תגית: מעיינות

לאן נעלמו זקני צפת?

לאן נעלמו זקני צפת?

סיפורה של צפת הוא סיפור עצוב של פספוס. צפת נהנית מאוויר הרים קריר וצלול המצנן את הנפש גם בימי הקיץ הלוהטים ולכן עד המצאת מיזוג האוויר נחשבה צפת לעיר תיירות מבוקשת ולמוקד משיכה לישראלים שהגיעו אליה כמקום מפלט מימי שרב וחמסין. אבל המצאת המזגן שינתה את מפת התיירות בארץ והנחיתה מכת מוות על התיירות בצפת. במהלך שנות ה80 וה90 החלה בנייה מסיבית של בתי מלון ממוזגים במקומות חמים יותר ובעיקר באילת, ים המלח וטבריה ועד מהרה צפת הלכה ואיבדה מהקסם שלה. בעשורים שלאחר מכן, דווקא אווירת המסתורין והקדושה שאופפת את צפת מאז ימי המקובלים שינתה לחלוטין את פני העיר והביאה להתחרדות כמעט מוחלטת של העיר. רבים מתושביה מתפרנסים כיום מידי שמים וכבר אין להם צורך בתעשיית תיירות ובאירוח מבקרים לפרנסתם. בתי מלון בעיר נסגרו בזה אחר זה והפכו לישיבות, וגם רובע האומנים המפורסם של העיר דעך וניטש והעיר איבדה מקיסמה. כנראה שגם זקני צפת נטשו אותה, או לפחות חבשו שטריימל.

צפת העתיקה, צילום משנת 1862 של פרנסיס בדפורד. גבעת המצודה מתנשאת משמאל

למרבה המזל הקסם של צפת לא נגמר בגבולות העיר. העיר מוקפת במעיינות, פלגי מים, בוסתנים ופינות חמד נסתרות. מפורסמים במיוחד הם שמורת נחל עמוד ונחל ראש פינה היוצא מצפת, אבל מסלול הסיור שלנו מתמקד דווקא במקומות הידועים פחות שמסביב לעיר.

חשוב במיוחד לשים לב לכך שרוב המעיינות שסביב העיר הפכו למקוואות להיטהרות לתושבי העיר ההדוקים ואלה פוקדים את המעיינות בימי חול ובעיקר בימי ששי כדי להיטהר לקראת שבת. דווקא בשבת, מתרוקנים המעיינות (שנמצאים מחוץ לתחום השבת) ולכן זה היום המתאים ביותר לבקר בהם.

בוסתני נחל העכברה

מצוקי ענק, מהגבוהים בארץ, מתנשאים מעל נחל העכברה. הצוקים והמערות שבהם כה נשגבים ובלתי נגישים שמסורת עממית עיקשת טוענת שבנקרות אשר בסלעים אלה הוטמנו אוצרות המקדש. ב1799 פגשה המסורת את המציאות כשנפוליון, בעת שניסה לכבוש את ארץ ישראל, שלח למקום גדוד הנדסה לחפש את המטמון הגנוז. הגדוד הצרפתי לא השיג את מטרתו אך הותיר אחריו מפולות אבנים בעקבות פיצוצי מצוקים שעשה בחיפוש הכושל אחר האוצר האבוד. כל הנופים הדרמטיים האלה נמצאים בחלקו התחתון של הנחל שמדרום לגשר הענק שמעל כביש 89, אך הבוסתנים של נחל העכברה נמצאים דווקא בחלקו הצפוני של הנחל.

הבוסתנים של נחל עכברה: בחלקו העליון של נחל העכברה המשתרע במעלה הואדי שבין הגשר הענק לבין העיר צפת פרוסים שרידי בוסתנים שנטעו ערבי צפת לפני 1948. קטע זה של הנחל נודע בעבר בשם ואדי חמרה. כאן, מסביב לוואדי מפוזרות טרסות וחלקות עיבוד שחרבו וניטשו, ולצידן שברי בריכות מים ותעלות השקיה שהובילו ממעיינות שסביב הנחל. בבוסתנים עצי פרי בני מאות שנים, ובהם מטעי זית נרחבים ובינם משובצים עצי תות שאמי ותות לבן, עצי שקד שהפכו מרירים במרום גילם, מעט תאנים וכמה גפנים זקנות ועצי רימון רבים. מסביב נישאים עצי אלה, אלון ומייש. בערוץ הנחל שיחי פטל ובמקומות בהם זורמים מים ישנם מקבצי גרגיר הנחלים. על הגבעות שבקרבת צפת אפשר לראות ערוגות שיחי הדס בצבע ירוק עז אותן מגדלים תושבי צפת לפרנסתם.

בלב הוואדי עובר ערוץ הנחל. מים זורמים כאן לאורך כל הנחל בחורף ובאביב. גם בקיץ היבש ישנם קטעים בנחל עם מים זורמים. בנחל ישנם 7 מעיינות ושניים מהם נמצאים בחלקו העליון. עין המבי”ט שבתחילת הערוץ נמצא ממש מתחת למגרש הכדורגל. כאן זורמים המים בערוץ גם בימות הקיץ ולאורך 200 מטר יש ריכוז יפה של עצי תות שאמי, לימונים, תאנה, שיחי פטל ושאר עצי פרי. המעין הבא במורד המסלול הוא עין רזים, אך נביעתו דלה ומכוסה צמחיה.

נחל העכברה בשיא יופיו ופריחתו בחורף ובאביב שאז הוא צבוע בירוק ובשלל צבעי פריחה וזורמים בו מים רבים, אך אם נרצה לאכול מהתות נצטרך להגיע החל ממאי (תות לבן) או ביולי (תות שאמי).

הגישה לבוסתנים: קיימות שתי אפשרויות גישה. הבוסתנים נמצאים בקטע שבינן. הראשונה מובילה לתחילת הנחל ויוצאת בשביל היורד ממגרש הכדורגל של צפת (המגרש מסומן במפה) ויורד לאורך נחל העכברה והחלופה השניה שבמורד הנחל היא לנסוע בדרך האספלט היורדת מכביש 89 אל הכפר עכברה ואחרי חצי ק”מ מתפצלת ממנה לכיוון שמאל דרך עפר צרה המגיעה אל עמודי הענק שעליהם ניצב הגשר בלב הוואדי.
כדאי לסיים את הטיול לקראת שעת בין ערביים ואז לעלות למרפסת התצפית שביער לימונים ולהשקיף אל המצוק של נחל העכברה הנצבע בצבעי דמדומים.

איך חרבו הבוסתנים?

מאמר נוקב וחריף בעיתון דבר משנת 1951 מספר כיצד חרבו ודעכו הבוסתנים ונופי המורשת של צפת בעקבות מלחמת השחרור ועל רקע מחדלי העירייה והממשלה דאז: “שכונה ערבית גובלת עם העיר, “אל-חמרה” שמה: על שם אדמתה האדומה והפוריה. בשעתו, כלכל מקום זה מאות משפחות צפתיות, ויצאו לו מוניטין בסביבה. כאן היו החסות הטעימות ביותר, מטעיו מלאו פירות, ומעיינותיו ספקו מים בשפע לחי ולצומח כאחד. תושבי פרבר זה היו מן הבריאים והחסונים בעיר, ותוצרתם העצמית סיפקה את כל תצרוכתם. ומה עלה בגורלו של גן פורח זה? 
את מימיו העבירו בצינורות, והמטעים שטופחו במסירות במשך שנים הולכים ונחרבים. עוד מעט והמקום יהפוך למדבר שממה…ואין זה עדין הכל. כפר זה גובל עם ואדי לימון (נחל עמוד). זהו גן עדן בגליל. ארצנו דלילה במקורות מים טבעיים, והנה כאן זורמים, והנה כאן זורמים להם מים בשפע כל ימי השנה, ומשני עברי הנחל, על שטח של 400 דונם – מרוכזים מטעי פירות צפופים מכל הסוגים והמינים. נוף כזה ספק אם עוד קיים בארצנו. זהו גו’נגל ברוך פירות, מים וצל. מחנה נופש טבעי. אך בה בשעה שאנו עושים הכל להרחבת תוצרתנו החקלאית – הנה הולכים כאן מדי שנה טונות רבות של פירות לאיבוד, מאלה שאינם בנמצא אצלנו בשפע: תפוחי עץ, שזיפים, שסק, דובדבנים ומישמש…וכבר עתה ירדו לטמיון שבעים אחוז מן המטעים. ובעוד שנה-שנתיים אף גיא חמדה זה יהפוך לחזיון העבר”. 
וכך הולך לאיבוד עושר יקר, שיש בכוחו להפוך את צפת למרכז תעשייתי למוצרי שמן ושימורי פירות, ולפינת מרגוע ונופש ובו בזמן אפשר היה לספק עבודה ומזון לאלפי משפחות עולים…האמנם נסתפק בהשמדת האתמול ולא נחדש דבר לקראת המחר?”

עץ תות ענק באפיק נחל העכברה בין עין המבי”ט לעין רזים. הנחל עובר בשמאל התמונה. מים זורמים כאן גם בקיץ.

כתבה נרחבת באתר הנקבה הפלסטינאי על קורותיה של צפת ומלחמת השחרור לוקחת את הסיפור עוד כמה צעדים ומסכמת את מצבה של צפת בשפה ציורית ובוטה במיוחד: “צפת כיום מונה כ-25,000 תושבים, כמעט כולם יהודים. השלטונות הציוניים הרסו את מרבית השכונות הערביות… במקום השכונות הערביות שנהרסו בנו השלטונות הציוניים שיכונים מכוערים ובנייני דירות עלובים שאין להם כל קשר ליופיה של צפת העתיקה… המסגד האדום משמש היום כאולם אירועים “עד 400 איש”. העיר יוהדה לחלוטין…. העיר נראית מוזנחת ומשוועת לשיקום. בעשר השנים האחרונות השתלט על העיר אופי דתי-חרדי, התיירות ירדה, רוב המלונות נסגרו ומעטים פוקדים את “רובע האמנים”. אין ספק שצפת נמצאת היום באחת מנקודות השפל שלה. השלטון הציוני נחל כישלון חרוץ. נראה כי רק על ידי החזרת העיר לידי תושביה המקוריים ניתן יהיה לשקם אותה ולהחזיר לה את תהילת העבר.”

השייח’ שעושה כביסה

עין כובס

בשולי העיר ומעל האפיק התלול של נחל עמוד נמצא עין כובס, אחד המעיינות היפים והמיוחדים של צפת. למקום מגיעים בנסיעה של 2 ק”מ בכביש היוצא דרומה מאזור התעשייה הדרומי של צפת.  בימות חול, ובעיקר בששי, עין כובס עמוס חרדים, המכנים את המקום מעין בנימין הצדיק, ובאים למקום להיטבל ולהינות מקדושת המקום ותוך כדי כך מגרשים נשים ונערות המבקשות לבוא למקום, אך דווקא בשבת המעין ריק למדי. מי המעין זורמים במורד לכיוון נחל עמוד. כדאי ללכת לאורכם ולספוג מהנוף ההולך ונפתח ולהמשיך במורד כעשר דקות הליכה אל מבנה הקבר היפה של שייח קוויס שסביבו נופים נפלאים, במיוחד בשעות אחרי הצהריים. קברו של השייח, שעל שמו נקרא המעין, הוא מקום מצוין לפיקניק.

שיח כוויס שבמורד הפלג הנשפך מעין כובס לנחל עמוד

בעקבות הפלמ”ח לעין זיתים

המעין בעין זיתים

כביש 8900 מצומת עין זיתים למרכז צפת חולף למרגלות חורבות הכפר הערבי הגדול, עין זיתון, שנקרא על שם כרמי הזיתים שהיו כאן. נזהה את המקום לפי רחבת חניה קטנה בצידו המזרחי של הכביש שמעליה מתנשא ביתו של אחד משועי הכפר. זהו המבנה היחידי שנותר על תילו מהכפר הגדול שאכלס בשעתו קרוב לאלף נפש. בקירו הפנימי של המבנה נמצא פתח נקבת המעין ולמרגלותיה בריכת המעין הקטנה. אל הנקבה ניתן להיכנס בהליכה שפופה עם פנס.  המקום מקסים בימים בהם אינו עמוס או מלוכלך. בימי קדם נודע המעין באיכותו ומסופר שהנציב הבריטי הרברט סמואל אף הכריז עליו “לאחר שטעם את מי המעיין במקום: ‘מים אלה טעימים מן היין העתיק ביותר שהכרתי’.

במבצע יפתח שנערך בתחילת חודש מאי של 1948, כבש הגדוד השלישי של הפלמ”ח את הכפר כמהלך הכנה לקראת כיבוש העיר צפת ואף פוצץ את בתי הכפר מיד לאחר מכן כדי להטיל מורא על ערביי צפת. וכך נותרו במקום גלי אבנים רבים, ובין החורבות עצים הגדלים פרא, זכר לבוסתני הכפר.

עין ליאור

עין ליאור שבמבואות צפת

היעד האחרון במסלול הסובב את העיר צפת הוא עין ליאור. מעין עין ליאור נמצא בהמשך כביש 8900 כק”מ לאחר עין זיתון, אך מאחר ויש קו הפרדה רציף בכביש יש להמשיך בנסיעה עד לככר שבכניסה לעיר ולעשות פנית פרסה. לאחר כק”מ נראה מצד ימין רחבת חניה עם פח אשפה גדול. נעצור כאן ונעלה 40 מדרגות בואנו לבריכה קטנה שנבנתה ביד אוהבת לזכרו של נער שטבע בים. המים מפכים מטה ומשקים בדרכם עצי בוסתן. פינת חמד מקסימה, במיוחד כשהיא ריקה ממבקרים.

 

מסע בזמן – טיול בנחל המעיינות (נחל ביתר)

מסע בזמן – טיול בנחל המעיינות (נחל ביתר)

מעטים המקומות והנופים שלא השתנו מאז ימי אבותינו

נחל המעיינות -עין אל עמוד/עין אל בלד – הסככה הצמודה למעין משמשת מקום מפגש לפלאחים, לסוחרים ולמבקרים [5 במפה]

מדי יום נבנים בארץ עוד מגדלי מגורים נוצצים וסביבם נפרשים ככורי עכביש רשתות כבישים מהירים ולצידם נפתחים מרכזי קניות חדשים מעל כל חלקת אדמה. כך הולכים ומתמעטים להם השטחים הפתוחים והחקלאים וגם שיטות העיבוד החקלאי הולכות ומשתכללות. כנגד כוחות אדירים אלה הולכת ונעלמת לה החקלאות המסורתית שפרנסה את תושבי הארץ מתקופת התנ”ך ועד לפני מאה שנה וכבר כמעט שאין לה זכר בארצנו. למרבה המזל שותפות אינטרסים מפתיעה עוזרת לשמר מספר קטן של מקומות מופלאים שבהם עדיין חיים ומתפרנסים בני אדם מחקלאות בעל ושלחין שכמעט ולא השתנתה מאז ימי התנ”ך. במקומות אלה הזמן פשוט נעצר מלכת. במקומות אלה שרק מעטים מכירים ונמצאים ברובם בשטחי יהודה ושומרון, מעבדים אנשים את אדמתם כפי שעשו אבותיהם ואבותינו. שם נטועים עצי זית בני מאות שנים על מדרגות האבן העתיקות שבמורדות ההרים. למרגלותיהם משתרעות חלקות ירק קטנות לאורך נחלים ופלגי המים היוצאים מהמעיינות שבהר.

 בין המקומות הנדירים האלה ניתן למנות את נחל המעיינות ואת ואדי פוכין הסמוך לו, שניהם בקרבת בית”ר עילית שבהרי יהודה. בהרי השומרון ישנם ואדי זרקא (נחל נטוף), ובמידה פחותה גם נחל קנה ונחל דולב. בהר חברון  ישנו העמק הציורי של ואדי ארטאס שבקרבת בריכות שלמה. סה”כ נותרו בין חמישה לעשרה מקומות שכאלה ובכולם יש רגישות ביטחונית המחייבת טיול בקבוצה. גם בתחומי הקו הירוק, סביב ירושלים נותרה חקלאות מסורתית במספר מקומות כמו בסטף, שם שוחזרה החקלאות המסורתית בחלקות ירק מושקות במי המעיין ובבוסתן הבעל בו מטפחת הקק”ל עצי פרי מקומיים, וגם בעין רפא שם מזין מעין הכפר שדות עם ירקות עונתיים המשמשים את מסעדת רשטא שבכפר, ובמידה מסויימת גם בחורבות ליפתא ובכפר עין כרם. בבקעת בית נטופה שבגליל התחתון מגדלים הכפריים בקיץ בחלקות משפחתיות זעירות אבטיחים, חיטה מזנים מקומיים וירקות בלאדי קיציים. 

,נחל המעיינות -תחילת הנחל מול חוסאן [4 במפה] – פלאחית עובדת בחלקת הירק המשפחתית

ברית מופלאה

בברית המופלאה והבלתי רשמית שמגנה על מקומות אלה פועלים יחדיו באופן נדיר וייחודי הרשות הפלסטינית, עם תמיכה מהאיחוד האירופאי, מארגון אונסקו של האו”ם וארגוני שמאל ישראלים ביחד עם מתנחלים שמתנגדים אידאולוגית לגדר ההפרדה ועם גורמים ישראלים ירוקים ובהם רשות הטבע והגנים ובית ספר שדה כפר-עציון. כולם פועלים במרץ, כל אחד משיקוליו שלו, לשימור מקומות אלה ולעצירת הזמן בהם.

המכנה המשותף של חברי הקואליציה היא הרצון לשמור על ערכי הטבע והנוף של הארץ בה אנו חיים בלי קשר לשאלה מהו שמה של אותה הארץ (ישראל מבחינת היהודים, פלסטין מבחינת הערבים או הארץ הקדושה מבחינת הנוצרים) ומי בעל הבית שלה. הנוף התרבותי מספר את סיפורם של התושבים, את המורשת הרוחנית וההיסטורית ממנה באו ואת החלומות שלהם ועל כן חובה לשמר אותו. מכאן קצרה הדרך גם להתנגדות העקרונית של כל גופי הקואליציה להקמת גדר ההפרדה שמהווה מכשול פיזי בלתי עביר הפוגע במרקם הנוף והחיים באותם אזורים בהם נשתמרו באופן כה ייחודי נופי התנ”ך ואורח החיים של ימי קדם כפי שהוא משתקף באופן ייחודי בנופי החקלאות הקדומה של הרי יהודה שבאזור נחל רפאים, ובייחוד בנחל פוכין ונחל המעיינות.

נחל המעיינות – שדות פורחים באביב סביב עצי הזית

הנוף בהרי יהודה איננו נוף טבעי. אלה נופי תרבות. מעשה ידי אדם. כאן התנחלו בהר בני ישראל לפני למעלה מ3,000 שנה וכאן הם בנו אלפי מדרגות חקלאיות במורדות ההרים ועליהן נטעו עצי זית ועצי פרי משבעת המינים. לאחר מכן למדו גם כיצד לווסת את נביעות המים הטבעיות. המעיינות אשר אנו רואים היום בהר אינם מעיינות טבעיים אלא מעשה ידי אדם.  התושבים בימי קדם זיהו את בצבוצי המים לאחר הגשם מעל שכבת החוואר וחפרו ניקבות בתוך הסלע להוצאת המים אל בריכות אגירה שבנו ומהן חפרו תעלות להשקיית חלקות שלחין. בשדות שבעמקים שתלו חיטה, שעורה, חומוס ושומשום. נופים אלה עוצבו בידי תושבי הארץ לדורותיהם במשך 3,000 שנה.

מסיבות אלה גם הכיר אונסק”ו בנוף התרבותי של החקלאות המסורתית ההררית שסביב הכפר בתיר כאתר מורשת עולמי. ההכרה עוזרת לשמר את נופי החקלאות המסורתית הכוללת מדרגות אבן במורדות ההרים, שומרות שבהן לנים תושבי הכפר בעונת המסיק, שפע מעיינות המזינים מערכות השקיה שמאפשרות קיום חלקות עיבוד קטנות. אונסק”ו כידוע איננו ארגון חובב ציון וההכרה ניתנה בעקבות פניה דחופה של הרשות הפלסטינאית שמתנגדת גם היא כמובן מסיבות ברורות להקמת גדר ההפרדה. מימון לפיתוח ולשימור החקלאות המסורתית ניתן גם על ידי האיחוד האירופאי. תושבי הכפרים שבמרחב מדרום לנחל רפאים (פוכין, חוסאן, בתיר ואל-וואלג’ה) הם עובדי אדמה המגדלים את תוצרתם החקלאית בשיטה המסורתית של חקלאות בעל באמצעות טרסות וחקלאות שלחין – שליחת המים מבריכות אגירה לערוגות ולשדות שבהם הם מגדלים חצילים, קישואים, עגבניות, נענע ריחנית ושאר ירקות עונתיים.

כדי לבקר במקומות אלה אפשר להצטרף לטיולים המודרכים שנערכים בהרי יהודה על ידי בית ספר שדה כפר עציון (בחוה”מ פסח, סוכות ומועדים אחרים שמתפרסמים באתר). במרחב השומרון נערכים מעת לעת (ובעיקר בחוה”מ פסח ובחגים אחרים) טיולים דומים בהובלת מרכז סיור ולימוד שומרון/מדרשת חלקת השדה, בית ספר שדה עפרה, מרכז הדרכה שומרון של רשות הטבע והגנים, בית ספר שער הגיא. סיורי קבוצת עמיתים לטיולים נערכים בכל הארץ ובכל ימות השנה.

אל נחל המעיינות

מפת נחל המעיינות (על בסיס מפת המרכז למיפוי ישראל)

נחל המעיינות הוא כינויו של נחל ביתר (או ואדי גָ’מְעַה בערבית) היוצא מהכפר חוסאן ועובר למרגלותיו ולמרגלות הכפר בתיר בדרכו אל נחל שורק. חלקו העליון של הנחל משובץ במעיינות רבים שממיהם נאגרים בבריכות ומשם נלקחים להשקיית חלקות משפחתיות קטנות בעיבוד אינטנסיבי. מעל חלקות השלחין נמצאות חלקות הבעל. על גדות הנחל סדרת מדרגות אבן שנבנו ביד מוכשרת בימי קדם ויוצרות טרסות אבן שעליהם גדלים עצי זית רבים ולצידם פזורים גם עצי שקד, תאנה, תות, גפן, משמש ועצי פרי אחרים.

מרבית תושבי הכפר חוסאן אינם עוינים וחלקם ישמחו לשוחח ואף להציע למבקרים מפרי גינתם, אך בכל זאת ניתן לטייל במקום רק בקבוצות עם נשק. עדיף לבקר בשעות הבקר שאז בד”כ המעיינות (ובייחוד עין אל הָוּוִיָה שהוא גולת הכותרת של הביקור בנחל)  פנויים יחסית. על אף יופיו ויחודו של הנחל אין בו כמעט מבקרים ישראלים ואולי זה חלק מקסמו של המקום.

הגישה מאזור בית שמש נעשית בכביש 386 (או 375 מעט דרומה משם). בין צור הדסה למבוא בית”ר עובר הכביש את גדר ההפרדה במחסום בית”ר (1, במפה) ומיד לאחריה נעצור בתחנת הדלק סונול (2). זאת נקודת היציאה. עוברים ברגל את הכביש לצידו השני ויורדים בירידה מתונה על שביל עם סימון שחור (שקשה למצוא) אל הנחל. כעבור 5 דקות הליכה נגיע אל הטרסות הראשונות שעליהן מטעי זיתים -עתיקים (3). נלך ימינה לאורך הטרסות ותוך 5 דקות יתגלה לנגד עינינו מצד שמאל נוף הנחל המרהיב (4). למרגלותינו נראה במורדות הוואדי סדרת מדרגות אבן בנויות לתלפיות כאשר בטרסות שמעליהן מטעי זית ובוסתני פרי ובתחתית הנחל נפרס תשבץ צבעוני של חלקות ירק קטנות שבינן בריכות השקיה קטנות ומהן יוצאות תעלות מים להשקיית החלקות, כל אחת בתורה.

הליכה של 5 דקות נוספות על דרך העפר המוליכה מהכפר אל המחסום תוביל אותנו לפאתי הכפר חוסאן. כאן נראה את הפלאחים והפלאחיות כפופי הגב העמלים בשדות, חלקם מוליכים חמור בעבודת החריש, אחרים מסדירים את חלוקת המים להשקיה או אוספים עשבים ויש הקוטפים את פרי עמלם, ירקות הבלאדי העונתיים. מעניין לראות שרוב העובדים בטרסות הם גברים ובשדות הרוב הן נשים.

נחל המעיינות -עין אל עמוד (5 במפה)

בריכת מים גדולה בפינת הכפר, במקום בו נפגשת דרך העפר עם תחילת הוואדי מהווה מקום מפגש ומנוחה לפלאחים. זהו עין אל-בלד (5) שהיה ונותר מוקד מרכזי של חיי הכפר. במפה המקום מסומן כ’עין אל עמוד’ על שם העמוד הרומאי שמוצב כאן. לכאן מגיעים חמורים, מכוניות ואנשים לאיסוף הסחורה. במוצא הבריכה אל הוואדי ברז מים גדול שממנו יוצאים המים דרך תעלות בטון לחלקות האדמה הסמוכות. החלקות קטנות וכל אחת בבעלות משפחה אחרת. הברז נפתח על ידי אנשי הכפר בשעות נקובות כדי להקצות לכל חלקה את המנה המגיעה לה.

על הקיר ממול לעין אל-בלד מוצב תחריט אבן עם מפה המתארת את המעיינות והבריכות של הכפר. ממול לבריכה ומעבר לדרך העפר יוצא שביל צר בין השדות ומוליך לקבוצת הנביעות שנקראת עין נמוס (6) שנפרסת סביב קו המצוק במפגש בין שכבת הגיר האפורה לשכבת החוואר הצהובה. לאורך השביל שנמשך פחות מ100 מטר סדרה של מעיינות קטנים ובריכות ובהמשך סלע גדול ובקצה השביל נקבת מעין קטנה החודרת לתוך ההר.

נחל המעיינות -אחת הבריכות בנביעות עין נמוס [6 במפה]

נחזור לדרך העפר. כמה מטרים מערבית לעין אל בלד יורד השביל המוליך לתוך נחל המעיינות (7). בחלקו הראשון, מוביל אותנו השביל בתוך תוואי הנחל לצד חלקות ירק המושקות באמצעות תעלות בטון שיוצאות מבריכות איגום קטנות לאגירת מים. המשך השביל מוליך אותנו על קו גובה אחיד בגדה המזרחית של הוואדי וכך ככל שמתקדמים בדרך, עולה השביל מעל תוואי הנחל ובהדרגה נגלה למרגלותינו נוף הנחל הנראה כפאזל של חלקות ירק קטנות. השביל עובר לצד טראסות שעליהן מטעי זית וגפן.

מעין האהבה

נחל המעיינות – עין אל הוויה [8 במפה]

הליכה של 10 דקות על השביל מעין אל-בלד מובילה למפגש עם דרך עפר המגיעה מהכפר חוסאן ויורדת מכאן בסדרת מדרגות שהוסדרו במימון האיחוד האירופאי אל עין אל הָוּוִיָה שהוא המעיין היפה והמטופח ביותר בנחל המעיינות (8). הָוּוִיָה בערבית היא אהבה (וגם תעודת זהות כפי שיודע כל חייל ששירת בשטחים). יופיו וקסמו של המעין מושך אליו זוגות צעירים מהכפר הסמוך. המקום עמוס במקומיים במיוחד בימי ששי בצהריים לאחר התפילה במסגדים. מי המעין ממלאים בריכה מקסימה בנויית בטון בגודל 5X3.5 מטר ובעומק 70 ס”מ המתאימה לרחצה וגם לשתייה. למעין נקבה צרה ויפה שבסופה חדר אליו נשפכים המים במפל.

נחל המעיינות – עין אל הוויה [8 במפה] – בני טרופר מעביר הדרכה לסיור של בית ספר שדה כפר עציון

מעין אל הָוּוִיָה ניתן לבחור לסיים את הטיול ולחזור לנקודת המוצא או להמשיך במורד הנחל. כדי לחזור נעלה בשביל שבתוך הנחל. כ30 מטר מעל המעין חוצה את הנחל קיר אבן מרשים שמייצר שתי טרסות. המדרגה התחתונה מושקת במי המעין וגדלים בה חצילים ושאר ירקות עונתיים והעליונה מאכלסת בוסתן זיתים, תאנים וגפנים ובתוכה בור אגירה חרב. בלב קיר האבן נקובים 3 חלונות המיועדים לאפשר זרימת מי גשמים בחורף. מהטרסה העליונה ניתן להמשיך בשביל בתוך הנחל חזרה לכיוון עין אל-בלד שבחוסאן אך כדי לחזור לרכב נעלה במדרגות האבן שבגדה הימנית ולאחריהן נעלה בשביל המעפיל בין הטרסות לאורך הגדה המערבית של הוואדי. כעבור 10 דקות מגיעים לדרך העפר היוצאת מעין אל בלד לכיוון מחסום ביתר. הליכה של 15 דקות נוספות על הדרך ובהמשך על השביל ממנו יצאנו תחזיר אותנו לתחת הדלק ממנה יצאנו.

8 ימים בשבוע

אם נרצה להמשיך בטיול במורד הנחל נצא מעין אל הָוּוִיָה בשביל היורד בתוך הוואדי ועובר בסדרת מדרגות אבן לצד חלקות שמיעוטן מושקות במי המעיינות ורובן חלקות בעל המסתפקות במי הגשמים הזורמים בנחל בחורף. לאחר 5 דקות הליכה במורד נגיע לצמד בריכות איגום נוספות למי השקיה (9) ומצידו השני של הוואדי לעין אל-בסין שגם לו נקבה קצרה ובריכה. אם ממשיכים בירידה באפיק הוואדי  עוברים משטח הכפר חוסאן לשטח הכפר בתיר שמתנשא מעל הנחל. ראשון המעיינות של בתיר הוא עין גָ’מָעַה, כלומר ‘המעין של החברה’ שנמצא לצד דרך עפר במבואות הכפר (10). לעין גָ’מָעַה בריכה גדולה ועתיקה הבנויה מאבנים אך המקום אינו נעים לביקור כמו עין אל הָוּוִיָה. מעל המעין נוכל לראות פארק מים המיועד לבילוי משפחות עם בריכה, מדשאות ומגלשת מים לילדים (11). בהמשך הוואדי עובר השביל לצד שני מעיינות נוספים המשמשים את תושבי בתיר להשקיה (12) עד לסופו של הוואדי במפגש עם נחל רפאים שלאורכו מתפתלת מאז שנת 1892 מסילת הרכבת לירושלים. מעלינו, בלב העתיק של הכפר נמצא המעין המפורסם של בתיר שאינו חלק ממסלול הטיול בנחל.

נחל המעיינות – מים קפואים בעין אל הוויה (8 במפה)

בכפר ביתר 8 משפחות גדולות ובריכת מעין אחת ועל כן מחולק השבוע בביתר ל8 ימים במקום 7 ימים כמקובל בשאר העולם. גם ימי השבוע נקראים בכפר על שם שמונת החמולות וכך מדי יום מגיע אחד מזקני הכפר אל בריכת המעין, בדיוק כפי שעשו אבותיו ואבות אבותיו, ומקצה בעזרת מקל מדידה את מנת המים היומית אל התעלות המובילות לחלקות הירק של המשפחה שהגיעה תורה להשקות את שדותיה (13 במפה – העליה ללב הכפר בתיר ולתל ביתר) – קישור לסרטון על מעין בתיר.

בסיום הנחל, מתנשא מעל הגדה הימנית תל קדום. זהו מקומה של חרבת אל יהוד, הלא היא ביתר העתיקה, מעוזו האחרון של בר-כוכבא, גיבור עלילות ל”ג בעומר, שהוביל את המרד הכושל כנגד הרומאים. כאן, בגבעה שמעל הנחל, הגיע סופו המר של המרד שבעקבותיו חרבה הארץ ונסתיים השלטון היהודי בה. כך החלה הגלות בת אלפיים השנה. על שמה של אותה ביתר הקדומה נקרא הכפר הערבי בתיר שמעלינו, כמו גם הישובים היהודים שהוקמו בסמוך – מבוא בית”ר ובית”ר עילית.

עולם הולך ונעלם

היעלמות החקלאות המסורתית לא מתרחשת בוואקום. אין זה תהליך מקרי וגם לא תוצר לוואי מחויב המציאות של הקדמה הטכנולוגית.  חקלאות מסורתית היא חלק מאורח חיים איטי יותר, עצמאי יותר, משפחתי יותר, מקומי יותר וכזה שמסתפק בפחות, פחות קניות, פחות כסף ופחות צריכה מיותרת. לרוע המזל כל אלה ערכים שמנוגדים לאידאולוגיה הניאו-ליברלית שמובילה את העולם בעשורים האחרונים ומקדשת גלובליזציה ללא גבולות, מאפשרת צמיחת תאגידי ענק חסרי מעצורים וכזאת שמפעילה כל מניפולציה אפשרית כדי להפוך אותנו מבני אדם לצרכנים.

נחל המעיינות – עין אל הוויה (8 במפה)

מה הסיכוי שמישהו ירצה לטרוח ולשמר זרעים מעונה לעונה כאשר חברות ענק שמייצרות זרעים וכימיקלים מציעות לו זרעים בזול? הרי את המחיר האמיתי החקלאי והצרכנים (כלומר אנחנו) ישלמו רק בעוד שנים מאחר והזרעים האלה מייצרים תלות הולכת וגדלה ביצרן ומגיעים עם חומרי ההדברה מסוכנים שנדרשים במינון הולך וגדל. או מה הסיכוי שמישהו בגליל או בשפלת יהודה יוכל לטעת כרם קטן ולצידו לפתוח יקב ומרכז מבקרים כמו בדרכי היין היפות של טוסקנה, פרובאנס וקליפורניה, כאשר התקנות בישראל מאפשרות לו לפתוח יקב רק באזור תעשייה כאילו שמדובר במפעל תרופות. ולמה שמישהו יתאמץ לשמר בחצרו את הזנים המקומיים של הגפנים, התאנים והשקדים שהם חלק מהמורשת התרבותית והמגוון הביולוגי שלנו, כשמדיניות הממשלה מקלה כל כך על יבוא זול של פירות כאלה?

חברה חקלאית מסורתית מבוססת על יחסים קרובים במשפחה. כל בני המשפחה חייבים להתגייס ולעבוד ביחד בעונות החריש והקטיף. והילדים עוזרים להוריהם כשצריך ולא כשבא להם. בחברה כזאת גם הקהילה המקומית כולה מגובשת הרבה יותר. בעולם כזה דני מגדל תותים ומוכר לרינה שמכינה מהם ריבה שמוכרת אותם לדליה שאופה מהריבה עוגות ומוכרת אותם, ומהכסף שהיא מקבלת היא יכולה להזמין את הבת של דני לעשות אצלה בייביסיטר. יש כאן מעגל ששומר את הכסף והמשאבים ומגלגל אותם שוב ושוב בתוך הקהילה. אין בה צורך בתאגידי ענק וגם אין בה מקום למנגנונים שמאפשרים התעשרות אינסופית של מעטים, ובוודאי שאין בה צורך לעודד צריכה אינסופית של עוד ועוד מוצרים מיותרים. בחברה כזאת לא מופעל לחץ לבלות כל רגע בעבודה, בבהייה פסיבית במסך או בקניה של עוד משהו טפשי. אנשים כאלה מעריכים זמן פנוי ושמחים על כל רגע של בטלה מתחת לסוכת גפנים, שיחה נעימה או סתם בהייה בכבשה שלועסת עשב בשדה מנוחה.

של מי המקום הזה?

טרסות אבן מעובדות במורדות הכפר בתיר

בהרי יהודה יש נופים של אף אחד. מקומות שמי שבנה אותם לא השאיר אחריו כתובת או סימן בעלות ברור. כך הם המעיינות והנקבות שחצובות בהר, השבילים שנסללו ברגלי ההיסטוריה, החוות החקלאיות שנעזבו, קברים קדושים המתנשאים מעל ראשי ההרים, חומות ומצודות שחרבו ונשכחו, ומעל לכל בולטים בנוף אלפי מדרגות אבן שמשתרעות על מורדות ההרים.

מי בנה את אותן מדרגות אבן שקיימו חקלאות ברת-קיימא ובכך אפשרו את קיום החיים באזור ההר? מסתבר שזאת שאלה פוליטית ולא היסטורית. כי רק דבר אחד ידוע בוודאות – היו אלה אנשים פשוטים שחיו את חיי היום-יום שלהם. לא היו אלה המלכים והשליטים שכתבו את ספרי ההיסטוריה והשאירו אחריהם תעודות, מטבעות או מקראות שנועדו לתעד ולפאר את מעלליהם, מלחמותיהם והצלחותיהם.

על פניו נראה שמדרגות האבן נבנו בתקופת הזוהר של ממלכת יהודה המתוארת בתנ”ך. גרסה אחרת משייכת את רובן לתקופת הפריחה של עם ישראל בשלהי ימי בית שני. מדרגות האבן היפות שסובבות את ביתר, מעוזו האחרון של בר-כוכבא, ממחישות היטב את עוצמת החיים שהיו כאן באותם ימים סוערים ערב החורבן. לעומתם יש חוקרים המשערים שהמדרגות נבנו דווקא בתקופה הביזנטית כאשר הארץ היתה מאוכלסת עד אפס מקום וישנם אף מחקרים המעידים שדווקא הערבים הם אלה שבנו את מדרגות האבן במאות השנים האחרונות.

יתכן שהתשובה הנכונה היא שכולם צודקים. כנראה שהמדרגות הן הסיפור של כולנו. הסיפור של הארץ. דור אחרי דור בנה ושיקם את מה שחרב לפניו. ראשונים היו הכנענים ואחריהם באו מלכי יהודה שהקימו את תשתית הטרסות הנרחבת שאותה שיפרו וחיזקו אבותינו בימי בית שני טרם צאתם לגלות, לאחר מכן באו הכובשים הרומאים, ולאחריהם חקלאים ביזנטיים שהתיישבו כאן. אחריהם פסעו צלבנים שהגיעו מארצות אירופה הקרות, ולבסוף שיקמו את הטרסות תושבי הארץ המוסלמים שרבים מהם נטשו לבסוף את בתיהם בעקבות מלחמת העצמאות וכך היו האחרונים בשרשרת הדורות שהשאירה לנו את נופי התרבות של אף אחד.

 

מפות האזור

במפה של המרכז למיפוי ישראל (מאתר Govmap) נראה בפירוט חלקו הראשון של המסלול (או המסלול המקוצר) - אל המעיינות, החלקות והטראסות של הכפר חוסאן.

במפה המנדטורית (משנת 1940, בקנ"מ 100:000 מאתר Govmap) נראה כל מרחב החקלאות המסורתי שבכפרים מדרום לנחל רפאים - אל וואלג'ה, בתיר, חוסאן ופוכין.

במפת Googlemap נראים – נקודת המוצא בתחנת הדלק, הכפרים חוסאן (למטה) ובתיר (למעלה) והנחל שמשמאל לכפרים. בהגדלת המפה ניתן לראות היטב את השבילים הרבים שבאזור.

[mappress mapid=”1″]

לקריאה נוספת

(1) כתבה יפה המציגה כיצד גם החברה הפלסטינאית הופכת מחברה מסורתית וקהילתית לחברה מודרנית וצרכנית ותוך כדי כך מאבדת את ערכיה ועוצמתה החברתית, וכל זאת בלי האשמה אחת כנגד ישראל.

(2) אתרי עתיקות במאבק הפוליטי –  פרסום של ארגון “עמק שווה” על אתרי גוש עציון ומרחב בתיר מנקודת מבט פלסטינאית.

(3) עמדת רשות הטבע והגנים נגד הקמת גדר ההפרדה באזור נחל רפאים ובתיר.

(4) מצגת טיול בנחל המעיינות של בית ספר שדה כפר עציון.

(5)  ההכרזה של אונסק”ו על הנוף התרבותי של החקלאות המסורתית ההררית שסביב הכפר בתיר כאתר מורשת עולמית

(6) נופי החקלאות הקדומה בהרי יהודה, כולל סקירת האתרים (בעיקר בשטחי הקו הירוק) החל מעמוד 116. פרסום של נקודת ח”ן – ארגון אקולוגי ביוזמת משפחת רוטשילד.

(7) סרט תיעודי של אל-גזירה על הכפר בתיר והחקלאות המסורתית שסביבה.

הנוף מתחילת נחל המעיינות. מימין חוסאן (מימין) ובמורד עין אל הוויה (בלב הוואדי). מצולם מדרך העפר (מספר 4 במפה).

נחל המעיינות – טרסה מעל עין אל הוויה עם 3 פתחים לזרימת המים בשטפונות החורף

נחל המעיינות – בריכת השקיה לצד השביל היורד בוואדי (7 במפה)

נחל המעיינות -ביקור פמליית שר החקלאות הפלסטינאי

 

 

הסטף – שירת דודי לכרמו

הסטף – שירת דודי לכרמו

חורף בחלקת הבעל בסטף – התאנה רדומה, ולמרגלותיה הרקפת בשיאה.

בסטף שבמבואות ירושלים משמרת הקרן הקיימת בצורה מופלאה ויפה את נופי החקלאות המקומית המסורתית של ארץ ישראל – בוסתנים בהשקיית בעל נטועים מעל מדרגות אבן עתיקות, מעיינות נקבה עם בריכות אגירה ולמרגלותיהן טרסות תלולות שעליהן חלקות ירק בהשקיית שלחין.

את ההשראה לשחזור הנוף ההסטורי של ארצנו נותן כמובן התנ”ך אבל את חומרי הגלם מספק בעיקר הכפר הערבי שהיה במקום עד לחורבנו במלחמת השחרור.

בשנות ה50 שימש המקום (הר איתן) כבסיס אימונים ויציאה לפעולות של יחידת ה101 המפורסמת ולאחר מכן ניטש. משנות ה80 פועלת הקק”ל לשיקום המקום ולשחזור נופי קדם והיא עושה כאן עבודה מצוינת שאחד משיאה הוא פרויקט בוסתנוף שבו שוכרים ומעבדים תושבי ירושלים שטחים חקלאיים אישיים בטרסות שלמרגלות המעיינות.

מי היה הבעל?

בוסתן עצי הפרי שלאורך שביל הבעל מושקה בהשקיית בעל, כלומר במי גשמים. אבל מי היה אותו בעל?

בעל הוא החזק באלי הארץ הקדומים ולשעבר היה אדונה. המקרא לא חוסך שבטו מפולחן הבעל שהיה נפוץ מאד לא רק אצל הכנענים אלא גם בקרב היהודים שעבדו את הבעל במקביל לעבודת השם ואכן ספר מלכים מתאר בדרך ציורית וכמעט נוטפת דם את ניצחונו המוחץ של הנביא אליהו על 450 נביאי הבעל שיצאו להתמודד מולו בהר הכרמל. במיתולוגיה הכנענית בעל הוא אל החיים.  הוא אדון הארץ. בנו של אל מלך האלים ושל אשתו העשרה. אחיהם של ים וענת ובעלה של עשתורת. בארץ כנען השחונה חיים היו תלויים במים ועל כן היה בעל אל הרעם, הברק והגשמים שמרווה את האדמה במים ונותן חיים לבני האדם. במרבית תקופת המקרא עבדו קדמונינו גם את הבעל בתקווה לפריון האדמה ולגשמי ברכה מרובים. הפולחן לבעל כאל הגשם היה כה מושרש בתרבות העברית עד שאפילו בתקופת המשנה חז”ל מזכירים ומסבירים את המונח ומאז נתקבע השימוש במונח השקית בעל. מונח זה ממחיש עד כמה הפגאניות נוכחת בתשתית התרבות העברית.

בתקופה הכנענית, ועוד שנים רבות לאחר שירשו אותם בני ישראל, היו בארץ גם אלים מקומיים רבים שנקראו על שם הבעל, בהם בעל חצור, בעל צפון, בעל כרמל, בעל עמון, בעל הדד (אל העיר אוגרית בסוריה), בעל זבוב (האל של עקרון הפלשתית שבשמו ניבאו מי לחיים ומי למוות) בעל לבנון ובעל חרמון.

הבעל לא חי לבד. לכל בעל מקומי שכזה היתה גם אשרה מקומית. הבעל היה האל הגברי והאשרה היתה אשתו. האשרה התגלמה לרוב בצורה של עץ רענן. בעוד הבעל הוריד גשם לבני האדם ושמר על חייהם, האשרה הביאה פריון לאישה ולאדמה. היא נתנה לבני האדם ילדים ופירות לאכול.  אלוהי הבעל והאשרה המקומיים השלימו זה את זה וביחד הם הצליחו ליצור לעולם חיים ולקיים סביבה שופעת ופוריה. צמד האלים היווה שיקוף של תמונת חיי האדם בימי המקרא. ירידת הגשם נתפסה כפעולה זכרית של בעילת האדמה, שכתוצאה מכך מתעברת ומולידה את הצמחים. בהתאם הגבר זכה להיקרא בעל ולאחר שבעל את אשתו נולדו לה ילדים וכך נוצרו החיים במעגל מקביל למעגל המיתולוגי של האלים שהגנו עליהם.

חלקת הבעל בסטף. עצי תאנה

משמו של האל הקדום נוצר החל מתקופת המשנה הביטוי חקלאות בעל, שהיא חקלאות המסתמכת על חסדי האל כלומר על מי הגשם בלבד, ללא תוספת השקיה ובכך היא נבדלת מחקלאות השלחין שתלויה במים זורמים שיכלו להגיע בימי קדם רק מנחל או מעין סמוך ועל כן היתה חקלאות השלחין נדירה בארצנו. חקלאות הבעל היתה מקור המזון והפרנסה העיקרי בארץ ישראל הקדומה. עם הגידולים החקלאיים שהתאימו לגידולי בעל נמנו חיטה, שעורה ועצי פרי כתאנה, זית, תמר ורימון, כלומר שבעת המינים. החריש המתבצע כאן באדמת הבוסתנים בחורף, כמו במקומות אחרים בחקלאות הבעל, נועד למנוע התפתחות עשבייה המתחרה עם העצים על מעט המים שבקרקע.

שומרה בשביל ישראל למרגלות בי”ח הדסה שסביבו כמה מנופי הטראסות היפים והשלמים ביותר של הרי יהודה

קפיצה לאחור בזמן

לשביל הבעל מגיעים מאזור המזנון והחניה המרכזית של האתר בהליכה בשביל הכחול או בנסיעה קצרה לכיוון החניה התחתונה שליד המעיינות. לקראת סיום הדרך ישנה חניה קטנה מצד ימין וממנה מוליך שביל הבעל המסומן כחול לתוך בוסתן הבעל.

כאן, בבוסתן הבעל, משמרת קק”ל זנים של עצי פרי מהחקלאות המסורתית שנאספו מרחבי הארץ. זהו “בנק גנים” של זנים מקומיים של עצי הפרי של ארצנו אך גידולם פסק והמשך קיומם היה בסכנה. כאן אפשר להתקרב ולטעום מעצי שבעת המינים המקוריים.

בבוסתן הבעל מגדלים מטעי גפנים מ25 זנים קדומים ובכך משמרים אותם לדורות הבאים. החקלאות המודרנית מבוססת על יעילות כלכלית, אורך חיי מדף, דרישת השוק לאספקת מוצר אחיד כל השנה, התאמה לחומרי הדברה כימיים ושאר שיקולים שמובילים לאחידות ולהעלמות המגוון הטבעי. עשרות זנים מקומיים שהיו כאן בעבר הוחלפו בזן אחיד (שעונה לשמות רבים – ענבי טלי, תומפסון או ג’1) שהשתלט על מדפי המרכולים.

אחדים מהגפנים המשתרעים על הקרקע הם מהזן דבוקי, המכונה גם בלאדי. הדבוקי הוא ענב ירוק של פעם, עם גרעינים, במתיקות עדינה, מומלץ וטעים. בהר חברון מכונה הדבוקי אל-חלילי, כלומר גפן חברונית (שמקורה מהעיר חברון) או אל-בלאדי, כלומר המקומי או הכפרי. הדבוקי הוא הנפוץ בזני הבלאדי של ארץ ישראל בשל טעמו הטוב, קצב הצימוח המהיר, העמידות הגבוהה, יכולתו לשגשג בסוגי אדמות שונים ובמקומות שונים בארץ והתאמתו למאכל, צימוקים, חומץ ובשל מתיקותו הרבה גם להכנת עראק ויין. גם כיום ישנם יקבים בארץ, כמו במנזר הכרמיזאן שמדרום לירושלים, המכינים יין לבן מזן הדבוקי.

לפירוט על זני הבלאדי בארץ ובסטף – בכתבה על הגפן.

סטף – המדרגות היורדות מהמעיינות וצידן חלקות הירק

הכרמים הבנויים על מדרגות האבן היפות – הלו הן הטראסות המסורתיות של הרי יהודה וירושלים – שלאורך שביל הבעל מציגים למבקר תיאור חי של “משל הכרם” הנודע מישעיהו פרק ה’ שבא לתאר את מערכת היחסים מלאת התקוות והאכזבות שבין אלוהים לבין עמו. במשל הכרם אלוהים נמשל ליוגב, כלומר לחקלאי, ועם ישראל נמשל לכרם שלו ומתואר בו תהליך בניינה החקלאי של הארץ וחורבנה. “אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ (הוצאת האבנים הגדולות מהאדמה) וַיְסַקְּלֵהוּ (העברתם לבניית מדרגות אבן או ערימות) וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק (גפנים), וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ (שומרה), וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים (ענבי בוסר). וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְאִישׁ יְהוּדָה–שִׁפְטוּ-נָא, בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס (גם חיות אוהבות ענבים ועלי גפן. לכן, אז כהיום, היו הכרמים מוקפים משוכות אבן או גדרות משיחים קוצניים).  וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה”.

חלקת הירק שמטפחת הקק”ל למרגלות המעיינות

ביציאה מחלקת הבוסתן העיקרית ממשיך שביל הבעל ועובר בתוואי שביל קדום ובנוי היטב. האבנים הגדולות התומכות בשביל הרחב נותרו כאן מימי קדם והן מזכירות את הימים בהם הגיעו לכאן תושבי הכפר עם חמורים ועליהם סלים לאסוף את הענבים הבשלים. מכאן ממשיך השביל ועובר לצד שומרה, הלא היא המגדל ממשל הכרם, גת בה דרכו ענבים להפקת תירוש ויין, בריכות אגירה למי גשמים, חורשת אלונים שנשתמרה בשל קדושתה ובהמשך המסלול חלקות עצי פרי נשירים (תפוח, אגס, שקד, שזיף ומשמש), בוטנה (עץ הפיסטוק) ובוסתן עצי ארץ ישראל שמאכלס את עצי הארץ הקדומים ובמרכזו סוכת עץ. כאן אפשר לנוח ולהרהר בפסוק הנודע ממלכים א’, ה’, 5: “וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה”.

במעיינות הסטף

עין ביכורה. מוצא הניקבה אל בריכת האגירה

סיום שביל הבעל בעין סטף, אחד משני המעיינות שבמקום, לצד עין ביכורה שנמצא כמאה מטר בהמשך המישור. שני המעיינות שופעים מים כל השנה בזכות ניקבות שחצבו בהם בימי קדם כדי להרחיב את עוצמת הנביעה. ספר שיר השירים מכנה מעיינות כאלה, הנפוצים מאד בהרי יהודה, “גן נעול, מעיין חתום” (שיר השירים ד,12). מי המעיינות יוצאים אל בריכות עמוקות ומהן מערכת תעלות מים מובילה אל חלקות השלחין הסמוכות בהם מגדלים ירקות בשיטות אורגניות. בין המעיינות ומעליהם נראים חורבות הסטף, הכפר הערבי הנטוש. השביל העולה מעין ביכורה משוחזר כשביל הררי מסורתי. לצד בריכת המעין נטוע כרם, מוקף בגדרות אבן ובשערים. בכרם משתמשים בשיטות הדלייה שונות: סוכה (עריס), עמוד (דלית) וגפן שרועה (רוגלית).

כדאי להצטייד בפנס ולהיכנס לניקבות שבמעיינות ורצוי מאד להימנע מביקור באזור המעיינות בשבת או בחגים כאשר המקום עמוס מדי. הסטף מתאים לביקור פעמים בשנה. בוסתן הבעל והאזור כולו פורח ויפה בחורף ובתחילת האביב אבל דווקא בשלהי הקיץ ניתן להנות מפירות התאנה, הענבים והרימון.

צפייה במפה Open Street Map אינטראקטיבית

 

 

 

לאן נעלמו זקני צפת?

11/07/2018 0

סיפורה של צפת הוא סיפור עצוב של פספוס. צפת נהנית מאוויר הרים קריר וצלול המצנן את הנפש גם בימי הקיץ הלוהטים ולכן עד המצאת מיזוג האוויר נחשבה צפת לעיר תיירות מבוקשת ולמוקד משיכה לישראלים שהגיעו אליה כמקום מפלט מימי שרב וחמסין. אבל המצאת המזגן שינתה את מפת התיירות בארץ והנחיתה מכת מוות על התיירות בצפת. במהלך שנות…

By asaf

מסע בזמן – טיול בנחל המעיינות (נחל ביתר)

15/04/2018 0

מעטים המקומות והנופים שלא השתנו מאז ימי אבותינו מדי יום נבנים בארץ עוד מגדלי מגורים נוצצים וסביבם נפרשים ככורי עכביש רשתות כבישים מהירים ולצידם נפתחים מרכזי קניות חדשים מעל כל חלקת אדמה. כך הולכים ומתמעטים להם השטחים הפתוחים והחקלאים וגם שיטות העיבוד החקלאי הולכות ומשתכללות. כנגד כוחות אדירים אלה הולכת ונעלמת לה החקלאות המסורתית שפרנסה את תושבי הארץ מתקופת…

By asaf

הסטף – שירת דודי לכרמו

18/04/2017 0

בסטף שבמבואות ירושלים משמרת הקרן הקיימת בצורה מופלאה ויפה את נופי החקלאות המקומית המסורתית של ארץ ישראל – בוסתנים בהשקיית בעל נטועים מעל מדרגות אבן עתיקות, מעיינות נקבה עם בריכות אגירה ולמרגלותיהן טרסות תלולות שעליהן חלקות ירק בהשקיית שלחין. את ההשראה לשחזור הנוף ההסטורי של ארצנו נותן כמובן התנ”ך אבל את חומרי הגלם מספק בעיקר הכפר הערבי שהיה…

By asaf