בשל טעמו הטוב, קצב הצימוח המהיר, העמידות הגבוהה, יכולתו לשגשג בסוגי אדמות שונים ובמקומות שונים בארץ והתאמתו למאכל, צימוקים, חומץ ובשל מתיקותו הרבה גם להכנת עראק ויין. גם כיום ישנם יקבים בארץ, כמו במנזר הכרמיזאן שמדרום לירושלים, המכינים יין לבן מזן הדבוקי. הדבוקי מכונה גם אל-חלילי, כלומר גפן חברונית (שמקורה מהעיר חברון) או אל-בלאדי, כלומר המקומי או הכפרי. הדבוקי נפוץ בכל רחבי הארץ מהרי יהודה והשפלה ועד הגליל העליון והתחתון והוא גדל בתנאי בעל בכרמים ובבוסתנים נטושים.

ואדי פוכין – סוכת גפנים מעל בריכת אגירה ושדות ירק

שאמי – ענב מצוין, אדום, גדול עם גרעינים גדולים, מבשיל מאוחר, פורה. ענב השאמי הנקרא על שמה של דמשק או סוריה הגדולה, נחשב אחד מענבי הבלאדי החשובים והוותיקים של ארץ ישראל ויש עדויות כתובות לגידולו בארץ החל מהתקופה המוסלמית הקדומה.
בלוטי
– אדום, טעים ומתוק, מבשיל מוקדם, פורה מאד.
תמר חולתי – ירוק ללא גרעינים.
חלוואני  – חמצמץ עם גרעינים רבים.
סיקוטי – טעם מיוחד, גרעינים, הבשלה מאוחרת, פורה מאד.
חדוואר – טעים למדי, ירוק ופורה מאד.
חרובי – אדום, מתוק עם חמיצות טובה, גרעין, פורה.
תופאחי/תופחי – אדום במתיקות מתונה, גרעין. אשכולות גדולים עם ענבים עגולים. זן עתיק המתועד באזורנו מימי הביניים.
סולטנינה – ענב ללא גרעין. מתאים לצימוקים.

זנים מודרניים

לא כל שימושי הגפן שרדו. כיום דבש הענבים הוחלף על ידי הסוכר המזוקק הזול והמזיק שמציף אותנו. גם הצימוקים שאנחנו אוכלים בארץ מיובאים ומכילים גופרית כחומר משמר ותזקיק נפט בשם פראפין שמספק להם את הברק הנוצץ. מעלי הגפן עדין מכינים תבשילים מסורתיים, בעיקר במטבח הערבי.

ענבי מאכל נפוצים שניתן להשיג כשתילים במשתלות: ענבים לבנים למאכל כוללים את זן ג-1/סופריור (שמבשיל מוקדם אך טעמו תפל מעט), תומפסון/סולטנינה (מבשיל לאחר הסופריור וטעים ממנו). זנים אדומים למאכל: איזבלה (זן עמיד ביותר ולכן ישרוד מזיקים בלא ריסוס. מומלץ מאד לכל גינה) אך יש בו גרעינים ועליו אינם מתאימים לבישול, אוטום בלאק/אוטום רויאל, פלם סידלס, קרימזון, רד גלוב (זן טעים מצ’ילה עם חרצנים ומשך חיי מדף מופלגים). זני היין כוללים את כל השמות הצרפתיים הנודעים.

ענבי טלי הנפוצים והמוכרים לנו היטב מהפרסומות וממדפי הסופר מכונים בעגת המשתלות ענבי ג-1. הזן המקורי נקרא סופריור ובמקור הוא זן פטנטי מקליפורניה שהובא לארץ. לעומת ענב הדבוקי המקומי הנפוץ שחיי המדף שלו הם ימים ספורים מצטיינים הזנים המודרניים בחיי מדף ארוכים מאד מה שמבטיח הם מקום של כבוד במדפי הסופר.

ארץ ישראל והגפן

ראשון הייננים בארץ היה לא אחר מאשר נח שנזקק כנראה לכוס יין גדולה כדי להתאושש מתלאות המבול. מיד לאחר צאתו מהתיבה מיהר לטעת כרם: “ויחל נח איש האדמה וייטע כרם, וישת מן היין וישכר...” (בראשית, ט’, כ’). ואכן הוא השתכר כהוגן כפי שמתאר המשכו העגום של הסיפור, ואחריו הגיע לוט ששתה לשוכרה, והותיר לנו את הביטוי “שיכור כלוט”. מאז נח ועד ימינו, גידלו תושבי הארץ גפנים בחצרות ביתם והכינו בעצמם מהענבים יין, חומץ, צימוקים ואף דבש ענבים שהיה הסוכר של העת העתיקה. אבותינו שתו יין באופן יום-יומי, והרבה. מצוות שתיית 4 הכוסות בסדר פסח משקפת כנראה את מציאות החיים בעת העתיקה. היין זרם כמים.

“מה גפן זו? בהתחלה היא נרפסת ברגל ואחר כך עולה על שולחנות מלכים, כך ישראל…” (ויקרא רבה ל”ו). הגפן היתה חלק מרכזי מחייהם של אבותינו, ועל כן התנ”ך, שלא היה ספר גינון או בישול, נזקק לגפן כדי להמשיל עשרות משלים ונבואות על גורל עם ישראל. הגפן דומה לעם ישראל. היא שורדת בכל מצב אך זקוקה להשגחה כדי לשגשג ולהניב פרי. אחד היפים שבמשלי התנ”ך האלה הוא משל הכרם מספר ישעיהו. שם אלוהים נמשל ליוגב, כלומר לחקלאי, ועם ישראל נמשל לכרם שלו ומתואר בו תהליך בניינה החקלאי של הארץ וחורבנה (הרחבה על משל הכרם – בכתבה על הסטף).

לבלוב הגפן בחודש מארס – ניצני הסמדר גדלים על השריגים

מילון למונחי הגפן (מקור כל המילים בתנ”ך): בדים – ענפי הגפן העבים והחומים מהשנים הקודמות. זמורות – הענפים מהשנה שעברה שהחלו להתעצות ומהן ניתן לעשות יחורים ולשתול כגפנים חדשות (לכתבה על גידול גפן מיחורים). שריגים – הזמורות הצעירות, בנות פחות משנה, שעליהן גדלים הענבים. סמדר – פריחת ניצני הענבים (“והגפנים סמדר נתנו ריח)”.  קנוקנות – בעונת הצמיחה באביב מצמיחה הגפן חוטים עגלגלים שמסייעים לה לטפס על ענפים או על סוכה. עוללות – שאריות הבציר שנותרו על הגפן. שורק – גפן מובחר.

גידול גפנים

הגפן נעלמת בכל שנה לקראת החורף ושוקעת בתרדמת עמוקה עד לצמיחתה מחדש בעצמה רבה באביב. את הגפן כדאי לשתול לקראת סיום התרדמת, בשלהי החורף. בתחילת האביב, הגפן מתעוררת לחיים בפרץ של לבלוב ופריחה ואז גדלים מדי יום עלים חדשים ולאחריהם יוצאים ניצני הפרי, הסמדר.

הגפן היא צמח חזק. גפנים ישרדו גם בתנאי בעל בלי השקיה כלל, באדמות שונות ומשונות, וגם באזור סלעי עם אדמה מועטה. שורשי הגפן חודרים לעומק וגם לסדקים בין סלעים ולכן היא מצליחה כגידול בעל באזורי ההר הטרשיים. גפנים גדלים במדבר החם וגם בהרים הגבוהים והקרים.

הגפן אמנם תשרוד כמעט בכל מצב, אך כדי לשגשג זקוקה הגפן להשגחת אדם ויד אוהבת. תשומת הלב נדרשת הן בעת השתילה והן בכל עונה לאחר מכן, במיוחד אם רוצים לקבל הרבה פרי ולאורך שנים.

סוכת גפנים באפריל. הגפנים מוקפות גדרות כדי להגן מנמיות ושפני סלע. האשכולות מוגנים בשקיות מחוררות מפני ציפורים רעבות.

ראשית יש להגן על הגפן ולגדרו מפני חיות הבר שישמחו להתחלק איתנו בפירות ובעלי הגפן. שפן סלע שמן אחד יכול לזלול גפן שלם בפחות משעה. שנית, בעונת החורף רצוי לעבד או לקלטר את האדמה שסביבו. שלישית, וגם זה בחורף כשהגפן בתרדמת, כדאי להקפיד על גיזום נכון של ענפי הגפן. רביעית, והפעם באביב כשהענפים גדלים, יש לפרוס את ענפי הגפן על מוטות (הדליה), וחמישית בתחילת הקיץ עם גדילת הפירות, יש להקפיד על השקיה סדירה וגם להגן עליהם מציפורים באמצעות עטיפת האשכולות בשקיות נייר או ניילון מחורר.

קישור לכתבות הדרכה על:
– גיזום הגפן בשנותיו הראשונות ובניית ההדליה.
גידול גפנים מיחורים.

השקיה: לכל אורך תקופת גידול הפרי, משלב פריחת הסמדר (אפריל) ועד לאחר הקטיף (סביב ספטמבר). ההשקיה צריכה לעשות פעם או פעמיים בשבוע. כמות הענבים ומשקלם עולה ככל שמשקים יותר ולכן החקלאים שמוכרים לפי ק”ג נוטים להשקות הרבה. דווקא בגידול ענבי יין איכותיים מקפידים על השקיה מעטה וכך מקבלים טעם חזק יותר.

לאחר נטיעת גפנים אין לצפות לתוצאות מהירות. הגפן נותנת פירות ראשונים רק לאחר 4-5 שנים כך שבמידה ושתלנו יחורים נצטרך להמתין 3-4 שנים. במידה וקנינו שתיל רגיל ממשתלה נצטרך להמתין כנראה שנתיים עד לקבלת ענבים.

ישנה אמת רבה במשפט התנכ”י האלמותי “וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו” (מלכים א’ ה’, ה). גפנים ותאנים גדלים היטב יחד באותה חלקה ונראה שהם מסייעים זה לזה לגדול.

 

 

פירות יבשים – כיצד לייבש תאנים, ענבים ושזיפים?

פירות יבשים – כיצד לייבש תאנים, ענבים ושזיפים?

קשה מאד למצוא כיום פירות יבשים איכותים ובריאים. הפירות היבשים שאנו רוכשים בחנויות מיובשים לרוב בתהליך תעשייתי באמצעות גופרית לשימור וחלקם מקבלים את צבעם היפה מתזקיקי נפט וכל זה עוד לפני שדיברנו על הסוכר שמוסיפים לחלק מהפירות לשיפור הטעם והורדת העלות.

בימים שלפני המצאת המקרר היה יבוש פירות אמצעי חיוני וקיומי להאריך את משך חיי פירות הקיץ. בתהליך הייבוש המים שבפירות מתאדים, התאים מצטמקים, והסוכר שבפרי נעשה מרוכז מאד. הריכוז הגבוה של הסוכר עוזר לשמר את הפירות לאורך זמן, שכן חיידקים ופטריות לא מסוגלים לגדול בריכוזים גדולים של סוכר.

באמצעות הפירות שיובשו ואוחסנו במזווה יכלו בני הבית לאכול פירות מתוקים ועתירי אנרגיה שהשביעו אותם בחודשי החורף הקרים, ובעזרתם יכלו מלכים וסוחרים ספינות למסעות ומלכים יכלו לצייד צבאות בצידה לדרך. כך התפתחה מיומנות מסורתית של יבוש פירות כמו תאנים, ענבים, תמרים, משמש ושזיפים. אלא שכיום קשה מאד למצוא פירות יבשים איכותים כאלה. הפרי שיובש בשיטה המסורתית ובאופן טבעי לא ניתן להשוואה בטעמו ואיכותו אל הפרי המיובש שאנו רוכשים בחנות.

הפירות היבשים שאנו קונים בסופר או בשווקים מיוצרים ברובם בשיטות תעשייתיות. הם עברו תהליך יבוש מואץ בתנור ולרוב גם טופלו בגופרית כחלק מהליך היבוש המואץ, עורבבו עם תזקיקי נפט ושאר כימיקלים לשיפור הצבע והמרקם והועשרו במנת סוכר נדיבה להוזלת המחיר, הארכת משך החיים וחיזוק הטעם. 

בניגוד לשיטות התעשייתיות נעשה יבוש  מסורתי של פירות בשמש וברוח, אך כל פרי מיובש בשיטה שונה מעט המותאמת לתכונותיו.

בייבוש תאנים שוטחים את הפירות בשכבה אחת על גבי משטח. להנחת התאנים לייבוש תתאים במיוחד רשת נירוסטה של תנור אפיה שתבטיח אוורור נאות אך גם כל משטח נקי ועמיד אחר יעשה את העבודה. לאחר הנחת שכבת הפירות רצוי לכסות ברשת דקה להגנה מזבובים וחרקים. מותירים את הפירות ליבוש במקום חשוף לשמש ולרוח למשך מספר ימים. באופן מפתיע דווקא הרוח חשובה יותר ליבוש כך שנימנע ממקום סגור מרוחות. בלילות רצוי להכניס הביתה או לכסות בכיסוי אטום למניעת חשיפה לטל ולחות. ניתן לחתוך את הפירות לחצאים ובכך לקצר את משך הייבוש. תהליך הייבוש דורש כמה ימים עד שהפרי נעשה קשה ואז הוא מוכן. בד”כ הפירות יהיו יבשים ומוכנים למאכל ואחסון כעבור שבוע או מעט יותר, בהתאם למזג האוויר ומצב הפרי.

ביבוש תאנים כדאי לדעת שישנם זני תאנה שמתאימים יותר ליבוש כמו החרובי, ביאדי, ספרי ועסלי, אך למעשה ניתן ליבש כמעט כל זן ולקבל פרי טעים וטוב.

משמש – מייבשים כמו תאנים.

צימוקים – השארה על הגפן ליבוש (לעטוף בשקית הגנה מציפורים) או הנחה על משטח, כמו קרטון או רשת, וכיסוי ברשת ממזיקים. נדרשים כ-20 יום להשלמת היבוש.

תמרים – להותיר ליבוש על העץ.

לאחר ההכנה, יש לאחסן את הפירות היבשים בכלי אטום.

פוסטים קשורים: יבוש תבלינים – המדריך להכנת תבלינים בבית.

הסטף – שירת דודי לכרמו

הסטף – שירת דודי לכרמו

חורף בחלקת הבעל בסטף – התאנה רדומה, ולמרגלותיה הרקפת בשיאה.

בסטף שבמבואות ירושלים משמרת הקרן הקיימת בצורה מופלאה ויפה את נופי החקלאות המקומית המסורתית של ארץ ישראל – בוסתנים בהשקיית בעל נטועים מעל מדרגות אבן עתיקות, מעיינות נקבה עם בריכות אגירה ולמרגלותיהן טרסות תלולות שעליהן חלקות ירק בהשקיית שלחין.

את ההשראה לשחזור הנוף ההסטורי של ארצנו נותן כמובן התנ”ך אבל את חומרי הגלם מספק בעיקר הכפר הערבי שהיה במקום עד לחורבנו במלחמת השחרור.

בשנות ה50 שימש המקום (הר איתן) כבסיס אימונים ויציאה לפעולות של יחידת ה101 המפורסמת ולאחר מכן ניטש. משנות ה80 פועלת הקק”ל לשיקום המקום ולשחזור נופי קדם והיא עושה כאן עבודה מצוינת שאחד משיאה הוא פרויקט בוסתנוף שבו שוכרים ומעבדים תושבי ירושלים שטחים חקלאיים אישיים בטרסות שלמרגלות המעיינות.

מי היה הבעל?

בוסתן עצי הפרי שלאורך שביל הבעל מושקה בהשקיית בעל, כלומר במי גשמים. אבל מי היה אותו בעל?

בעל הוא החזק באלי הארץ הקדומים ולשעבר היה אדונה. המקרא לא חוסך שבטו מפולחן הבעל שהיה נפוץ מאד לא רק אצל הכנענים אלא גם בקרב היהודים שעבדו את הבעל במקביל לעבודת השם ואכן ספר מלכים מתאר בדרך ציורית וכמעט נוטפת דם את ניצחונו המוחץ של הנביא אליהו על 450 נביאי הבעל שיצאו להתמודד מולו בהר הכרמל. במיתולוגיה הכנענית בעל הוא אל החיים.  הוא אדון הארץ. בנו של אל מלך האלים ושל אשתו העשרה. אחיהם של ים וענת ובעלה של עשתורת. בארץ כנען השחונה חיים היו תלויים במים ועל כן היה בעל אל הרעם, הברק והגשמים שמרווה את האדמה במים ונותן חיים לבני האדם. במרבית תקופת המקרא עבדו קדמונינו גם את הבעל בתקווה לפריון האדמה ולגשמי ברכה מרובים. הפולחן לבעל כאל הגשם היה כה מושרש בתרבות העברית עד שאפילו בתקופת המשנה חז”ל מזכירים ומסבירים את המונח ומאז נתקבע השימוש במונח השקית בעל. מונח זה ממחיש עד כמה הפגאניות נוכחת בתשתית התרבות העברית.

בתקופה הכנענית, ועוד שנים רבות לאחר שירשו אותם בני ישראל, היו בארץ גם אלים מקומיים רבים שנקראו על שם הבעל, בהם בעל חצור, בעל צפון, בעל כרמל, בעל עמון, בעל הדד (אל העיר אוגרית בסוריה), בעל זבוב (האל של עקרון הפלשתית שבשמו ניבאו מי לחיים ומי למוות) בעל לבנון ובעל חרמון.

הבעל לא חי לבד. לכל בעל מקומי שכזה היתה גם אשרה מקומית. הבעל היה האל הגברי והאשרה היתה אשתו. האשרה התגלמה לרוב בצורה של עץ רענן. בעוד הבעל הוריד גשם לבני האדם ושמר על חייהם, האשרה הביאה פריון לאישה ולאדמה. היא נתנה לבני האדם ילדים ופירות לאכול.  אלוהי הבעל והאשרה המקומיים השלימו זה את זה וביחד הם הצליחו ליצור לעולם חיים ולקיים סביבה שופעת ופוריה. צמד האלים היווה שיקוף של תמונת חיי האדם בימי המקרא. ירידת הגשם נתפסה כפעולה זכרית של בעילת האדמה, שכתוצאה מכך מתעברת ומולידה את הצמחים. בהתאם הגבר זכה להיקרא בעל ולאחר שבעל את אשתו נולדו לה ילדים וכך נוצרו החיים במעגל מקביל למעגל המיתולוגי של האלים שהגנו עליהם.

חלקת הבעל בסטף. עצי תאנה

משמו של האל הקדום נוצר החל מתקופת המשנה הביטוי חקלאות בעל, שהיא חקלאות המסתמכת על חסדי האל כלומר על מי הגשם בלבד, ללא תוספת השקיה ובכך היא נבדלת מחקלאות השלחין שתלויה במים זורמים שיכלו להגיע בימי קדם רק מנחל או מעין סמוך ועל כן היתה חקלאות השלחין נדירה בארצנו. חקלאות הבעל היתה מקור המזון והפרנסה העיקרי בארץ ישראל הקדומה. עם הגידולים החקלאיים שהתאימו לגידולי בעל נמנו חיטה, שעורה ועצי פרי כתאנה, זית, תמר ורימון, כלומר שבעת המינים. החריש המתבצע כאן באדמת הבוסתנים בחורף, כמו במקומות אחרים בחקלאות הבעל, נועד למנוע התפתחות עשבייה המתחרה עם העצים על מעט המים שבקרקע.

שומרה בשביל ישראל למרגלות בי”ח הדסה שסביבו כמה מנופי הטראסות היפים והשלמים ביותר של הרי יהודה

קפיצה לאחור בזמן

לשביל הבעל מגיעים מאזור המזנון והחניה המרכזית של האתר בהליכה בשביל הכחול או בנסיעה קצרה לכיוון החניה התחתונה שליד המעיינות. לקראת סיום הדרך ישנה חניה קטנה מצד ימין וממנה מוליך שביל הבעל המסומן כחול לתוך בוסתן הבעל.

כאן, בבוסתן הבעל, משמרת קק”ל זנים של עצי פרי מהחקלאות המסורתית שנאספו מרחבי הארץ. זהו “בנק גנים” של זנים מקומיים של עצי הפרי של ארצנו אך גידולם פסק והמשך קיומם היה בסכנה. כאן אפשר להתקרב ולטעום מעצי שבעת המינים המקוריים.

בבוסתן הבעל מגדלים מטעי גפנים מ25 זנים קדומים ובכך משמרים אותם לדורות הבאים. החקלאות המודרנית מבוססת על יעילות כלכלית, אורך חיי מדף, דרישת השוק לאספקת מוצר אחיד כל השנה, התאמה לחומרי הדברה כימיים ושאר שיקולים שמובילים לאחידות ולהעלמות המגוון הטבעי. עשרות זנים מקומיים שהיו כאן בעבר הוחלפו בזן אחיד (שעונה לשמות רבים – ענבי טלי, תומפסון או ג’1) שהשתלט על מדפי המרכולים.

אחדים מהגפנים המשתרעים על הקרקע הם מהזן דבוקי, המכונה גם בלאדי. הדבוקי הוא ענב ירוק של פעם, עם גרעינים, במתיקות עדינה, מומלץ וטעים. בהר חברון מכונה הדבוקי אל-חלילי, כלומר גפן חברונית (שמקורה מהעיר חברון) או אל-בלאדי, כלומר המקומי או הכפרי. הדבוקי הוא הנפוץ בזני הבלאדי של ארץ ישראל בשל טעמו הטוב, קצב הצימוח המהיר, העמידות הגבוהה, יכולתו לשגשג בסוגי אדמות שונים ובמקומות שונים בארץ והתאמתו למאכל, צימוקים, חומץ ובשל מתיקותו הרבה גם להכנת עראק ויין. גם כיום ישנם יקבים בארץ, כמו במנזר הכרמיזאן שמדרום לירושלים, המכינים יין לבן מזן הדבוקי.

לפירוט על זני הבלאדי בארץ ובסטף – בכתבה על הגפן.

סטף – המדרגות היורדות מהמעיינות וצידן חלקות הירק

הכרמים הבנויים על מדרגות האבן היפות – הלו הן הטראסות המסורתיות של הרי יהודה וירושלים – שלאורך שביל הבעל מציגים למבקר תיאור חי של “משל הכרם” הנודע מישעיהו פרק ה’ שבא לתאר את מערכת היחסים מלאת התקוות והאכזבות שבין אלוהים לבין עמו. במשל הכרם אלוהים נמשל ליוגב, כלומר לחקלאי, ועם ישראל נמשל לכרם שלו ומתואר בו תהליך בניינה החקלאי של הארץ וחורבנה. “אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ (הוצאת האבנים הגדולות מהאדמה) וַיְסַקְּלֵהוּ (העברתם לבניית מדרגות אבן או ערימות) וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק (גפנים), וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ (שומרה), וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים (ענבי בוסר). וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְאִישׁ יְהוּדָה–שִׁפְטוּ-נָא, בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס (גם חיות אוהבות ענבים ועלי גפן. לכן, אז כהיום, היו הכרמים מוקפים משוכות אבן או גדרות משיחים קוצניים).  וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה”.

חלקת הירק שמטפחת הקק”ל למרגלות המעיינות

ביציאה מחלקת הבוסתן העיקרית ממשיך שביל הבעל ועובר בתוואי שביל קדום ובנוי היטב. האבנים הגדולות התומכות בשביל הרחב נותרו כאן מימי קדם והן מזכירות את הימים בהם הגיעו לכאן תושבי הכפר עם חמורים ועליהם סלים לאסוף את הענבים הבשלים. מכאן ממשיך השביל ועובר לצד שומרה, הלא היא המגדל ממשל הכרם, גת בה דרכו ענבים להפקת תירוש ויין, בריכות אגירה למי גשמים, חורשת אלונים שנשתמרה בשל קדושתה ובהמשך המסלול חלקות עצי פרי נשירים (תפוח, אגס, שקד, שזיף ומשמש), בוטנה (עץ הפיסטוק) ובוסתן עצי ארץ ישראל שמאכלס את עצי הארץ הקדומים ובמרכזו סוכת עץ. כאן אפשר לנוח ולהרהר בפסוק הנודע ממלכים א’, ה’, 5: “וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה”.

במעיינות הסטף

עין ביכורה. מוצא הניקבה אל בריכת האגירה

סיום שביל הבעל בעין סטף, אחד משני המעיינות שבמקום, לצד עין ביכורה שנמצא כמאה מטר בהמשך המישור. שני המעיינות שופעים מים כל השנה בזכות ניקבות שחצבו בהם בימי קדם כדי להרחיב את עוצמת הנביעה. ספר שיר השירים מכנה מעיינות כאלה, הנפוצים מאד בהרי יהודה, “גן נעול, מעיין חתום” (שיר השירים ד,12). מי המעיינות יוצאים אל בריכות עמוקות ומהן מערכת תעלות מים מובילה אל חלקות השלחין הסמוכות בהם מגדלים ירקות בשיטות אורגניות. בין המעיינות ומעליהם נראים חורבות הסטף, הכפר הערבי הנטוש. השביל העולה מעין ביכורה משוחזר כשביל הררי מסורתי. לצד בריכת המעין נטוע כרם, מוקף בגדרות אבן ובשערים. בכרם משתמשים בשיטות הדלייה שונות: סוכה (עריס), עמוד (דלית) וגפן שרועה (רוגלית).

כדאי להצטייד בפנס ולהיכנס לניקבות שבמעיינות ורצוי מאד להימנע מביקור באזור המעיינות בשבת או בחגים כאשר המקום עמוס מדי. הסטף מתאים לביקור פעמים בשנה. בוסתן הבעל והאזור כולו פורח ויפה בחורף ובתחילת האביב אבל דווקא בשלהי הקיץ ניתן להנות מפירות התאנה, הענבים והרימון.

צפייה במפה Open Street Map אינטראקטיבית

 

 

 

גפן בגינה – איש תחת גפנו

21/04/2018 0

“אוי תל אביב, כמה הכל יפה לך. לא סתם אומרים יין ישמח לבב אנוש…” טודו בום, שירם הפופולרי של סטטיק ובן אל תבורי הוא לא סתם אוסף אקראי של מילים. המקור לפתיח הוא בספר תהילים ק”ד. שם מתוארות נפלאות הבריאה שאחת מהן היא המצאת היין שמתומצתת בביטוי  “יין ישמח לבב אנוש“. מאז ימי בראשית מגדלים בני האדם…

By asaf

פירות יבשים – כיצד לייבש תאנים, ענבים ושזיפים?

01/09/2017 0

קשה מאד למצוא כיום פירות יבשים איכותים ובריאים. הפירות היבשים שאנו רוכשים בחנויות מיובשים לרוב בתהליך תעשייתי באמצעות גופרית לשימור וחלקם מקבלים את צבעם היפה מתזקיקי נפט וכל זה עוד לפני שדיברנו על הסוכר שמוסיפים לחלק מהפירות לשיפור הטעם והורדת העלות. בימים שלפני המצאת המקרר היה יבוש פירות אמצעי חיוני וקיומי להאריך את משך חיי פירות הקיץ. בתהליך…

By asaf

הסטף – שירת דודי לכרמו

18/04/2017 0

בסטף שבמבואות ירושלים משמרת הקרן הקיימת בצורה מופלאה ויפה את נופי החקלאות המקומית המסורתית של ארץ ישראל – בוסתנים בהשקיית בעל נטועים מעל מדרגות אבן עתיקות, מעיינות נקבה עם בריכות אגירה ולמרגלותיהן טרסות תלולות שעליהן חלקות ירק בהשקיית שלחין. את ההשראה לשחזור הנוף ההסטורי של ארצנו נותן כמובן התנ”ך אבל את חומרי הגלם מספק בעיקר הכפר הערבי שהיה…

By asaf