תגית: היסטוריה וארכיאולוגיה

מסע בזמן – לחיפה ב1865, לירושלים של שנת 1000 ומכתב בן 2000 מרומא

מסע בזמן – לחיפה ב1865, לירושלים של שנת 1000 ומכתב בן 2000 מרומא

גינת הכרמל, 1865

מרי אליזה רוג’רס, מחברת הספר “חיי היום-יום בארץ ישראל” Daily life in Paletine  שיצא לאור ב-‏1865, התברכה בשילוב תכונות אנגלי אופייני של ציניות חריפה עם יכולת ציוריות מדויקת להפליא וכך היא מיטבה לתאר את ביקורה באחד הבוסתנים שבחיפה לפני כ-150 שנה (עמוד 124): “באחד הימים הנעימים שבחודש אוקטובר יצאתי עם אחי אחרי הצהריים לשוטט באחד הבוסתנים הצמודים לחיפה. פסענו בזהירות בשביל מוקף גדרות צבר דוקרני וחלפנו על פני בקתה קטנה עשויה בוץ ואבן שבה גרו הגנן ובני משפחתו. הם היו מצריים ועל כן בקיאים יותר מהפלסטינים המקומיים בהלכות עיבוד האדמה. עצי תאנה, רימונים, שקדים, סמבוק, זיתים, תמרים, לימון ועצי פומלה המכונים בערבית לימון מתוק וגם מלפפונים מכל סוג שגשגו באדמתו. מאחר וכל פרי וירק נמכר בשווקי חיפה לפי מחיר שנקבע על ידי השלטונות אין לגננים המקומיים תמריץ לשפר את איכות הפרי. כמות ולא איכות היא השיקול במזרח…”

שדות בית לחם, תצלום של P.Z – Photochrom Zürich, 1885

ספרה של מרי אליזה רוג’רס הוא ספר מסעות. היא שוטטה ברחבי הארץ רכובה על סוס, לעתים עם אחיה שהיה הקונסול האנגלי בחיפה, ולעתים בגפה, מה שנחשב להעזה נדירה בוודאי באותם ימים. על אף היותה אישה היא לא חששה להתערות בחברת הפטריארכלית המקומית. רוג’רס ניחנה בכישורים נדירים שהפכו את יומנה לסיפור רחב אופקים ומרתק כאחד. היא היתה בקיאה בכתבי הקודש, צברה ידע עצום על החי והצומח, הפליאה בסיפור ובציור ולא פחות חשוב מכל אלה דיברה ערבית שוטפת. היא מביאה תיאורים מגוונים של חיי היום ומספרת בפירוט על אחד ההרמונות של חיפה וחבורת הנשים שסבבו בו את בעל הבית, על חתונות, ארוחות, מסיבות, חיי המיעוט היהודי ואפילו על שיחות וסודות הטרקלינים הפוליטיים של הקונסולים וכל זאת על רקע תיאורים היסטוריים של התפתחות חיפה באותה העת ובלא להחסיר מתיאור תלאות מסעותיה שהיו עתירי מפגשים עם טיפוסים מפוקפקים, חיות טרף וסכנות אחרות שארבו לה בדרכים.

גם גנו של שלמה המלך, הלוא הוא גן המלך המקראי (לכתבה על סיור בעקבות גן המלך), מתואר באופן ציורי בספרה של מרי אליזה רוג’רס. בזמנה היה גן המלך שמוזכר 3 פעמים בתנ”ך מזוהה עם עינות ארטאס שבקרבת בית לחם במקום המוכר כיום כעין עיטם המזין את בריכות שלמה, וכך היא מספרת (עמוד 69): “גם בימי הזוהר של שלמה המלך המקום לא יכול היה להיות יפה ומרענן יותר מאשר הוא כיום, עם עצי רימון שמניבים פרי טעים, גפנים פורחות, ותאנים ירוקות המשתרעות מעל מי המעין – באר המים החיים. ערוגות ירק ובהן מלפפונים, מלונים ועגבניות משתרעות על העמק ובהן נפרסים עלים רחבים ופירות בוהקים בשמש. לצידם שדות בהם גדלים עדשים, שעועית, תפוחי אדמה, דוחן וכתמים בצבע זהב של שדות תירס. חלקות טבק ושומשום פורחות ונראות נפלא. מעל העמק משתרע בוסתן מרהיב ובו משגשגים עצי אפרסק, תפוח, אגס ושזיף לצד העצים האופינים יותר לארץ וכולם מושקים על ידי תעלות מים שחוצות את הגנים והבוסתנים כמו חוטי כסף דקים.” התמונה שלמטה מראה שהמקום כמעט ולא התשנה ב150 השנים שחלפו מאז.

גינת מנזר הורטוס קונקלוזוס (“הגן הנעול” בלטינית) שבכפר ארטאס שמדרום לבית לחם. המנזר הציורי מתנשא מעל העמק של ואדי ארטאס היוצא מבריכות שלמה הסמוכות בדרכו אל נחל תקוע ומשם לים המלח. העמק שלמרגלות ארטאס משובץ לאורכו בשורה ארוכה של חלקות חקלאיות המקבלות את מימיהם מעין ארטאס שבלב הכפר. המנזר הקתולי מיועד לנזירות והוקם ב1902. העמק שלצידו מעוטר בעשרות שדות שלחין ומטעי פרי,ובינהן תעלות השקיה ושלל בריכות קטנות. הכפר נמצא בשליטה פלסטינאית. סיורים בקרבת מקום (בריכות שלמה ותל עיטם המקראית) נערכים מעת לעת ע”י בית ספר כפר עציון.

 

 

איך נראתה הארץ לפני אלף שנה? “ארץ מבורכת, זולה, עשירה ומלאה בצדיקים קדושים”

דודא רפואי – Mandragora. מתוך ,c.1375, Tacuinum Sanitatis, ÖNB Codex Vindobonensis

ישנם אנשים שאוהבים לכתוב באריכות ומצליחים לתאר את מסעותיהם באופן ציורי ומהנה ואחד מהם חי בארץ במאה העשירית, לפני למעלה מאלף שנה. ההיסטוריון המוסלמי מוקדסי היה בן ירושלים (כפי שמעיד שמו שמקורו מהמילה ‘בית המקדש’, שמה של ירושלים בערבית באותה העת) וכמה שנים לפני שנת 1,000 לספירה הוא פירסם ספר רחב היקף על מסעותיו במרחב השאמי של סוריה הגדולה. הספר ערוך כמדריך לסוחר והוא מתאר בסגנון תמציתי, תוך פירוט על אזורי הארץ, הישובים בה, ענפי הכלכלה והחקלאות ומידע פרקטי רב לסוחרים ואנשי עסקים כולל תקנות מסחר, מיסוי, מקומות לינה למבקרים, מידות ומשקלות, מידע על המרת כספים, זמני נסיעה בין ערים, מזג האוויר והוראות בטיחות. ואת כל אלה הוא מתבל בסיפורי פלאות ואגדות אותם שמע במסעותיו.

מוקדסי הרבה לשבח את הארץ ובייחוד את פרי הארץ ומטעמיה. כך למשל הוא מתאר את עושרה החקלאי (מתוך עמודים 15-16 באסופה Palestine Under the Musliems): “סוריה ממוקמת במקום נעים…האקלים שלה נוח…סוריה היא ארץ מבורכת, זולה, עשירה בכל פרי ומלאה בצדיקים קדושים…דע לך שבמחוז פלסטין נמצאים 36 מוצרים שלא ניתן למצוא אותם מקובצים יחדיו בשום מקום אחר…הצנוברים, החבושים, צימוקים מזני עיוני ודורי, השזיף, תאנה מזן סבעי והתאנה הדמשקאית, חבצלת המים, השקמה, החרוב, הארטישוק, קנה הסוכר והתפוח הסורי. התמרים הטריים, הזיתים, הפומלה, האינדיגו, הערער, התפוז, הדודא הרפואי, השיזף התרבותי, האגוז, השקד, התורמוס, אספרגוס, בננה, תבלין הסומאק, הכרוב, פטריות הכמהין, השזיף המקדים להבשיל הנקרא שלג, חלב התאו, דונג הדבש, ענבים מזן עסימי והתמר. בנוסף יש להם ממרח מתוק בשם קובד העשוי מדבש חרובים, אגוזים ופיסטוק. גם החסה נחשבת בפלסטין למעדן”.

דודא רפואי, עליו רעילים למאכל אך לשורש והזרעים שלו יש שימושים ברפואה מסורתית

בהמשך מספר מוקדסי על המסחר ומפרט על ענפי היצוא של סוריה ופלסטין: “מפלסטין מייצאים זיתים, תאנים מיובשות, צימוקים, פרי החרוב, בדים משובחים עשויים משי וכותנה, סבון ומטפחות ראש. מירושלים מייצאים גבינות, כותנה ואת הצימוקים המשובחים מזני עיוני ודורי, תפוחים מצויינים ובננה שהיא פרי מיוחד הדומה בצורתו למלפפון אך כשמסירים את קליפתו נגלה פרי שמזכיר בטעמו את המלון רק שטעמה מעודן ועסיסי יותר. ובנוסף מייצאים משם צנוברים משובחים, מראות, נרות חרס ומחטים לתפירה. והרשימה נמשכת עד אין קץ ומתארת  בהמשכה את סחורות היצוא של בית שאן, יריחו, מואב, דמשק, צור, חלב, בעלבק ושאר ערי המרחב השאמי כולו בימים לפני שהוא פוצל והופרד למדינות ולעמים הנלחמים זה בזה.

 

על נפלאות הוילה הרומאית

פליניוס הצעיר, עורך דין ומלומד רומי, שחי בין השנים 62-113 לספירה, זכה לחיות בשנות השיא של האימפריה. כיאה לעורך דין באותם הימים הוא ידע לכתוב יפה ולהתנסח ברהיטות. לפי סגנון חייו המתואר במכתביו הוא גם התפרנס היטב ועשה הון רב מכישרונו. הוא הותיר לנו מאות מכתבים שכתב לחברים ומכרים שונים ובכמה מהם תיאור מלבב על נפלאותיה של הוילה הכפרית שאהב עד מאד ועל הגינה הנרחבת שסביבה שאותה אהב לא פחות וגם על בית הנופש שלו בטוסקנה שבו בילה את חופשות הקיץ.

המכתבים מציירים בשפה מוחשית את החיים הטובים של אציל רומי שנהנה מכל מטעמי החיים שהיו זמינים לאזרחי רומא העמידים אך באותה עת הוא ידע ליהנות היטב גם מהדברים הקטנים והחשובים שמרכיבים את חייו של אדם.

פליניוס הצעיר היה בן דודו של פליניוס הזקן, איש רב פעלים שחיבר אינציקלופדיה על תולדות הטבע (בקישור – קטע מכתביו של פליניוס הזקן על גידול עצי תאנה). שני המכתבים מובאים בתרגום מתומצת מהנוסח שבפרויקט גוטנברג.

Letter 23. To Gallus

ציור קיר (פרסקו) של וילה רומאית והגינה שלה, מחפירות הווילה הרומאית של Agrippa Postumus, Boscotrecase, Naples

הוילה שלי נמצאת רק 17 מייל מרומא כך שבסוף יום עבודה מספק ולאחר שסיימתי את עסקי בעיר אספיק לבלות בה את הערב. הדרך הביתה קצרה ונוחה על גב הסוס. הנוף מגוון, לעתים סגור על ידי יערות ולעתים פתוח עם שדות מרעה עשירים המזמנים בקר וכבשים שמגיעים לכאן בהמוניהם להינות משדות המרעה הטובים. הוילה בגודל נוח ועל כן אחזקתה לא יקרה מדי. הכניסה לוילה נעשית דרך אכסדרת עמודים מקורה (portico) שסוגרת בתוכה מתחם חביב המוגן מרוח ופגעי מזג האוויר. מכאן נכנסים אל הסלון (hall) המרכזי שנשפך אל עבר הים, כך שכשנושבת רוח בריזה מערבית היא מביאה את גלי הים למרגלותיו. בכל אחד מצידי הסלון המרכזי יש דלתות מתקפלות או חלונות בגודל דומה שמהם נשקף נוף לחזית ואל הים שבשני הצדדים.

מעבר לאכסדרת העמודים נראית החצר ולאחריה היער וההרים. הזוית הנוחה שבה מחממת השמש את חדר האוכל וחדר ההסבה שסמוכים לסלון מגבירים את חום השמש ולכן מתחם זה הפך למגורי החורף שלנו ולחדר הלימוד (gymnasium) המשפחתי המוגן כמעט מכל רוח. חדר שלישי סוגר את המבנה לצורת מעגל והוא מתוכנן כדי לקלוט שמש במשך כל שעות היום. בקירות החדר ספריה ובה שורות ספרים שאנו קוראים מעת לעת. צמוד אליו חדר השינה והם מחוברים בצינורות המובילים חום שמתפזר לכל רחבי החדר. בהמשך חדרי המגורים של העבדים והשכירים שעובדים במשק הבית שלי ואפילו שם רוב חדרי השינה מוכבדים מספיק כדי לארח את האורחים שמגיעים אלי. ממול ניצבת סדרת חדרי שינה נעימים ומרווחים שחלקם מיועדים לאורחים ומשם מגיעים אל בית המרחץ שכולל חדר קר בכניסה, חדר חם, חדר הלבשה וחדר רחצה שניתן לשחות בו תוך מבט אל הים.

שדרת העצים (gestatio) מוקפת מסביב בשיחי רוזמרין ושיחים מפוסלים. לאורך השדרה פרוס כרם הענבים שאדמתו כה רכה שנעים להלך בו ברגליים יחפות. בבוסתן גדלים בעיקר עצי תאנה ותות שאליהם האדמה נדיבה בדיוק כפי שהיא מתאכזרת לכל סוג עץ אחר. וכאן נמצא חדר אוכל נוסף שאמנם מרוחק יותר מהים אך נשקף ממנו נוף נעים לא פחות של הגן. צמודות לו שתי דירות שמחלונות שלהן נראית הכניסה לווילה וגינת המטבח. מכאן יוצאת שדירת עמודים (portico) ארוכה שצידה האחד פונה לים והשני פונה אל הגן ובשניהם משובצים חלונות אותם פותחים כשאין רוח וסוגרים כשנושבת רוח פרצים. למרגלות האכסדרה שרועה טרסה עם ריח עז של סיגליות המתחממות להן בהשתקפות אור השמש מהאכסדרה.

ציור קיר (פרסקו) של גן רומאי מחפירות העיר פומפי, מהווילה של Pompei – villa Livia, Primaporta garden

בקצה האכסדרה והטרסה עומד בית גינה מבודד שני שאותו אני מכנה בשם החיבה “החביב עלי” משום שבניתי אותו בעצמי. יש בו חדר חורף חם במיוחד שחלונותיו משקיפים אל הים והם חשופים לאור השמש. חדר השינה נפתח אל האכסדרה באמצעות דלתות הזזה מתקפלות. חדר הסבה צמוד שניתן לחברו או להפרידו מחדר השינה באמצעות חלון שקוף ווילון הזזה מאכלס ספה ושתי כסאות. כאשר אתה משתרע על הספה אתה רואה לפנייך את הים ומצדדיך את הווילות השכנות והיערות. חדר השינה עצמו מבודד היטב מכל רעש ואור וכל עוד לא פותחים את החלונות לא שומעים בו לא את קולות העבדים ולא את רחש גלי הים וגם אין מסתנוורים בו מאור הברקים או מאור השמש.

היער הסמוך מספק לנו את כל דלק הבעירה לו אנו זקוקים ובכפר אוסטיה ניתן למצוא את כל מה שאדם מהישוב זקוק לו. שלושת בתי המרחץ שבכפר מועילים במיוחד כאשר מגיע אלי אורח לביקור בהתראה קצרה מכדי שאוכל להכין את בית המרחץ הפרטי שלי עבורו. כל אזור החוף משובץ וילות והמראה נעים ומלבב. לא אוכל לומר שהים שלנו עשיר בדגים משובחים אך הוא נותן לנו די שרימפס ופירות ים וגם החלב שלנו מצוין מאחר והוילה נמצאת באזור מצוין לגידול פרות. לבסוף, אמור לי כעת האם אין לי סיבה טובה לגור, להישאר ולאהוב מקום מפלט שכזה שמי שלא תאב אליו כנראה יש לו אהבה חולנית לחיי העיר.

Letter 52. to Apollinaris

את ימות הקיץ החמים בילה פליניוס בבית הקיץ שלו שבטוסקנה, למרגלות הרי האפנינים, וגם אותו הוא מתאר באופן ציורי ונלהב באחד ממכתביו: אין לך סיבה לדאוג לבריאותי כאן. מזג האוויר כאן בקיץ יפה להפליא ובכל עת נושבת בריזה נעימה. האזור מלא בסיפורים על אנשים המגיעים לגיל מופלג וניתן לראות צעירים רבים שלהם סבא ואף סבה-רבא ותשמע מהם סיפורים על ימי קדם רחוקים.

קשה לעבד את האדמה כאן ובני המקום נזקקים לשור חזק שיעבור תשע פעמים על השדה עם מחרשה כדי להכשירו לזריעה. השטחים הפתוחים והאחו מלאים פרחים והם מסתירים פטריות כמהין ומעדני ליקוט אחרים שטעמם משובח בשל זרמי המים הרבים שממלאים כל פינה כאן. הנוף נראה דמיוני כאילו צויר בידי צייר מיומן עם עפרון דק. לכל כיוון שתפנה תראה הרמוניה.

חזית הבית פונה דרומה, אל השמש. החדרים משתרעים מאחורי אכסדרת העמודים שלפניה טרסה ועליה שיחים מעוצבים בצורת חיות ולצידה מדשאה רכה להפליא. כל זה מוקף שביל הליכה היקפי שסביבו שיחים מפוסלים ומסביב שדרת עצים צפופה ואת המתחם כולו מקיפה וסוגרת גדר חיה משיחים מעוצבים בצורת מדרגות. מעבר לגדר משתרע טבע נפלא ואחו פתוח.

סידור חלקי הבית שלי נעים להפליא. הבית ניצב בלב האחוזה הכפרית. הוא מוקף עצי דולב נמכוסים שיחי קיסוס שמדלגים מעץ לעץ ומחברים אותם יחדיו. בין עצי הדולב משובצים גם עצי ארז ומאחור נגלית חורשת עצי ער אציל (עלי דפנה). שבילי ההליכה והשטחים הפתוחים משובצים בוורדים וההולך בהם נהנה מניגוד נעים של קרירות מצל עם חום השמש. כמה מהשבילים המפותלים מובילים אל שביל ישר מרכזי והם מופרדים זה מזה בגדרות חיות עשויות שיחים. במקום אחד בגן יש אחו קטן ובמקום אחר עוצבו שיחים לאלפי צורות שונות, חלקם אותיות המרכיבות את שם בעלי האחוזה. בין לבין מזדקפים עמודי אובליסק המתערבבים בין עצי פרי שונים, אך כאשר אתה משוטט בשבילים אלה, לפתע לפתאום באמצע המבנה המסודר כל כך, אתה מופתע לגלות חיקוי יפה של הטבע האקראי. במקום אחד נגלים עצי דולב ננסים שמאחוריהם עץ שיטה שצורתו עקומה ומיוחדת במינה ומעט הלאה מכאן ניצבת גומחה עשויה שיש המוצלת בסוכת גפנים הבנויה על 4 עמודי שיש מעוצבים. מעל הגומחה פורצים מים מצינורות בזרם עז ונשפכים אל אגן שיש המעוצב בשלמות כה רבה עד כדי כך שהוא תמיד מלא אך לעולם לא נשפכים מים החוצה מעבר לדפנות. כאשר אני סועד את ארוחת הערב כאן משמש האגן כמגש לכלי האוכל. הגדולים שבהם מונחים על הדפנות בעוד הכלים הקטנים מושמים לצוף על המים כאילו היו עופות מים. מהעבר השני נמצאת מזרקה שמתמלאת ומתרוקנת לסירוגין מאחר והמים שבה מועפים לגובה רב ואז נבלעים במהירות לתוך המזרקה.

כעת אתה מבין מדוע אני מעדיף את הווילה הטוסקנית שלי על פני הבתים האחרים שבבעלותי. מעבר לכל היתרונות שתיארתי יש בה את הבידוד והריחוק מהעיר ומהלקוחות המעיקים. הכל כאן רגוע ומעוצב להפליא ולכך מתווסף האוויר הנקי והשמים הבהירים שתורמים כל כך הרבה לבריאות הנפש והגוף שלי שאותו אני מתחזק ומחזק באמצעות פעילויות של למידה וציד. ואכן אין מקום מתאים יותר למשפחתי והלוואי והאלים ימשיכו לתת לי אושר ולכבד את הווילה שלי.

סוסיתא העתיקה – וילה בג’ונגל

סוסיתא העתיקה – וילה בג’ונגל

סוסיתא זה לא רק מכונית ישנה, אלא גם עיר עתיקה ומפוארת להפליא המשקיפה אל הכנרת מעל קיבוץ עין גב. מאז שנת 2000 נערכות במקום חפירות ארכאולוגיות נרחבות בהובלת אוניברסיטת חיפה. אחד הממצאים המרתקים שנתגלו הוא מערכת ביצורים חזקה ששימשה להצבת מכונות מלחמה מאיימות. הביצורים הוקמו ופעלו דווקא בשיא תקופת השלום הרומאי וכאשר הישובים והערים האחרות בסביבה כמעט ולא היו מבוצרים. מדוע טרחו שליטי העיר העשירה להקים מערכת ביצורים כה חזקה וממי הם חששו? וכיצד צברה העיר את עושרה המופלא בתקופה בה חיו אלפי אנשים חיי דלות ועוני בישובים שסבבו אותה?

ההיסטוריה היא גלגל

הפודיום בפורום הרומאי שעליו הוצב פסל הקיסר

סוסיתא היתה אחת מעשרת ערי הדאקפוליס (“עשר הערים”), ברית ערים גלובלית וקוסמופוליטית שהתגבשה באזור מקומי ומרוחק ממרכזי האימפריה הרומית. ערי הדקפוליס נמצאות בגולן ובעבר הירדן ותרבותן ושפתן היתה זאת של המעצמות הרומיות-יווניות ולא זאת של המרחב השאמי-יהודי בו הם התקיימו. סוסתיא נמצאת פיזית בארץ ישראל אבל מעולם לא היתה באמת חלק ממנה. שמה של העיר ניתן לה על שם צורת ההר עליה העיר יושבת הדומה לסוס ולכן שמה היווני המקורי היה היפוס, כלומר סוס, ומכאן התגלגל תרגום השם סוסיתא לארמית ועברית.

סוסיתא נוסדה על ידי אנטיוכוס הגדול, המלך היווני הסלוואקי שצבאו שלט בסוריה וגם בחלק מארץ ישראל במאה השנייה עד לגירושו על ידי החשמונאים בעת שהרחיבו את ממלכתם לאחר מרד המכבים שנחגג עד ימינו כל שנה בחג החנוכה. בעקבות הכיבוש החשמונאי אולצו כל תושביה לעבור ברית מילה. על אף זאת נותרו תושביה הלניסטיים, כלומר יוונים בתרבותם, ועובדי אלילים בדתם והם שנאו בכל מאודם את הישוב היהודי שפרח באותה העת סביבם. למזלם של תושבי סוסיתא הם נאלצו להמתין שנים מעטות עד שהתהפך גורלם שוב כאשר בשנת 63 לפנה”ס, השתלט המצביא הרומאי פומפי על ארץ ישראל. תושבי סוסיתא ראו אותו כמשחרר העיר מעול הכיבוש היהודי.

מאז נאבקה סוסיתא כנגד טבריה, העיר היהודית החשובה שעמדה מנגד בצידה השני של הכנרת, עד למרד הגדול שבראשיתו ניסו היהודים ללא הצלחה לעלות על העיר ולכבשה ובהמשכו כשגברה ידם של הרומאים השתתפו תושבי סוסיתא בטבח היהודים סביב הכנרת ואף תפסו את היהודים המעטים שגרו בעיר ומכרו אותם בשווקי עבדים. כששים שנה לאחר מכן בעקבות כישלונו של מרד בר-כוכבא בשנת 135 קיבלה העיר זריקת מרץ נוספת מהשלטון הרומאי והגיעה לשיא פריחתה כאשר הוקמו בה שלל מבני ציבור ושלטון מפוארים לפי מיטב המסורת וסגנון הבניה הרומאי.

רחובה הראשי של העיר נסלל אז מחדש ורוצף במרצפות שהונחו במלאכת מחשבת ונותרו על מקומם עד היום כאשר מעליהן הוצבו מאות עמודי גרניט אדומים שהובאו ממצרים הרחוקה, עדות לעושרה הבלתי רגיל של העיר באותה העת וליחסי המסחר הפתוחים שהיו באותה עת ברחבי האימפריה.

גת לסחיטת ענבים ליין באזור התעשייה שבלב סוסיתא

בריכות אגירה לצד הגתות באזור התעשיה. כאן היה היקב בו הוכנו היינות של תושבי העיר.

בליבה של העיר הרומית נחשף מבנה מפואר בצורה בלתי רגילה, הבזיליקה הרומאית, הבנויה עם 32 עמודי ענק ולהם כותרות קורינטיות מסותתות בדיוק ויופי מושלם. הבזיליקה עמדה במרכז כל עיר רומאית שכיבדה את עצמה. החל מהמאה הרביעית כשהנצרות הפכה לדת הרשמית ברחבי האימפריה הפכו מבני בזיליקה רבים לכנסיות ומכאן אימצה הכנסייה את השם בזיליקה שהפך לתיאור גנרי לכנסיה. לצידה של הבזיליקה נחפר הפורום הרומאי, שהיה מבנה ציבור מפואר לא פחות אך פתוח בלא תקרה. שני אלה, הפורום והבזיליקה היו הלב החי של העיר הרומאית וניתן למצוא אותם במרכז כל עיר רומאית שכיבדה את עצמה. כאן פעלו השווקים והתנהל המסחר ולצידו חלפנות כספים ומקום למשפט ולמפגש חברתי לתושבי העיר ומבקרים מבחוץ.

מתקני מים בסוסיתא – חולית צינור מאמת המים, מדרגות הכניסה למאגר המים התת-קרקעי ותעלת ניקוז שהובילה מים מאזור הפורום למאגר המים.

אספקת מים היתה חיונית בכל ישוב קדום. בראשיתה קיבלה העיר את מי השתייה שלה מבורות מים שנחצבו בה אך בתקופה הרומית הובטחה אספקת מים שוטפת באמצעות אמת מים מחרס שהובילה מים זורמים מעין פיק ובהמשך נסללה גם אמה משוכללת שהוליכה מנחל אל-על שבמרחק 25 ק”מ מהעיר. האמה נבנתה בחלקה מחוליות צינור אבן שהובילו את המים במעלה הגבעה לפי חוק הכלים השלובים.

וילה בג’ונגל

אחד הממצאים המפתיעים שנתגלו בחפירות שנערכות במקום בשנים האחרונות ע”י אוניברסיטת חיפה היא מערכת ביצורים חזקה שהוקמה בצידה הדרומי של העיר מעל לדרך הגישה העולה לעיר. מערכת הביצורים שאורכה 52 מטר כללה סדרת עמדות להצבת מכונות המלחמה המאיימות ביותר של העת העתיקה – בליסטראות שהטילו אבנים וקטפולטות שירו חצי ברזל. באחד המגדלים שבביצור אף נחשף פתח גיחה ממנו יכלו לצאת לוחמים בחשאי להתקפת פתע כנגד האויב העולה על העיר. לפי הממצאים שנתגלו הוקמו הביצורים במאה הראשונה לספירה, ככל הנראה במסגרת ביצור ערי הדקפוליס בהוראת ומימון השלטון הרומאי ערב המרד הגדול או במהלכו והם נותרו בשימוש גם לתוך המאה השנייה, תקופת הפקס רומנה – “השלום הרומאי”. מערכת הביצורים משתלבת בחומות החזקות שהגנו על העיר מכל עבר וכללו גם מגדלים מבוצרים, שערי כניסה ואף חפיר שנחפר בסלע שבאוכף ממנו מגיעים אל העיר. מעניין מדוע דווקא בתקופה זאת בה היו רוב ישובי הארץ ללא חומה השקיעו פרנסי העיר משאבים רבים כל כך בהגנה על עירם. בעידן “השלום הרומאי” החלו נזנחות רבות ממערכות הביצורים העירוניות ברחבי הארץ ואף פרחו בה ערים גדולות ובלתי בצורות, כדוגמת בית שאן, ציפורי וטבריה.

בית מגורים מפואר עם חצר פנימית בלב העיר

הנוף הנשקף אל הכנרת מחלקו העליון – המזרחי – של האתר

הפתרון לחידה נמצא כנראה בפוליטיקה של הזהויות. בימינו נראה שישראל הולכת ומתפצלת לשבטים ולמגזרים המתרחקים זה מזה ובהם האשכנזים, הרוסים, המזרחיים, הדתיים, החרדים, התל-אביביים והערבים, כאשר כל שבט דואג לעצמו ומנוכר למגזרים האחרים ולגורלם לעתים עד כדי פחד, הסטה ושנאה. גם ימי השלטון הרומי בארץ ישראל התאפיינו בריבוי תרבויות ומגזרים שהקשר העיקרי בינם היה השנאה ההדדית שנצברה בלבבות והמתינה לשעת כושר להתפרץ כפי שהיה במרחצי הדמים שאירעו במרד הגדול ובמרד בר-כוכבא.

עמוד שיש וריצוף באפסיס של אחת הכנסיות במרכז העיר

תושביה של סוסיתא לא ראו עצמם חלק מהישוב היהודי הגליל ובגולן. להפך, הם בזו ליהודים שגרו סביבם ולסגנון חייהם הכפרי והסגפני, לאמונתם המשונה, ולמנהגי האכילה והשבת המוזרים שלהם. תושבי סוסיתא ראו עצמם כבני התרבות היוונית-רומית שאותה ראו כנעלה וגבוהה יותר. הם דיברו יוונית, עבדו את אלי יוון ורומא, אהבו את החיים הטובים, היו קשורים בקשרי מסחר אל האימפריה וינקו את תרבותם, אומנתם, עושרם ואת סגנון חייהם הראוותני וההדוניסטי ממנה. עשרות אלפי יהודים חיו בכפרים ובעיירות סביב הכנרת ובגולן. תושבי סוסיתא שנאו את היהודים האלה וחששו מהם שינצלו שעת כושר כדי לעלות על העיר ולהחריבה ועל כן ביצרו את עירם במיטב הציוד הצבאי הרומי המשוכלל כדי להגן על ממלכתם.

סוסיתא אמנם נמצאת בארץ ישראל אבל היא מעולם לא היתה חלק ממנה. כמו וילה בג’ונגל היא ניצבה על גבעה רמה, התנכרה לסביבתה והתנשאה מעליה.

סעודה כיד המלך

היותה של סוסיתא בשר מבשרה של האימפריה הרומית בלב סביבה מנוכרת ועוינת הביאה מצד אחד לכך שהעיר נאלצה להתבצר ולהתקיים תחת איום קיומי ובחשש מתמיד מסביבתה, אך מצד שני היא הביאה לעיר מבני פאר מרשימים, עושר וחיי רווחה מפנקים. תושביה נהנו מפינוקים כמו מים זורמים שהגיעו לבתיהם, מרחצאות, הצגות תאטרון ומרכזי קניות ובילוי מפוארים בהם נמכרו סחורות מרחבי תבל. כמו שכניהם היהודים הדלים הם אכלו מדגי הכנרת אך תושבי סוסיתא אכלו אותם בכלי חרס יוקרתיים מיובאים ושתו לצידם יין משובח שהוגש בכלי זכוכית עדינים שהונחו על שולחנות שיש בבתי מגורים בנויים כהלכה ומעוצבים בטעם טוב.

סוסיתא – הבסיליקה הרומית – פריט שיש

תושבי העיר לא התפרנסו בדחק מעבודת כפיים חקלאית או דיג כמו שכניהם בכפרים היהודים שסביב. רובם נהנו מפרנסות קלות ורווחיות יותר כמו מסחר, עיצוב והנדסה (למשל בניין העיר) או נשאו משרות ממשל מקומי שינקו את כוחן מעטיני השלטון הקיסרי שהיה זקוק לכוחות נאמנים בערים ההלניסטיות שברחבי האימפריה. הגודל והפאר של מבני הציבור בעיר, הבזיליקה המקורה והפורום הפתוח, מעידים שהעיר היתה מקום מסחר מרכזי לכל האזור.

החיבור בין העיר לממשל נעשה גם דרך השירות הצבאי. באימפריה הרומית זכה חייל משוחרר שהשלים שרות מלא לקבל נחלה ופנסיה ברחבי האימפריה. נראה שחלק מהחיילים המשוחררים בחרו להתיישב בסוסיתא וליהנות מחיי העיר ותרבותה ההלניסטית. בחפירות נמצאה כתובת מהמאה השלישית או הרביעית שלשונה “במזל טוב, איזידורוס ודומיטינוס, הווטרנים (משוחררי הצבא) של הפרטוריום הקדוש (מקדישים פסל זה) למולדת העצמאית”.

הבזיליקה הרומית

בסופו של דבר חרבה העיר הרומית המפוארת לא מידי אויביה שמהם חששה והתבצרה, אלא דווקא מידי שמים, כאשר רעש האדמה שפקד את אזורנו בשנת 363 מוטט את בניניה וארמונותיה המפוארים והפך את העיר לעיי חורבות. לאחר מכן בתקופה הביזנטית שוקמה העיר בהדרגה עד שרעש אדמה נוסף שארע בתקופת השלטון המוסלמי בשנת 749 הביאה לחורבנה הסופי של העיר ממנו לא קמה שנית.

סיור בסוסיתא העתיקה

סוסיתא – מפת האתר(התרשים – אוניברסיטת חיפה)

סוסיתא נמצאת על גבעה רמה המתנשאת לגובה 350 מטר מעל הכנרת. העיר הקדומה מוקפת תהומות מכל עבר להוציא אוכף צר שמאפשר אליה גישה נוחה יחסית מצד מזרח. אל האוכף עולים בכביש צר ומפותל היוצא מכביש 92 . כביש הגישה לסוסיתא יוצא מכביש 92  המקיף את הכנרת. בכניסות לכביש הגישה מוצבים שלטי אזהרה האוסרים על נסיעה בכביש אך הוא אינו חסום פיזית. לאחר נסיעה של כעשר דקות בכביש המשובש והמפותל מגיעים אל החניה הקטנה של האתר המסומנת בשילוט ‘סוסיתא – גן לאומי’ וממנה מגיעים אל העיר בהליכה קצרה לאורך האוכף המוביל אל העיר. בשנים האחרונות משקיעה רשות הגנים רבות בחפירות ובהסדרת האתר וכפי הנראה בשנים הקרובות ייסגר האתר ויהפוך לגן לאומי בתשלום אך בינתיים עדיין ניתן להנות מביקור חופשי ופתוח בו.

אורכו של שביל הגישה שעל האוכף כ300 מטר ולא כדאי למהר ללכת בו מאחר ויש סביבו אתרים וממצאים מעניינים. מצידו הימני של האוכף ניתן לראות חוליות אבן דמויות צינור ולצידם שברי מבנים וארונות גדולים מאבן. חוליות הצינור הן שרידי אמת המים שהוליכה מים זורמים אל העיר ושברי הארונות הן שדה סרקופגים (ארונות מתים ביוונית) שבהם הונחו תושבי עיר המתים שהשתרעה על האוכף. בעיר המתים נמצאו גם חורבות של מספר מבני מאוזוליאום שבהם נקברו עשירי העיר. אחד מהם נחפר ונחשף במלואו. מצידו השמאלי של האוכף נראה סדרת חפירות חדשה (2014-2017) שחשפה מתחם חיצוני לעיר ובו סדרת מבנים מעניינים אליהם נרד בשביל מסודר פחות. ראשית נעבור בשער מונומנטלי מפואר שהוביל לתוך המתחם ובהמשכו נתגלה בית מרחץ גדול שעדין לא נחפר ובהמשך השביל (כ100 מטר מהשער לכיוון הגבעה) נתגלה מקומו של התאטרון של העיר בשקע טבעי במורד הגבעה. רק קטע קטן מהתאטרון נחפר אך לפי מבנה השטח משערים שקוטרו היה 60 מטר והוא הכיל כ6,000 מושבים. לאחר הסיור במתחם החיצוני נשוב אל השביל שעל האוכף ונעבור את החפיר שנחצב בסלע ברוחב 7 מטר כדי להגן על החומה מפני פולשים. לאחריו מתחילה העליה הקצרה אל הגבעה. נעבור בתוך שער העיר המערבי שסביבו נראה את החומה ושרידי מגדל שמירה עגול מהתקופה הרומית. כאן נוכל לשים לב שבביצורים הקדומים משתלבים גם תעלות קשר שהיו חלק ממוצב צבאי ישראלי שהוחזק במקום עד שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.

את העיר חוצה לכל אורכה רחוב רומי מפואר, הדקומנוס מקסימוס. אורכו של הרחוב 600 מטר והוא סלול היטב ומרוצף במרצפות אבן נאות מבזלת ומסביבו פזורים עמודי שיש וגרניט שנפלו ברעש האדמה. מחצית מאורך הרחוב נחשפה ושוקמה בחפירות ובמקומות שונים נוכל לראות מתחתיו תעלת מים שהובילה את מי האמה לתוך העיר ופיזרה אותם לבתים ולמרחצאות. לאחר הליכה קצרה ברחוב הראשי נעבור על פני שני מבנים גדולים עשויי בטון הנמצאים משני צדי הדרך העתיקה. אלה בניניו של המוצב הישראלי שהיה כאן עד 1967. שטחי החפירות העיקריים מתחילים לאחר הבניינים. מיד לאחר הבניין הדרומי נראה חורבות כנסיה מפוארת שנחפרה בתחילת שנות ה50 בחפירת הצלה בעת הקמת מוצב צה”ל והיא מכונה מאז הקתדרלה. רצפתה וקירותיה נבנו משיש וכיום נותרו ממנה בעיקר שתי שורות עמודים צפופות שנפלו כקוביות דומינו ברעש האדמה של 749.

סוסיתא – תרשים מפורט ומדויק של האתר משנת 1885 לפי סקר של המהנדס הרכבות הגרמני, גוטליב שומכר, שהיה הראשון שחקר את המקום.

מצידה השני של הדרך הראשית נראה אזור חפירות נרחב ובו מבני ציבור, כולל הבזיליקה שהיתה מוקד חיי היום-יום של העיר הקדומה. הבזיליקה עמדה בצמוד לפורום (אליו נגיע במורד הרחוב בעוד כמה רגעים) והיא היתה מקורה להבדיל מהפורום שהיה פתוח לשמיים. הבזיליקה הגדולה, ששטחה 55 על 30 מטר, היתה בנויה סביב ארבע שורות עמודים והתנשאה לגובה של 15 מטר. קירותיה נבנו אבני גזית גדולות שחופו בטיח צבעוני ובמרכזה הוצב שחזור של כמה עמודי ענק ולצידם כותרות שיש מסותתות להפליא.

באזור החפירות שמסביב נחשפו מספר כנסיות ביזנטיות, בית מרחץ, רובע תעשייתי קטן ובליבו בתי בד להפקת שמן וגתות ליצור יין ובסמוך נחשף גם רובע של בתי מגורים. מבני המגורים בנויים בסטנדרט בניה גבוה. בליבם של בתי המגורים בעיר היתה חצר מרכזית שלעתים היתה משותפת לכמה בתים. החצר היתה מרוצפת ולעתים מקורה בחלקה ובה בישלו בני הבית את ארוחותיהם והעבירו בה את רוב שעות היום. קירותיהם של בתי המגורים צופו בטיח נאה ותקרתם הוחזקה על גבי עמודים מסותתים ובחלקם היו אפילו מים זורמים.

נשוב לרחוב ונחצה את הפורום הרומאי, המבנה הפתוח המרכזי של העיר. לכאן התנקזו חיי המסחר והחברה של תושבי העיר וסביבתה. עמודי הגרניט הגדולים שהקיפו את הפורום ששטחו היה 42 על 42 מטר מטר שרועים כיום על משטח מוגבה שלצד הדרך. הממצא העיקרי בפורום הוא פודיום, מעין במה בצורת חצי עיגול, שעליה הונח פסל הקיסר, עדות לנאמנות ההדדית בין העיר לבין השלטון האימפריאלי. בצמוד לפורום מצפון נתגלה מתחם מקודש שראשיתו כמקדש הלניסטי ממנו כמעט ולא נותרו שרידים. לאחר מכן הוקם באותו מקום מקדש רומאי שממנו נותר גרם מדרגות בולט ולבסוף לאחר ניצחון הנצרות נבנתה באותו מתחם מקודש כנסיה על חורבות המקדש.

מהפורום נשוב לדרך הראשית ובמרחק כמה פסיעות נוספות במורד הרחוב נגיע אל שרידי מבנה קטן הבנוי לתלפיות הצמוד לדרך מצד דרום. זהו ככל הנראה מקדש קטן שהוקדש לקיסרי רומא. בצמוד לו נראה מדרגות היורדות לתוך האדמה. המדרגות מוליכות לבור המים המרכזי של העיר מהתקופה ההלניסטית ששימש את התושבים לפני שנבנו אמות המים בימי הרומאים. בור המים בנוי היטב בצורת קמרון שהשתמר בשלמותו באורך 20 מטר ועומקו 9 מטר וכולו מצופה אבנים. אל בור המים הגדול הוליכו תעלות מים מרחבי העיר וניתן לעקוב אחר אחת מהן היוצאת מהפורום הסמוך.

הליכה קצרה דרומה תוביל אותנו לאזור החפירות של הביצור הרומאי, הבסטיון שהוקם על חומת העיר הדרומית ובנוי כסדרת מגדלים וחומות. לאחר שהביצור הפסיק לפעול בתקופה הביזנטית הוקם על חורבותיו בית מרחץ מפואר שניתן לראות בו את תנורי החימום הבנויים לבנים אדומות ולצידם את חדרי המרחץ וההסבה המפוארים.

אגן מים ועמודי שיש בכנסיה הצפון-מזרחית

אם נחזור אל הרחוב הראשי ונמשיך ונרד במורד הגבעה נראה מצידנו הצפוני שרידי מבנה בצורת חצי עיגול דמוי תאטרון קטן. זהו אודיאון, מעין תאטרון קטן ל500 איש בו בוצעו מופעים מוזיקליים. הדרך הראשית ממשיכה במורד וכעת נראה בצידה השני (הדרומי) שרידי רובע מגורים נרחב שרק חלק קטן ממנו נחפר בשנים האחרונות ורובו הגדול נותר מכוסה בעפר וקוצים. לאחר כמה עשרות מטרים נוספים מתפתל הרחוב במורד ההר ועובר בשערה המערבי של העיר שממנו הוליך “שביל נחש” מפותל לכיוון הכנרת ולצידו נראה שרידים נוספים של המוצב הישראלי ובהם הרכבל שהוביל אספקה וחומרי בניה למקום.

קישורים:
סוסיתא ותחומה – חידושים בתום 18 שנות חפירה ומחקר – בהוצאת מוזיאון הכט/אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2017

בעקבות הגן הארץ הישראלי

בעקבות הגן הארץ הישראלי

דור בא ודור הולך והשנים חולפות, אבל הארץ לא משנה את פניה וגם בני האדם כמעט ולא משנים את אופיים. אדם שביקש מנוחה לנפשו לאחר שצד חיית טרף לפני אלפי שנים דומה להפליא בנפשו וצרכיו למי שמבקש בימינו מעט מרגוע לאחר יום עבודה לחוץ במשרד מעוצב. אמנם הבתים בהם גרים שני אנשים אלה שונים בתכלית, הצייד הקדום גר בבקתה או בבית אבן רעוע והאדם של ימינו גר בבית מודרני ועמוס שכלולים ומסכים, אבל שניהם זקוקים למקום מפלט שיביא להם מעט שלווה ומרגוע ועל כן אין פלא שהגן אליו הם יכולים לצאת להחיות את נפשם לא השתנה כמעט במשך השנים. הגן נותן מרגוע ומרפא לגוף ולנפש וצורכיהם של אלה לא משתנים באותה המהירות בה מתחלפות הטכנולוגיות שסביבנו. הגן הארץ ישראלי המקומי כמעט ולא השתנה במשך אלפי שנים ועקרונותיו הפשוטים נשמרו ונותרו על כנם גם כאשר חלפו הדורות והעמים הגרים והשולטים בארץ. גן העדן האגדי מסיפור בריאת העולם בספר בראשית דומה להפליא לגן המלך ששימש לפני שלושת אלפים שנים את מלכי יהודה ושני אלה דומים מאד לבוסתנים ולגן הארץ ישראלי של ימינו.

גן העדן

סיפור גן העדן שבתחילת ספר בראשית מדגים היטב את חשיבות הגן לאדם בימי קדם. גן העדן מתואר שם בפשטות כמקום קסום, מוגן, נעים וטוב שרוח אלוהים שורה בו: “ויטע ה’ אלהים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר ויצמח ה’ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל…ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”. 

גן העדן, כמו כל גן, היה מקום מפגש בין האדם לטבע. מקום שהאדם צריך לשמור עליו כפי שמתואר כל כך יפה גם במדרש קהלת רבה : “בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך” (קהלת רבה ז, פסקה א).

גן המלך

גינת המנזר – אבו גוש

בין הסודות שחבויים בירושלים ומוכרים רק למתי מעט ניתן למצוא עד היום את הגן המפואר מבין כל גני הארץ הקדומים. גן המלך, שהיה הגן המלכותי של מלכי יהודה בימי התנ”ך, מוזנח וחרב כיום אבל לפחות מקומו ידוע וניתן לראות את שרידיו ולהתאמץ ולדמיין את תקופת הזוהר שלו שמתוארת באופן ציורי בסיפורי המקרא כמו בפסוק “אל גינת אגוז ירדתי, לראות באבי הנחל, לראות הפרחה הגפן, הנצו הרימונים” (שיר השירים ו’ 11).

מיקומו ההיסטורי של גן המלך בעיר דוד נשמר עד היום כאלפיים שנה לאחר חורבנו. התיאורים במקרא (בספרי מלכים, נחמיה וקהלת) לא מותרים ספק באשר למיקום המדויק של גן המלך: “ואת חומת בריכת השילוח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דוד” (נחמיה, ב 14). מקומו של הגן היה לאורך נחל קדרון במורד שבהמשך לבריכת השילוח והוא נמשך לאורך עמק הקדרון עד מקום מפגשו של העמק עם גיא בן הינום.

כל השנים מאז חרבה ירושלים נותר לאורך עמק הקדרון שטח פתוח שנהנה מהמים הזורמים שהגיעו מהגיחון, המעיין של ירושלים הקדומה ועליו היה גן פורח עם בוסתנים וערוגות ירק. שפע המים שזרמו כאן בעבר הביא לפריחת הגן. בסיור בעיר דוד ניתן כיום לראות רמזים לגן המלך המקראי בשני מקומות – שכונת אל בוסתן ובריכת אל חמרה.

האזור שנמצא בעמק הקדרון מצידו השני של הנחל (ממול לחפירות עיר דוד) נקרא ‘אל בוסתן’, שם המשמר הן את מקומו של גן המלך והן את משמעותו שנשמרה אלפיים שנה מאז חורבן הגן המקורי. אל בוסתן, ממוקמת בצידו המזרחי של רחוב ואדי חילווה החוצה את שכונת הסילוואן (כפר השילוח). ציורים היסטוריים מעידים שלאורך השנים היה המקום בוסתן פתוח. רק בשלהי המאה ה 20 החלה כאן בנייה בלתי חוקית של שכונה ערבית ששימרה את השם ‘אל בוסתן’ ועם השנים התרחבה הבניה והפכה צפופה ודחקה את מרבית המטעים החוצה. לעירית ירושלים יש כיום תוכנית לפינוי הבתים ולהקמת גן לאומי גן המלך במקום

מקום שני בו ניתן לראות כיום את עקבות גן המלך המקראי הוא באזור בריכת השילוח. מקומה של בריכת השילוח מימי בית ראשון לא ידוע במדויק, אך פינה אחת מבריכת השילוח של ימי בית שני נחשפה לאחרונה בחלקה במתחם היציאה מנקבת השילוח. המשך הבריכה נותר מכוסה באדמה באזור המגודר שצמוד לשטח החפירה. מקום זה מכונה בערבית ‘בריכת אל חמרה’ ובו נמצאת ככל הנראה גם בריכת השילוח של ימי בית ראשון ואולי חלק מגן המלך המקראי.  לצערנו הגן המגודר נמצא בבעלות הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית שלא מאפשרת שום מחקר במקום. כיום המקום מוזנח, סגור ומגודר אך עדין גדלים בו עצי תאנה, רימון וזית המוקפים עשבי בר ולכלוך רב.

גן המלך בעיר דוד בירושלים – חפירת בריכת השילוח מימי בית שני ולצידה הבוסתן בשטח המגודר.

בשיא תפארתה של ממלכת ישראל הקדומה נטע כאן שלמה המלך את גניו ומאז גידלו כאן יורשיו במשך כאלף שנה, בכל ימי ממלכת יהודה ועד לחורבן ירושלים בידי הרומאים בשנת 70. בוסתני עצי פרי, חלקות ירק, צמחי מרפא וערוגות בושם. לפי המסופר היה לצמחי הבוסתן שבגן המלך סגולות בריאותיות ורפואיות מיוחדות: “ועל הנחל יעלה על שתפו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו, לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה” (יחזקאל מ”ז 12). 

כאן קיבל משורר שיר השירים, הלא הוא שלמה המלך, את ההשראה לתיאורי הטבע הרומנטיים הרבים שנכללו בספר כמו בקטע הציורי שבפרק ד’: “הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים מבעד לצמתך, שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד…כחוט השני שפתתיך ומדבריך נאוה כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך… כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים, שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים, עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, כלך יפה רעיתי ומום אין בך… מה יפו דדיך אחתי כלה מה טבו דדיך מיין וריח שמניך מכל בשמים:…גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום, נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מר ואהלות עם כל ראשי בשמים, מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן לבנון, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו”.

כיצד נראה הגן של המלכה אסתר?

חפירות ארכאולוגיות ברמת רחל שמדרום לירושלים חשפו ארמון מפואר מהתקופה הפרסית ובו נותרו שרידי גן מלכותי ייחודי מלפני 2,700 שנה ששימש אולי כמקום משכנו של מושל מחוז יהודה מטעם השלטון הפרסי. הארמון משתרע על שטח נרחב של 5 דונם ובליבו של הגן מתפרסת מערכת מים משוכללת להפליא שמורכבת מבריכות אגירה, בריכות נוי, ובינם תעלות וצינורות. מערכת המים תוכננה לא רק לצורכי הזרמת מים לארמון ולהשקיית הגן אלא גם להבטיח הנאה לעין ולאוזן מזרימת המים. בו כמובן שאף אחד מעצי הגן לא שרד על ימינו כדי לספר לנו איזה עצים היו בגן אבל המחקר המדעי הצליח לפענח את הרמזים שנמצאו ולענות על השאלה. בטיח של מבני הגן נמצאה אבקת צמחים של כמה מהעצים של אותו גן קדום ובהם אגוז מלך, ארז הלבנון ועצי הדר כמו גם עצים מקומיים ובהם גפן ותאנה. תושבי הארמון לא הסתפקו בעתי מאכל. לפי ממצא גרגירי האבקה היה הגן מעוטר בעצי נוי נעימים ובהם צפצפה ושיחי הדס מצוי ריחניים ואף צמחי מים כשושנת מים ועדשת מים ששרידיהם נמצאו בטיח שבקירות את מבריכות המים. מעניין במיוחד הוא הגילוי של אתרוג, הדס וערבה, שלושה מתוך ארבעת המינים של חג הסוכות.

בארמון הפרסי שברמת רחל נותרו שאריות ומזכרות מסעודות מפוארות שנערכו בו בימיו הטובים ובהם שברי קנקני יין, כלי אוכל מיובאים ועצמות בעלי חיים שהוגשו על אותם הצלחות. כל אלה נותנים לנו מזכרת והמחשה לסיפורו של חג הפורים.  באותה העת שחגגו בארמון של רמת רחל הקדומה, אך במרחק של 2,000 ק”מ ממנה, נערך משתה מפורסם בבירתה האגדית של ממלכת פרס, שושן. המשתה שעליו מסופר בהרחבה במגילת אסתר נמשך שבעה ימים ושבעה לילות ונערך “בחצר, גינת המלך”. וכך מסופר במגילת אסתר, פרק א’: “ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה, למגדול ועד קטן, משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך…ויין מלכות רב, כיד המלך, והשתיה כדת, אין אנס.”

איש תחת גפנו ותחת תאנתו

על גגות הבתים הוקמו סוכות שנועדו לשינה בימות הקיץ החמים. בכפר בניאס, מתוך Picturesque-Palestine 1881

כמו המלכים הקדומים שנפשו בגינות מפוארות, לרוב עם מים זורמים, זכו גם פשוטי העם למנוחה, מרגוע וצל תחת עצי הפרי שבחצרם. “וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתנו” (מלכים א ה, 5). אלא שלעומת פשוטי העם שגינותנם היו קטנות וצנועות, נהנו שליטים ומורמים מעם מגינה גדולה ומפוארת כפי שאנו למדים מהסיפור על המלך אחאב וכרם נבות: “וידבר אחאב אל נבות לאמר תנה-לי את כרמך ויהי לי לגן-ירק, כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו, כרם טוב ממנו; אם טוב בעיניך, אתנה לך כסף מחיר זה.” גם המשך הסיפור ידוע. נבות סירב “להצעה” ועל כן איזבל, אשתו המרשעת של המלך, הסדירה בחוק את הרשעתו של נבות, הריגתו ונישולו מאדמתו, ועל כך באו שניהם על עונשם המר מידי האל: “ויהיה דבר ה’ אל אליהו התשבי…ודיברת אליו לאמר כה אמר ה’ הרצחת וגם ירשת” והמשך הסיפור כתוב יפה בספר מלכים א’, פרק כ”א.

מהגן אל הבוסתן

הגן המתואר במקרא הוא מקום מושקה, בד”כ ממי נחל או מעיין, ששימש כשדה שלחין לגידול עצי פרי, ירקות וצמחי תבלין, כפי שמסופר למשל בקהלת ב’, 4-5: “עשיתי לי גנות ופרדסים, ונטעתי בהם עץ כל פרי. עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים”. המילה גן קדומה מאד ומקורה כנראה מהשורש ‘הגנ’ – כלומר לשמור – והיא מרמזת על מקום סגור, מגודר ושמור. בהקשרים התנ”כיים שימשה המלה גן לציין מקום סגור, מושקה, באזורים החיצוניים של העיר, או מקום מגורים עם עצי פרי, שיחים ריחניים ולעתים גם ירקות. מעניין שהמילה גן משותפת לכמה מהשפות השמיות מה שלא מפתיע כשחושבים על כך שברוב תרבויות הים התיכון נוהגים להקים גינות סגורות, כדוגמת גני פאטיו או גינות חצר סגורות.

הגינה מוזכרת בתנ”ך בהקשרים של גן מושקה ועל כן היה עליה להיות במקום נמוך, בעמק ולצד נחל. הגינה היא ה”נחלה” – אותו מקום ליד הנחל שאליו באים להתנחל. אל הגינה התנכ”ית יורדים – שהרי היא נמצאת במקומות הנמוכים: “אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל” (שיר השירים ו 11) או “דודי ירד לגנו לערוגות הבושם” (שיר השירים ו 2).

לצד הגן והגינה, מספר לנו התנ”ך גם על כרמים שהיו מטעי פרי הגדל בעל כפי שניתן לראות בטרסות הרבות הפזורות ברחבי הרי יהודה. גם פרדסים (מילה ממקור פרסי שמשמעו ‘מקום מוקף’) מוזכרים במקרא ובמקורות המאוחרים יותר, כמו “משל למלך שהיה לו פרדס נטוע שורה של תאנים ושל גפנים ושל רימונים ושל תפוחים…” (ויקרא רבה כג, ג).

המילה בוסתן מאוחרת הרבה יותר ומקורה בפרסית והיא זלגה לעברית ולארמית בתקופת חז”ל ולאחר מכן גם לשפות אחרות, כולל ערבית וטורקית. משמעות המילה ‘בו’ בפרסית הינה בושם או ריח ו’סתאן’ משמעה מקום (כדוגמת הארצות פקיסטאן ואפגניסטאן), כלומר הבוסתן הינו פשוט ‘מקום של בושם’. בתרבות הפרסית תפסו הגנים מקום של כבוד מימי קדם ועד היום. הגנים הפרסים מאופיינים בריחות של פרחים וצמחי תבלין מבושמים וגם במבנה גאומטרי מסודר והם מחולקים לרוב לארבעה ריבועים שמייצגים את הסדר הקוסמי של גן העדן והארץ. הגן הפרסי הוא מתחם אינטימי ושמור המוקף חומה שמפרידה בינו לבין הסביבה הצחיחה. המים ממלאים תפקיד מפתח בגן ובד”כ הם מוזרמים בתעלות מלאכותיות ודרך בריכות נוי והשקיה. הגנים הבהאים בחיפה הם דוגמא לגן נוי סימטרי בעיצוב פרסי מקובל וכמוהו גם הטאג’ מהל בהודו וגני אלהמברה בספרד הם גנים בהשראה פרסית.

 הבוסתנים בארץ שונים מהבוסתן הפרסי והם בבסיסם גן תועלת חקלאי קטן שיש בו גם מקומות למנוחה ולאירוח. הבוסתן המקומי תלוי במים זורמים, או לפחות באר שופעת, ויש בו לרוב מגוון עצי פרי שתולים בצפיפות ולצידם שיחי תבלין וחלקות ירק.

במשנה ובתלמוד מתוארים בהרחבה חיי היום-יום של אבותינו בתקופה הרומית-ביזנטית ובהתאם יש בהם אזכורים רבים לגינה ולחצר. לפי המקורות נראה שתושבי הארץ אכלו מעל שלושים סוגי ירק, חלקם גידולי גינה וחלקם צמחי בר שלוקטו. בהתאם אמרו חז”ל “אסור לדור בעיר שאין בה גינוניא של ירק” (ירושלמי, קידושין ד יב).

לפי מקורות חז”ל נראה שהיתה נהוגה הפרדה בין חצר לגינה. החצר היתה צמודה לבית ולעתים מרוצפת (חצר צורית) ושימשה כמקום למלאכות שונות (“היה מעמיד בהמה בחצר, תנור וכירים וריחיים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר” – משנה, בבא בתרא ג’ ה’) וגם כמקום לאכילה על על שולחן בחוץ (האיצטבה) וכמקום למנוחה. ככל שהיה מקום גידלו בחצר כמה צמחי תועלת למאכל וצל כתאנה, גפן ורימון או צמחי תבלין. לעתים רבות היתה החצר משותפת למספר בתים סמוכים, ומהקורות מציינים תקנות רבות לשיתוף במתקני הגינה ולשמירה על הפרטיות והקניין של בעלי הבתים הצמודים לחצר. לעומת הלצר שהיתה צמודה לבית, היתה הגינה בד”כ מכורח המציאות רחוקה יותר ונפרדת מהבית וגידלו בה בוסתני עצי פרי וירקות בהתאם למקורות המים הזמינים לה.

החאכורה/חכורה (משמעות מילולית – שטח זרוע, חוואכיר ברבים) حاكورة  – החאכורה היא גינת המאכל המסורתית של הבית הלבנוני והפלסטינאי. היא נועדה  בראש ובראשונה לנטיעת עצי פרי ולצדם שימשה גם לגידול ירקות ולבעלי חיים. החאכורה עמדה בצמוד לבית ולעתים היתה לצידה גם ג‘נינה שהיא גינת נוי קטנה משובצת פרחים וסאחה שהיא החצר התפעולית בה הכינו ובישלו נשות הבית את המזון והתבשילים.

בחאכורה הטיפוסית היה בור אגירה למי גשם, ובהתאם למבנה השטח נבנו בו טראסות ולפי הצורך והמיקום נערכה חלוקה לחלקות משנה. בתים מפוארים שנקראו קאצרים (ארמונות בערבית או וילות במונחים של ימינו) היו מוקפים גינות עם כרמי זיתים, לימון, ענבים, תאנים, תמרים ושקדים ששולבו יחד עם צמחי נוי שונים ולצידם פעלו מבני משק שונים למגורי חיות המשק ולעיבוד התוצרת.

חצרות כאלה היו חלק מנוף הארץ לאורך הדורות. כך למשל תושבי הכפר סוחמתא שליד מעלות שניטש בקרבות ב1948 מספרים שבחלק מהבתים נחצבו בורות לאיסוף מי גשם לשימוש הביתי, ומרבית הבתים היו מוקפים בחצר קטנה ששימשה לגידול ירקות לשימוש ביתי – עגבניות, קישואים, חצילים, תפוחי אדמה, לוביה, נענה, פטרוזיליה בצל וכו’, ועצי פרי – תאנים, משמשים, שקדים, גפנים, תפוחים ורימונים. לפני בתים רבים ניטעו עצי אזדרכת שתושבי הכפר אהבו לשבת ולנוח בצילם. מסביב לבתי הכפר הונחו שובכים ליונים וערוגות ואדניות פח של פלפל חריף, ריחן, ציפורן, וגרניום.

פוסטים קשורים: 
הגינה הארץ ישראלית – מהו הגן הארץ ישראלי המקומי?
בעקבות הגן הארץ ישראלי – תולדות הגן המקומי מגן העדן, דרך התנ”ך והחאכורה הפלסטינאית ועד ימינו
האט! גינה לפניך – על מעלות הזמן האיטי של הגינה

התאנה – עץ גן העדן

התאנה – עץ גן העדן

 הזקן והתאנה – אגדה מקומית

כמעט כולם מכירים את האגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב אבל מעטים יודעים שיש לה גם גרסה מקומית שנכתבה כמעט אלפיים שנה לפני האגדה המוכרת מסיפורי הילדים. בסיפור האגדה המקומי מככבים זקן, אשה מרשעת, בעלה חלש האופי, קיסר רומאי ועץ תאנה. הזקן נטע תאנים בעת שאיתרע מזלו לפגוש את הקיסר הרומאי אדריאנוס בשעה שהוביל את צבאו לדיכוי מרד בר-כוכבא שבעקבותיו חרבה הארץ והחלה הגלות בת 2,000 השנה. וכך מסופר במדרש תנחומא:

מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.
אמר לו אדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים!
אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו, יאכלו בני.
עשה אדריאנוס שלש שנים במלחמה וחזר. לאחר שלש שנים מצא את אותו זקן באותו מקום.
מה עשה אותו זקן? נטל כלכלה (כלומר סלסלה) ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס. אמר לפניו: אדני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך, ואמרת לי, אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים, הרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הכלכלה מהן מנתך.
מיד אמר אדריאנוס לעבדיו: טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים, ועשו כך.
נטל הזקן את הכלכלה מלאה זהובים, והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו. סח להם את המעשה.
הייתה שכנתו עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן. אמרה לבעלה: כל בני אדם הולכין והקדוש ברוך הוא נותן להם ומזמן להם טובה, ואתה יושב בבית חשוך באופל. הרי שכן שלנו כבד את המלך בסלסלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים. ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה, לך וכבדו בהן, שמא ימלא לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן.
הלך ושמע לאשתו, ונטל סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים תאנים ותפוחים וטען על כתפו וקרב לפני המלך סל גדול ועמד ואמר: אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים.
אמר המלך לחיילים שלו: טלו אותו ממנו וטפחו אותן על פניו. עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו על פניו עד שנפחו פניו, סימו את עיניו ועשאוהו דוגמא, והלך לביתו בפחי נפש, בוכה.
והייתה אשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים. וראתה אותו ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה. אמרה לו: מה לך?
אמר לה: ששמעתי לך והלכתי לכבד את המלך באותו הסל, וטפחו אותו על פני. אילולי ששמעתי לך והטלתי לסל אתרוגין (שהוא פרי קשה), כבר היו רוגמים אותי את כל גופי בהן.
לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות. אלא כשם שמצא, עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.

חלקת הבעל בסטף. ליקוט תאנים ודבלים מעצי תאנה מזני בלאדי

בקריאת האגדה על הזקן ועץ התאנה מקבלים שיעור על אמיתות בסיסיות שלא השתנו על בני אדם ומלכים, על צניעות ושכרה ועל חנפנות ועונשה כמו גם עם תאוות בצע ותוצאותיה. נראה לי שיותר מכל היא מזכירה  את האגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב. בשני הסיפורים מסופר על אדם פשוט וטוב, חקלאי או דייג, שנשוי לאשה מרשעת ותאבת בצע שלרצונה הוא נשמע וגם סופם של שני הסיפורים מר באותה מידה. מעל לקווי הדמיון מוסיף מדרש האגדה נדבכים נוספים. את הרומאים מייצג בסיפור הקיסר שהיה החזק באדם ושהעולם כולו סר למרותו. בעיניו המלחמה והכיבוש היו חשובים מהעבודה. את העבודה השאירו הרומאים לעבדים. אלא שהזקן נוטע התאנים פגש בו במקום הנכון ובזמן הנכון. שנותיו הרבות לא הביאו אותו להתעייף מהחיים ולחדול מעשייה וכששומע אדריאנוס את תשובת הזקן הוא מבין שהזקן לא רואה בעבודה דבר מאולץ כפי שעבד רואה אותה. הזקן בוחר לעבוד. הוא  שותל עץ פרי גם בערוב ימיו כשאינו מצפה לקטוף את פרי עמלו, ובכך מלמד את הקיסר ואותנו שאדם חופשי שמח לעבוד בעבור עצמו ובניו ושלשתילת עץ פרי יש ערך בפני עצמה.

כפי שהמדרש מתאר, התאנה מתחילה לתת פירות ראשונים שלוש שנים אחרי נטיעתה והיא גדלה ומניבה פרי עוד שנים רבות לאחר מכן. התאנה יחד עם הגפן מבטאת במקורות העבריים את השאיפה לשלום ושלווה כפי שכתוב בצורה נפלאה כל כך בספרי הנביאים: “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתנו ואין מחריד כי פי ה’ צבאות דיבר” (מיכה ד’, ד’). הזקן לא עסק במלחמה. הוא ישב תחת גפנו וחי חיים שלווים, פשוטים ומספקים והמשיך לטעת עצי פרי, לו ולבנו. מה הפלא שהקיסר הרומאי נפעם וזכר אותו לטובה לאחר ששב מעוד אחת ממסעות המלחמה הארוכים וחסרי התוחלת שניהל כל ימיו.

על כלכלה ומקצועות

בקריאה איטית של המדרש על הזקן והתאנה נוכל לשים לב שהוא מלמד אותנו את מקורה של המילה ‘כלכלה’. סיפורי תאנה אחרים מהמשנה מלמדים אותנו גם את משמעותה של המילה ‘מקצוע‘. במשנה נאמר: “עד הקיץ, עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות…” (נדרים ח”פ מ) מה הוא המקצוע? פרשנים מניחים שמקצוע הוא המצע או המחצלת עליה הניחו את התאנים ליבוש.

הבעיה בפרי התאנה שאיננו מחזיק מעמד יותר מכמה ימים לאחר הקטיף אבל יש לכך כמה פתרונות יצירתיים. ראשית התאנה טעימה ומתוקה להפליא כך שהבעיה לא ממש חמורה, ושנית הפירות מבשילים בהדרגה ולא בבת אחת. מעבר לכך פירות התאנה מתאימים ליבוש (מכונים דבלות או גרוגרות) ולהכנת דבש תאנים (דיבס) או ריבות מתוקות ואף גלידות. בעבר, טרם המצאת המקרר, כל מזון שהיה ניתן לייבשו ולשמרו לזמן ארוך זכה לתהילה ולמחיר גבוה וחלק גדול מהתאנים נועדו ליבוש ולשימור ועל כך מסופר במקורות רבים כמו למשל תיאור של איסוף מאורגן וחלוקה של מזון לכל תושבי היישוב בתקופת התלמוד: “הגיע זמן התאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותם, ועושין אותן דבילה ומכניסים לאוצר שבעיר…ומחלקים אותם ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו” (תוספתא שביעית פ”ח). כך נראה צדק חברתי בתקופת התלמוד. תפקידו של בית הדין היה לארגן איסוף וחלוקה של אוכל. ממש אחרית הימים. 

ואם כבר עסקינן באחרית הימים קשה שלא להזכיר את חזון אחרית הימים המקורי שגם בו מככב עץ התאנה שלנו: “והיה באחרית הימים יהיה הר בית יהוה נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים. והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים.  ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצמים עד רחוק וכתתו חרבתיהם לאתים וחניתתיהם למזמרות לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה.  וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד”. (מיכה ד’, א-ד’). חזון אחרית הימים עוסק אמנם בדברים גדולים מהחיים – פוליטיקה, מלחמות ודת – אבל לגבי האדם הפשוט הוא מתבטא בסה”כ במשפט הסיום הנפלא: “וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד”.

עץ תאנה משובח בבוסתן של נחל עמוד

התאנה אינה עץ מפונק. היא גדלה בסוגי קרקעות מגוונים והיא מסתדרת בחום וגם בקור. היא משגשגת לצד מעיינות אך מניבה פרי מצויין גם בגידולי בעל ממי גשמים בלבד. היא נותנת פרי מתוק, טעים ובריא שניתן לשמרו לתקופת החורף ובנוסף לכל אלה גם קל להרבות אותה באמצעות ייחורים. עם תכונות משובחות כאלה אין פלא שהיא מעצי הפרי החשובים של ארץ ישראל.

הקיץ והתאנה

התאנה והקיץ באים ביחד. פרי התאנה גדל בקיץ. המילה קיץ משמשת במקרא ובמקורות חז”ל לתיאור הבשלת התאנים ומכאן התגלגלה המילה קיץ לעונת השנה במשמעות המוכרת לנו כיום. למעשה ישנם שלושה גלי הבשלה בתאנה. התאנים הראשונות שמבשילות בחודש מאי על ענפי השנה שעברה נקראות בכורות אך הן מעטות ודלות, התאנים הטובות והטעימות שמבשילות בחודשי הקיץ נקראות קיץ והן גדלות על ענפים ירוקים שצמחו באביב האחרון, ולבסוף גל התאנים האחרון נקרא באופן לא מפתיע סתוויות. הפרי הראשון שהיא מוציאה, פרי הבכורות, איננו פרי אמיתי אלא פרי מתחזה. מסתבר שגם עצים יודעים לשקר. פרי התאנה מכונה פגה וגל הפרי הראשון, הבכורות, גדל כמה ימים ואז צמיחתו נעצרת ולבסוף הפרי נושר ועל כך נאמר “התאנה חנטה פגיה” (שיר השירים ב, י”ג).

הפריה והבשלה

מרבית זני התאנים בימינו הן עצי נקבה מזנים שאינם זקוקים להפריה כדי להניב פרי אך גם תאנים כאלה יעשו טעימות, מתוקות ועסיסיות יותר אם יעברו הפריה. בזני תאנים הזקוקים להפריה ינשור מהעץ פרי שלא עבר הפריה. מרבית התאנים הזקוקות להפריה משתייכות למשפחת התאנים מזן הסמירנה מטורקיה שממנו מגיעות אלינו כמעט כל התאנים המיובשות. בארץ כמעט כל התאנים משתייכות לקבוצה שאינה זקוקה להפריית צרעות (אך כאמור טעם הפרי יהיה טעי יותר אם תתקיים הפריה) לרבות התאנה הברזילאית (המכונה גם תאנה קליפורנית או תאנה ארגמנית) וכמעט כל זני הבלאדי של ארץ ישראל שמתוארים בהרחבה בהמשך המאמר.

ההפריה הטבעית לתאנה נעשית על ידי צרעה זעירה (כ-2 מ”מ) שמגיעה מעץ תאנה זכר במידה ועץ כזה נמצא בקרבת מקום. עץ כזה המכונה גם תאנת הבר מניב פרי שאינו מתאים למאכל אלא רק להפריה. כדי לשפר את ההפריה נהגו חקלאים מסורתיים לבצע תהליך המכונה קפריקציה שבו תלו על עצי התאנה ענפים עמוסי פירות שנלקחו מתאנה זכרית. תהליכי הפרית התאנה היו ידועים בימי קדם ותוארו בפרטי פרטים על ידי סופרים יוונים ורומאים וגם בספרות חז”ל.

הבשלה – ברבים מעצי הפרי מבשילים כל הפירות בגל אחד באותו הזמן אך ההבשלה של הפרי עצמו נעשית לאט-לאט וכך שכל יום הוא מעט יותר בשל ומתוק משהיה אתמול. פרי התאנה שונה בהיבטים אלה. הפירות שעל העץ מגיעים לבשלות במשך תקופה ארוכה, של חודש-חודשיים, במהלך שיא הקיץ ולכן ניתן ואף רצוי להגיע לעץ כל כמה ימים ולאסוף פירות בשלים לפני שהציפורים יעשו זאת.  מצד שני, בפרי התאנה עצמו מגיעה ההבשלה בבת אחת ודומה להזרקת סוכר שמביאה לכך שהפרי הופך כמעט בין לילה מפרי בלתי אכיל לפרי עסיסי מתוק ורך.

זני התאנה

התאנה נפוץ בארץ מאז שיצא האדם מגן העדן “ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות” (בראשית, ג’ 7). מאז ולאורך הדורות עשרות זני תאנה היו נטועים ברחבי הארץ. אלא שכיום המצב שונה לחלוטין. מרבית הגידולים במגזר היהודי הם מטעים של תאנים סגולות מהזן הברזילאי (נקראת גם ארגמנית) שהובא לארץ רק בשנות ה90 ומצטיין, כמו רוב הפירות שהשתלטו על מדפי הסופר, בעיקר בחיי מדף ארוכים. במגזר הערבי מרבית הגידולים הן עדין מזני בלאדי.

זני הבלאדי החשובים באזורי ההר: חורטמני (תאנה נפוצה וחשובה, פרי ירוק, דבשי ומתוק. גדל בעל בכל הארץ, הבשלה מאוחרת – מאוגוסט לאוקטובר), חמדי (סגולות, מתוקות מאד, הבשלה באוגוסט, נפוצות בגידול מסחרי ביהודה ושומרון ונמכרות בצדי הדרכים), חרובי (שחור, קשה להשרשה, מתוק במיוחד, מבשילה בסוף אוגוסט), ביאדי (ביאד בערבית הוא לבן ואכן התאנה בהירה בגוון ירוק-צהוב, גדלה בגליל ובגולן ומבשילה בסוף אוגוסט-ספטמבר, טעם מתוק-דבשי והיא הזן העיקרי בארץ להכנת דבלים ודיבס, הלא הוא דבש התאנים), שיתוואי (ירוק בהיר, נפוצה בגידולי בעל, הבשלה מאוחרת בסתיו), כבארי (ירוקה וקטנה, זן פורה במתיקות מתונה ונפוץ מאד בגידול בעל, הבשלה באוגוסט).

זני בלאדי נפוצים באזור השפלה והעמקים ומתאימים לגידול באדמת חמרה (*): סבעי (סגול ירוק עם פסים, מתוק מאד, פרי גדול, הבשלה מוקדמת בסוף יולי, נפוץ בשפלה בגליל ובגולן וגם בגידול מסחרי ובשווקים), ספרי (דומה לביאדי אך גדל באזורים נמוכים וחמים יותר – הגליל התחתון והעמקים), ונצרתית (זן בכורות ירוק ופורה עם פרי גדול, אך זקוקה להפריה כדי להניב פרי מתוק), סמיראנית (ירוקה שמוצאה בתורכיה. זקוקה להפריה). כל אלה (להוציא הנצרתית והסמיראנית) יניבו פרי ללא הפריה אך באם תתקיים  הפריה יהיו הפירות מתוקים וגדולים יותר.

זני בלאדי טובים נוספים: קרקעי, חמרי (אדומה), טוואלי (מאורכת הגדלה בגליל העליון), זרקי (סגולה קטנה במתיקות מתונה ומאוזנת), הלחמי (ירוקה בגודל בינוני עם מתיקות מתונה), קוממיות (ירוקה גדולה במתיקות מתונה).

(*) אדמת חמרה: אדמה אדומה-חומה המתאימה לגידולים, מאוורת ומנוקזת טבעי אך מתקשה להחזיק חומרים מזינים ולכן זקוקה לדישון מתמיד וגם נפגעת מעיבוד חקלאי אינטנסיבי המייצר בה כרום שמונע חלחול וצמיחת שורשים.

גידול תאנים

יחור תאנה בשנה הראשונה לאחר השתילה. תאנה מזן עסיסי בשתילת בעל במסגרת שיקום הטרסות של ואדי עבדאלה

ריבוי התאנה בחקלאות המסורתית בארץ ישראל נעשה מאז ומעולם ביחורים. מדרש בראשית רבה (פרשה לא ,יד) מספר על נוח שהכניס לתיבה “זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים, גרופית לזיתים“. החכמים שכתבו את המדרש בתקופת התלמוד הכירו היטב כיצד להרבות את עצי הפרי העיקריים של הארץ ושיטות אלה נשמרו מאז בחקלאות המסורתית.  כבר לפני 2,000 שנה בשיא תהילתה של האימפריה הרומאית נכתבו מדריכים מפורטים להפליא על גידול צמחים, עצי פרי והפקת מזון ותרופות מהם. פליניוס הזקן בספרו האינצקלופדי רחב ההיקף על הטבע Historia naturalis מתאר (פרק XVII) בדקדקנות את שיטות ההרביה והגידול של התאנים, כמו גם של שאר עצי הפרי והוא  ממליץ (XVII, XXVII) “לקחת ענף גדול למדי ולנעוץ אותו עמוק באדמה ולהשאיר רק את ראשו מחוץ לאדמה ולכסות אפילו אותו בחול“. מחקרו הרחב של עקיבא לונדון מקשר בין אין ספור הנחיות והמלצות לגידול תאנה במקורות העבריים הקדומים ובחיבורים מהתקופה הרומית והיוונית שקדמה לה, ואף משווה אותם למנהגי הפלאחים בעבר ולנהוג בחקלאות המודרנית בימינו. מעניין לראות שבארצות הים התיכון השונות נתקיימו ונשתמרו לאורך השנים  מנהגים דומים להפליא, כמו נטיעת תאנים לתוך בצלי חצב או הטמנת אבנים לתוך עצי תאנה על מנת לעצבם.

עד היום הפלאחים הערביים נוהגים לנטוע יחורים כאלה בשלהי החורף, חלקם בגנים ובמטעים מושקים ואחרים בשתילת בעל.

תהליך שתילת יחורי התאנה מפורט במדריך עשיית יחורים.

עצי תאנה מכל זני הבלאדי בארץ מטופחים באהבה על ידי הקרן הקיימת בבוסתן הבעל שבסטף ליד ירושלים. כמו כן ישנן משתלות המתמחות בתאנים כמו משתלת שפרעם שעל כביש שפרעם-קרית אתא, ילקוט הרועים בצבעון, בוסתן בהר ליד צומת בילו, ומשתלת חורשים.

הפלאחים מעבדים את מטעי התאנה, בדומה לכרמי הזית, בעזרת קילטור האדמה. הקילטור שנעשה כחריש לא עמוק ,עזר לאדמה לקלוט את מי הגשמים בחורף והביא לעקירת עשבים שוטים. לאחר הקילטור נהגו לפזר קומפוסט או זבל אורגני אחר. מדי כמה שנים קיצרו את הענפים כדי לעודד צמיחה של ענפים חדשים. טיפ של מגדלים: תאני הקץ גדלים על ענפים ירוקים שצמחו באביב האחרון. כדי להגדיל את יבול הקיץ ניתן לקטום את קצה הענף  הירוק (1 ס”מ) לאחר שהופיע עליו הפירות הראשונים.

יבוש תאנים:  ישנם זני תאנה שמתאימים יותר ליבוש כמו החרובי, ביאדי, ספרי ועסלי, אך למעשה ניתן ליבש כמעט כל זן. קישור לפוסט הדרכה על יבוש תאנים.

 

לקריאה נוספתאיך הופכים ענף לעץ? (מדריך לעשיית יחורים) 

הגינה הארץ ישראלית

הגינה הארץ ישראלית

הגן הארץ ישראלי המסורתי הוא גן מקומי

הבוסתן בנחל עמוד. הרמוניה של אדם וטבע. עצי תאנה, תות, זית ושקד ובלב הבוסתן מערכת השקיה, מעין, פינות ישיבה ומזרקה.

הוא שייך למקום הזה. גם יופיו וגם פגמיו הם מאפייני הארץ, ותנובתו היא פרי הארץ. הגן המקומי התפתח במהלך אלפי שנות היסטוריה תוך התאמה לתנאי האקלים והקרקע המקומיים, לפי מגבלות המים ובמענה לצרכים של בני הארץ. הגנים של תושבי ממלכתו של דוד המלך דומים מאד לגנים שהיו נפוצים כאן עד לפני כמאה שנה.

זהו גן של תועלת, עם בוסתן עצי פרי מקומיים, גפנים מטפסות על מרפסת או סביב סוכה, גינת מטבח עם ירקות, צמחי תבלין ומרפא ומקום מוצל למנוחה ומפלט מהשמש הקופחת בקיץ. בין הצמחים יש פינות ישיבה, רחבה מרוצפת או שביל מרכזי רחב, בור מים וקישוטים מפוזרים מסביב.

בתי מגורים ובוסתן בשולי הכפר טירה שעל חורבותיו הוקמה טירת הכרמל. אמת המים מעין קדם אל הכפר נראית במורד מהעל הבית.

הגן המקומי קל להחזקה והוא מתאים למקום. בשל המחסור במים בארץ הוא איננו דורש השקיה רבה ומרבית הצמחים בו עמידים ליובש, פגעים ומזיקים. גן כזה משתלב בנוף המקומי ומתאים לאקלים הסביבתי. כמו הטבע שסביב, מראה הגן הארץ ישראלי משתנה לאורך עונות השנה ולכן הצמחים בו לא נשארים ירוקים גם בקיץ כמו בגן האירופאי או הטרופי. להבדיל ממרבית הגינות בארץ, הגן המקומי איננו מבוסס על דשא מדרום אפריקה ועצים מארצות רחוקות שדורשים השקיה נמרצת כל הקיץ כדי להמשיך ולקיים את המראה הירוק כל השנה.

שעון העונות עובד במרץ בגן הארץ ישראלי. מבט חטוף בגינת מאכל או גינת בר מקומית מספיק כדי לדעת את חודש השנה. מראה הגן במיטבו בסוף החורף ובאביב והוא דועך ונובל בקיץ ובסתיו אך דווקא אז הוא מניב את מיטב הפרות העסיסיים ומספק לבעלי הגן תאנים, ענבים, רימונים וזיתים.

הגן המקומי הטיפוסי מוקף חומה חומה או שדרת ברושים כדי להפרידו מהסביבה הרועשת ולהפכו לגן פרטי ולעתים הוא בנוי כחצר פנימית בין בתים. הגן הניב פרי ונתן מזון לבני הבית ונתן להם מקום מבטחים רגוע ומפלט מהמולת היום-יום ומקשיי המציאות כמסופר במקורות:  “יושב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה” וגם”וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד” (מלכים א’, ה’ 5 ומיכה ד’, 44).

גינת מנזר הורטוס קונקלוזוס (הגן הנעול בלטינית) שבכפר ארטאס שדרום לבית לחם. המנזר מתנשא מעל העמק המושקה בשורת המעיינות שסביב בריכות שלמה. המנזר הקתולי מיועד לנזירות והוקם ב1902. העמק שלצידו מעוטר בשדות, מטעים, תעלות השקיה ובריכות. הכפר נמצא בשליטה פלסטינאית. סיורים בקרבת מקום (בריכות שלמה ותל עיטם המקראית) נערכים מעת לעת ע”י בית ספר כפר עציון.

 

 

עקבות הגן המקומי בכפרים ובחורבות

בוסתנים וחלקות ירק בנחל קנה בלב השומרון

גנים כאלה ניתן לראות גם כיום בכפרים הפלסטינאים המסורתיים ביהודה, שומרון ובגליל וגם בחלק מגינות המנזרים. כמה כפרים עדיין משמרים גינות כאלה וגם בשיטוט בחורבות הכפרים החרבים ניתן לראות עקבות שנותרו ולדמיין כיצד נראו גינות ובוסתנים אלה בעבר. בכפר בתיר ובואדי פוכין אפשר לראות מערכות השקיה לגידולי שלחין, טראסות, בוסתנים וגינות ירק שלא השתנו במשך אלפיים שנה. בסטף עשתה הקרן הקיימת עבודה נפלאה של שיקום בוסתנים הגדלים בעל ולמרגלותיהם מערכות השקיה עתיקות המוליכות מים ממעיינות הכפר דרך טראסות אל חלקות ירק שמעבדים תושבי ירושלים השוכרים חלקות במקום.

בכמה מגינות המנזרים בארץ מקיימים גינות ארץ ישראליות מסורתיות ונראה לרוב לצד חלקת הירק גם בוסתן פרי או כרם גפנים ליין ומטע עצי זית. גנים ובוסתנים כאלה אפשר לראות במיטבם במנזר האחיות ציון בעין כרם שבירושלים, מנזר בית ג’מאל שליד בית שמש ומנזר גת שמנים בירושלים עם חלקת עצי הזית הקדומים המפורסמת שבו. בגינות מנזר באירופה של ימי הביניים היו באופן טיפוסי שתי חלקות – גינת צמחי מרפא וגינת מטבח לירקות. מחוץ למנזרים, בוסתן נחל שיח הנטוש בחיפה עם המים הזורמים ובוסתן עצי הפרי הוא דוגמא נפלאה ומיוחדת לגן ארץ ישראלי שמעורר זיכרונות קמאיים של גן העדן האבוד וכך גם מלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים עם הגינה הפורחת והמטופחת שבין חומותיו.

תעלת מים יוצאת מהמעין וזורמת בינות לעצי הבוסתן (בוסתן כיאט)

הבוסתן הוא אבן יסוד בעיצוב גינה ים תיכונית. בבוסתן נשתול את עצי הפרי בכל שטח הגן ולא רק סביב הגדר ולעתים יש בו גם תרנגולות או חיות משק אחרות. כל אלה תומכים במטבח הים תיכוני העסיסי והעשיר. הבוסתן הוא אמנם גינה פונקציונלית, אך צריך לעצב אותו כמקום יפה המזמין את האורחים לשבת בצל העצים או הפרגולה ולטעום מפירות וירקות העונה. כאשר יש שיפוע בקרקע משלבים טראסות בנויות מאבנים טבעיות ועליהן נטועים עצי פרי וצמחי תבלין הגדלים בעל.

צמחיית הגן המקומי

צמחי הגן הטיפוסיים כוללים בוסתן עצי פרי – רימון, הדרים, תאנה, זית, לימון, שקד, וחרוב. גפנים מטפסות על המרפסת או על סוכה. “כי יהוה אלהיך מביאך אל-ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורימון ארץ-זית שמן ודבש. (דברים ח’, 7-8). חוץ משבעת המינים ועצי פרי מקומיים אחרים נמצא בעציצי חרס או בפחים גדולים צמחי תבלין כמו נענע, ריחן, אזוב, רוזמרין, פלרגוניום לימוני, מרווה ואחרים, כמו גם ערוגת ירק גדולה לצורכי המטבח.

עין מכורה שליד כרם מהר"ל

עין מכורה שליד כרם מהר”ל – שדות ובוסתנים הנשקפים מהמעיין

בגינה הארץ ישראלית כדאי לשלב יחד עם צמחי התועלת גם כמה מצמחי הבר של ארץ ישראל וצמחי נוי. עצי אלון או חרוב יתנו צל וקרירות בקיץ. מנה של יופי וריח בעונות השנה השונות יתנו שיחי לוטם, אלת המסטיק, שיחי יסמין (פרח לבן. הזנים הערבי, רפואי ואזורי פורחים כל השנה). עץ ער אציל יעניק עלי דפנה לנוי ולהחמצת ירקות ומתאים לשלב גם שיחי הדס (שיח הדס מצוי-פרח לבן, בקיץ) ומורן החורש (שיח שניתן לפסל בגינון, פרח לבן, באביב/קיץ). לצבע ולנשמה כדאי לטפח בגן מצעים של פקעות פרחי בר שיפרחו בחורף ובאביב וגם פרחי גרניום בשלל צבעים בעציצים מושקים שיתנו צבעוניות לגינה במשך השנה, וסביב לחומות או לגדר נפרוש צמחי בוגונוויליה שיתנו מרבדי צבע בקיץ.

אביזרים וקישוטים משובצים, במיוחד קישוטים בגווני כחול או טורקיז כמו פעמוני רוח וכדורי זכוכית התלויים מעל, ועל האדמה כלים חקלאיים עתיקים, שברי עמודים וכותרות משקופים קדומים. בשל צחיחות הארץ מילאו המים תפקיד מרכזי בגן. בגנים קדומים היה כמעטט תמיד בור מים שהיה ליבו החי והפועם של הגן. בגן המודרני בין הטראסות תזרום תעלת מים, מפלון עם צליל פכפוך או אמבט ציפורים. חלק מהגן מרוצף ומתאים למקום לסעודה ולמנוחה. על הרחבה נמצאים מושבים נוחים, ערסל, ספסל, ומעל מצלה סוכת גפנים.

מה בין גינה ארץ ישראלית לגינה הים תיכונית? גינון ים תיכוני הוא מושג שהומצא כנראה בקרב חובבי גינון בריטיים בימי השיא של האימפריה הבריטית שניסו לייבא לארצם סגנונות גינון מהעולם. הגינה הים תיכונית הפכה בשנים האחרונות למושג מקובל בעיצוב גינות בארץ בדומה למוזיקה ים תיכונית ולמטבח הים תיכוני. לעומת סגנונות גינון אחרים, כמו גינון איטלקי או טרופי, הגינון הים תיכוני לא מתיימר לייבא סגנונות גינון זרים ובמקום זאת הוא מבוסס על שילוב הצמחייה והדומם של הארץ. אך בעוד הגן הארץ ישראלי המסורתי הוא בראש ובראשונה גן של תועלת (עם צמחי מאכל ומרפא ומקום למפלט מהחום) שבא לענות על צרכי הקיום בארץ, מיועדת הגינה הים תיכונית לנוי וליופי ובכך היא דומה לשאר סגנונות הגינון.

פוסטים קשורים: 
הגינה הארץ ישראלית – מהו הגן הארץ ישראלי המקומי?
בעקבות הגן הארץ ישראלי – תולדות הגן המקומי מגן העדן, דרך התנ”ך והחאכורה הפלסטינאית ועד ימינו
האט! גינה לפניך – על מעלות הזמן האיטי של הגינה
סקר מ1969 של בית ספר כפר עציון על החקלאות המסורתית באזור הכפר ארטאס

לאן נעלם אל הכרמל?

לאן נעלם אל הכרמל?

כמה תלמידים שקדניים בבתי הספר, ואולי גם הורים המחפשים שם מיוחד לילדם, נתקלו בוודאי באחד מפירושי המילה כרמל שמורכב מצמד המילים ‘כרם’ ו’אל’. כולם מניחים כמובן מאליו שאותו אל הוא אלוהי ישראל, אבל שיטוט בפינות חבויות ברחבי ההר ועיון במקורות היסטוריים נשכחים מעלה גם אפשרויות אחרות.

אז מי היה אותו האל של הכרמל ולאן הוא נעלם?

קפלת הלב הקדוש שהקימו הנזירים הכרמליטים בין מנזר הסטלה מאריס למערת אליהו

מצוק העורבים שבין רחוב מאיר יערי בנוה שאנן לשכונת רמת אלון שמעליה. גומחת הפולחן נמצאת בתחתית התמונה. בית חווה מהתקופה ההלניסטית נחפר כעשרים מטר מכאן בכיוון הטכניון.

את החיפוש אחר אל הכרמל אפשר להתחיל בחיפה בשכונת נווה שאנן, מקום הולדתי. כאן ליד הכניסה לטכניון נותרה פינה קטנה של טבע שדחפורי הפיתוח לא הגיעו אליה. במקום הנקרא קיר העורבים ניתן לראות לעתים גולשי סנפלינג חסונים מתאמנים בטיפוס וגלישה על המצוק. אם נעצור ונתבונן במצוק בזוית הנכונה ובאור המתאים נראה בו שתי גומחות מוזרות. במבט מקרוב רואים שהגומחות אינן טבעיות והן נחצבו בידי אדם ונראות כגומחות להצבת פסלי אלים או להקרבת קורבן כפי שהיה נהוג במקומות פולחן קדושים בימי קדם. האתר נתגלה  לראשונה ע”י פון מולינן, הדיפלומט-החוקר השוויצרי-גרמני בעת מסעו בכרמל ב1908 ומאז נבדק ונחקר ונחפר פעמים רבות אך גם כיום אין בידינו תשובה ברורה לשאלה מי בנה את המקום, מתי ובשם איזה אל.

מכאן נעלה במעלה הכרמל ונפנה שמאלה לכיוון אוניברסיטת חיפה ומיד לאחריה נפנה לחניון הדורות ונפנה שמאלה לחניה אל מצפה המפרץ המסומנת בשלט תצפית עם המספר 8. נחנה בסוף החניה המשקיפה על המפרץ וצפון הארץ ונראה עץ אורן גבוה ובולט החולש כאן על הנוף. למרגלותיו סלע שבו חצוב מזבח קדום. המזבח עשוי משני שקעים חצובים ובינם תעלה. השקע העליון שימש להקרבת הקורבן וממנו נשפכת תעלה חצובה דרכה נשפך הדם או שמן ויין של הנסך אל השקע הנמוך יותר.

מזבח קטן זה זכה למקום תצפית מהמרשימים בכרמל. מכאן נשקפים נופי צפון הארץ בלא כל הפרעה. האתר לא נסקר לעומק על ידי חוקרים ולא זוהה רשמית כמזבח וחציבות מסוג זה יכולות לשמש לשימושים שונים, אך השילוב הייחודי בין החציבה לבין המיקום על גבעה רמה מוביל למסקנה המתבקשת שכאן היה מזבח עולה, כלומר מזבח חצוב בסלע. רק מעט מזבחות עולה כאלה זוהו בארץ בוודאות. אחד מהם נמצא בעיר שומרון ושני הוא מזבח מנוח בצרעה.

המזבח בכרמל הוקם בהתאם לתיאור המקראי של הפולחן הכנעני האלילי ושל יורשו הישראלי שהיה דומה לו כמסופר בספר מלכים “וַיִּבְנוּ גַם-הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן” (מלכים א’, י”ד, 23) וגם “עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ; עַל-כֵּן, תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם, וְכַלּוֹתֵיכֶם, תְּנָאַפְנָה” (הושע, ד’, 13).

מכאן נמשיך לתחנה הבאה הלא היא מערת אליהו הידועה. כאן במערה האפלולית שבקצה הכרמל, במקום הפונה אל הים, היה מקום פולחן שהתקיים משחר התרבות האנושית ורק החליף עמים ואלים בהתאם לשליטי הארץ שהתחלפו בעולם שמחוץ למערה. על קירות המערה נחקקו כתובות הקדשה ותפילות רבות שהשאירו אחריהם אנשים שביקרו במקום וחיפשו מזור, תקווה ונחמה ובהם יהודים, נוצרים, מוסלמים, וגם עובדי אלילים ובני דתות לא מזוהות. לפי הממצאים במקום שימשה מערת אליהו בתקופה הרומאית מקדש לבעל כרמל, האל המקומי שהיה מקביל לזאוס ויופיטר, אלי רומא ויוון – על קירה המערבי של המערה נתגלתה חריטה של תרשים מהתקופה הרומית של פולחן פאגני עם דמותו של אל קדום שזוהה על ידי החוקרים במקום כאל בעל כרמל.

מערת אליהו קיבלה את שמה וקדושתה ליהדות בשל האמונה שכאן שהה אליהו הנביא בעת שנמלט מאחאב מלך ישראל ולקראת צאתו למלחמה בנביאי הבעל. אלא שאליהו לא השאיר כאן סימן וכדי לחפשו נסע אחורה בזמן ודרומה בכביש החוצה אץ הכרמל אל הקצה השני של ההר אבל לפני כן כדאי שניזכר בסיפור הדרמטי שבספר מלכים א’ פרקים י”ז-י”ח.

אליהו שניצב לבדו מול אחאב, אחד מהרשעים והחוטאים במלכי ישראל, נאלץ להימלט ולהתחבא בבית אלמנה עניה בצרפת שבלבנון ושם ארע הנס שקיים אותו ואת האלמנה ובנה: “כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּתן יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.” מכאן המשיך אליהו בביצוע שליחותו בשיטה שידועה היום כשיטת המקל והגזר. ביד אחת עשה נסים ועזר לחלשים וביד השנייה הטיל על אויביו עונשים אכזרים, החל מהכרזת בצורת נוראה על הארץ ועד לטבח נביאי הבעל. כאשר נפגשו לבסוף שני היריבים, אחאב ואליהו, הגיעה הדרמה לשיאה “וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת יְהֹוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים”. כעת לא נותרה ליריבים ברירה והוכרזו כללי הדו-קרב שיערך בכרמל “וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִישִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל”. אליהו אחד לבדו נעמד כנגד 450 נביאי הבעל ו400 נביאי האשרה. “וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִיפִּים אִם-יְהֹוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר”. שיטת הדו קרב שנבחרה היא הבאת פרים לשני מזבחות כאשר באחד קראו נביאי הבעל לאל הבעל בתחינה שידליק את האש ובשני קרא אליהו לה’. המשכו של הסיפור בניצחונו המוחלט של אליהו בעזרת ה’ שהסיר בו ביום את הבצורת מעל הארץ לאחר שלוש שנים כשהמטיר עליה גשם זלעפות. עם סיומו של הסיפור הדרמטי מגיע גם סופם המר של נביאי הבעל “וַיֹּאמֶר- אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם”.

כביש 672 חוצה את הכרמל ומוביל למוחרקה שניצבת על פסגה רמה בקצהו הדרומי של ההר. לכאן לפי המסורת הגיע אליהו לקרב המכריע מול 450 נביאי הבעל. משמעות המילה מוחרקה בערבית היא חריכה, שריפה. בתקופת המקרא עבדו בני ישראל את ה’ אך גם שורה של אלים אחרים שירשו מהכנענים. לא לחינם היה המאבק בכרמל דווקא נגד נביאי הבעל. בעת המאבק בכרמל סבלה הארץ מבצורת כבדה שהטיל ה’ כעונש על חטאי העם. הבעל שהיה החשוב באלי הארץ היה גם אל הגשם ואליו היו קוראים בתחינה שיוריד מים על הארץ היבשה. עם ישראל ציפה שאחד האלים, ה’ או הבעל, יביא את הישועה המיוחלת מהבצורת הקשה.

בין מאבק הנביאים במוחרקה בתקופת מלכי המקרא לבין השרידים הרומיים שבמערת אליהו מפרידים כמעט אלף שנה שבמהלכם נמשך פולחן הבעל בכרמל במקביל לקיומה של הדת היהודית המוכרת. סיפורו של הבעל והסיבה להצלחתו לשרוד לאורך השנים מתוארת בפוסט על הסטף.

בכרמל היו גם אלים מסתוריים אף יותר שגורלם אבד ולא הותירו זכר. סיפורו של אחד מהם שזכה לשם האל כרמל התפרסם גם הוא בתקופה גורלית וקשה לעם ישראל. לאחר שפרץ המרד הגדול ברומאים והיהודים זכו להצלחות ואף הביסו את הכוח הרומאי שיצא מסוריה, שלחו הרומאים את אספאסינוס להוביל את דיכוי המרד. אספאסינוס שהיה מבכירי המפקדים בצבא הרומאי, יצא בראש לגיונותיו והחל במסעו לכיבוש הארץ. בשנת 69 לספירה בעיצומו של מסע המלחמה לדיכוי המרד הודח הקיסר נירון ברומא וגם מחליפו נרצח במהרה וכך החל מאבק על כס הקיסרות בין אספאסינוס לבין מועמד אחר שעמד מולו.

הנואם והיסטוריון הרומי טקיטוס כתב על ההיסטוריה של היהודים ועל המרד הגדול. הוא מתאר את אותה תקופה מכרעת בה לחם אספסינוס ביהודים ובו זמנית נערך למאבק על השלטון ברומא. בספרו היסטוריות II, פרק 78 (1) מתואר מפגש מעניין בין אוגוסטוס לבין האל כרמל: “בין יהודה וסוריה נמצא הכרמל, זה השם שניתן הן להר והן לאלוהות. לאל כרמל אין דמות או מקדש – כך בהתאם לנוהג מימי האבות, וישנו שם רק מזבח לעבודה של האל. כאשר אספסיאנוס הקריב שם קורבן וחשב בליבו על תקוותיו הכמוסות, בחן בקפידה הכהן באסילידיס את איבריו של הקורבן ואמר לו: ‘כל מה שתכננן אספאסינוס, באם יהיה זה לבנות בית, להרחיב את נחלתך או להגדיל את מספר עבדיך, האל ייתן לך בית עצום, שטחים בלתי מוגבלים ואין ספור אנשים’. אמירתו הלא ברורה של האל עשתה כנפיים וכולם דיברו בה…”

מי הוא אותו אל כרמל? האם הוא אל פאגני? אם כן מדוע אין לו דמות, פסל או מקדש כמקובל בעבודת אלילים. באזור החוף בתקופה זאת חיו יהודים ולצדם בני עמים אחרים שהיו עובדי אלילים. גם היהודים התחלקו באותה תקופה לכתות ואמונות שונות. הייתכן שהאל כרמל התקיים בקו התפר שנוצר בין הדתות והתרבויות האלה? השפעה יהודית על עובדי אלילים ואולי להיפך? אולי פולחן האל כרמל שיקף עולם ביניים שכזה בין היהדות לעמים שסביבה – נביא עבור היהודים ואורקל עבור היוונים והרומאים.  אלים רבים חלפו ועברו בכרמל במהלך הדורות ונותר רק לנחש מי מהם נתן להר את שמו.

ומהו הכרם שבכרמל?

הכרמל מוזכר במקרא עשרות פעמים ולפי הכתוב ברור שהיו בעצם שני כרמלים. האחד היה באזור יהודה והשני הוא הוא הר הכרמל של ימינו שעליו נאמר בספר ירמיהו “חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהוָה, צְבָאוֹת שְׁמוֹ, כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא” (מ”ו, 18). הכרם שהיא החלק השני בשם כרמל באה על שום כרמי הזית והענבים שכיסו את ההר, “וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ” (שם, ב’, 7). הכרם מבטא את פוריותו של ההר הירוק תמיד, אז כהיום.

כיום מכוסה רוב הכרמל בחורש והוא אינו מאוכלס בצפיפות כפי שהיה בעבר ולכן גם הכרמים בו מועטים. אך לא כך היה בעבר. מדרשי חז”ל משבחים את שמני הכרמל ותנובתו במילים “זה הכרמל שפירותיו מעדני מלך” ואכן בכל חורבה עתיקה מבין עשרות שנמצאות בכרמל אפשר לראות גתות ששימשו לסחיטת ענבים ליין מהכרמים שהיו פזורים סביב. על רקע זה אפשר להבין את תיאורו של אסף הרופא על יינות הארץ: “יין לבנון ויין חרמון ויין הכרמל ויין הרי ירושלים ויין הרי שמרון וין כפתור ויין מצרים, כל שבעת היינות האלה הם עליונים על מיני יין שבעולם, ויתר היינות הם הבל לעומת אלה”.

הסטף – שירת דודי לכרמו

הסטף – שירת דודי לכרמו

חורף בחלקת הבעל בסטף – התאנה רדומה, ולמרגלותיה הרקפת בשיאה.

בסטף שבמבואות ירושלים משמרת הקרן הקיימת בצורה מופלאה ויפה את נופי החקלאות המקומית המסורתית של ארץ ישראל – בוסתנים בהשקיית בעל נטועים מעל מדרגות אבן עתיקות, מעיינות נקבה עם בריכות אגירה ולמרגלותיהן טרסות תלולות שעליהן חלקות ירק בהשקיית שלחין.

את ההשראה לשחזור הנוף ההסטורי של ארצנו נותן כמובן התנ”ך אבל את חומרי הגלם מספק בעיקר הכפר הערבי שהיה במקום עד לחורבנו במלחמת השחרור.

בשנות ה50 שימש המקום (הר איתן) כבסיס אימונים ויציאה לפעולות של יחידת ה101 המפורסמת ולאחר מכן ניטש. משנות ה80 פועלת הקק”ל לשיקום המקום ולשחזור נופי קדם והיא עושה כאן עבודה מצוינת שאחד משיאה הוא פרויקט בוסתנוף שבו שוכרים ומעבדים תושבי ירושלים שטחים חקלאיים אישיים בטרסות שלמרגלות המעיינות.

מי היה הבעל?

בוסתן עצי הפרי שלאורך שביל הבעל מושקה בהשקיית בעל, כלומר במי גשמים. אבל מי היה אותו בעל?

בעל הוא החזק באלי הארץ הקדומים ולשעבר היה אדונה. המקרא לא חוסך שבטו מפולחן הבעל שהיה נפוץ מאד לא רק אצל הכנענים אלא גם בקרב היהודים שעבדו את הבעל במקביל לעבודת השם ואכן ספר מלכים מתאר בדרך ציורית וכמעט נוטפת דם את ניצחונו המוחץ של הנביא אליהו על 450 נביאי הבעל שיצאו להתמודד מולו בהר הכרמל. במיתולוגיה הכנענית בעל הוא אל החיים.  הוא אדון הארץ. בנו של אל מלך האלים ושל אשתו העשרה. אחיהם של ים וענת ובעלה של עשתורת. בארץ כנען השחונה חיים היו תלויים במים ועל כן היה בעל אל הרעם, הברק והגשמים שמרווה את האדמה במים ונותן חיים לבני האדם. במרבית תקופת המקרא עבדו קדמונינו גם את הבעל בתקווה לפריון האדמה ולגשמי ברכה מרובים. הפולחן לבעל כאל הגשם היה כה מושרש בתרבות העברית עד שאפילו בתקופת המשנה חז”ל מזכירים ומסבירים את המונח ומאז נתקבע השימוש במונח השקית בעל. מונח זה ממחיש עד כמה הפגאניות נוכחת בתשתית התרבות העברית.

בתקופה הכנענית, ועוד שנים רבות לאחר שירשו אותם בני ישראל, היו בארץ גם אלים מקומיים רבים שנקראו על שם הבעל, בהם בעל חצור, בעל צפון, בעל כרמל, בעל עמון, בעל הדד (אל העיר אוגרית בסוריה), בעל זבוב (האל של עקרון הפלשתית שבשמו ניבאו מי לחיים ומי למוות) בעל לבנון ובעל חרמון.

הבעל לא חי לבד. לכל בעל מקומי שכזה היתה גם אשרה מקומית. הבעל היה האל הגברי והאשרה היתה אשתו. האשרה התגלמה לרוב בצורה של עץ רענן. בעוד הבעל הוריד גשם לבני האדם ושמר על חייהם, האשרה הביאה פריון לאישה ולאדמה. היא נתנה לבני האדם ילדים ופירות לאכול.  אלוהי הבעל והאשרה המקומיים השלימו זה את זה וביחד הם הצליחו ליצור לעולם חיים ולקיים סביבה שופעת ופוריה. צמד האלים היווה שיקוף של תמונת חיי האדם בימי המקרא. ירידת הגשם נתפסה כפעולה זכרית של בעילת האדמה, שכתוצאה מכך מתעברת ומולידה את הצמחים. בהתאם הגבר זכה להיקרא בעל ולאחר שבעל את אשתו נולדו לה ילדים וכך נוצרו החיים במעגל מקביל למעגל המיתולוגי של האלים שהגנו עליהם.

חלקת הבעל בסטף. עצי תאנה

משמו של האל הקדום נוצר החל מתקופת המשנה הביטוי חקלאות בעל, שהיא חקלאות המסתמכת על חסדי האל כלומר על מי הגשם בלבד, ללא תוספת השקיה ובכך היא נבדלת מחקלאות השלחין שתלויה במים זורמים שיכלו להגיע בימי קדם רק מנחל או מעין סמוך ועל כן היתה חקלאות השלחין נדירה בארצנו. חקלאות הבעל היתה מקור המזון והפרנסה העיקרי בארץ ישראל הקדומה. עם הגידולים החקלאיים שהתאימו לגידולי בעל נמנו חיטה, שעורה ועצי פרי כתאנה, זית, תמר ורימון, כלומר שבעת המינים. החריש המתבצע כאן באדמת הבוסתנים בחורף, כמו במקומות אחרים בחקלאות הבעל, נועד למנוע התפתחות עשבייה המתחרה עם העצים על מעט המים שבקרקע.

שומרה בשביל ישראל למרגלות בי”ח הדסה שסביבו כמה מנופי הטראסות היפים והשלמים ביותר של הרי יהודה

קפיצה לאחור בזמן

לשביל הבעל מגיעים מאזור המזנון והחניה המרכזית של האתר בהליכה בשביל הכחול או בנסיעה קצרה לכיוון החניה התחתונה שליד המעיינות. לקראת סיום הדרך ישנה חניה קטנה מצד ימין וממנה מוליך שביל הבעל המסומן כחול לתוך בוסתן הבעל.

כאן, בבוסתן הבעל, משמרת קק”ל זנים של עצי פרי מהחקלאות המסורתית שנאספו מרחבי הארץ. זהו “בנק גנים” של זנים מקומיים של עצי הפרי של ארצנו אך גידולם פסק והמשך קיומם היה בסכנה. כאן אפשר להתקרב ולטעום מעצי שבעת המינים המקוריים.

בבוסתן הבעל מגדלים מטעי גפנים מ25 זנים קדומים ובכך משמרים אותם לדורות הבאים. החקלאות המודרנית מבוססת על יעילות כלכלית, אורך חיי מדף, דרישת השוק לאספקת מוצר אחיד כל השנה, התאמה לחומרי הדברה כימיים ושאר שיקולים שמובילים לאחידות ולהעלמות המגוון הטבעי. עשרות זנים מקומיים שהיו כאן בעבר הוחלפו בזן אחיד (שעונה לשמות רבים – ענבי טלי, תומפסון או ג’1) שהשתלט על מדפי המרכולים.

אחדים מהגפנים המשתרעים על הקרקע הם מהזן דבוקי, המכונה גם בלאדי. הדבוקי הוא ענב ירוק של פעם, עם גרעינים, במתיקות עדינה, מומלץ וטעים. בהר חברון מכונה הדבוקי אל-חלילי, כלומר גפן חברונית (שמקורה מהעיר חברון) או אל-בלאדי, כלומר המקומי או הכפרי. הדבוקי הוא הנפוץ בזני הבלאדי של ארץ ישראל בשל טעמו הטוב, קצב הצימוח המהיר, העמידות הגבוהה, יכולתו לשגשג בסוגי אדמות שונים ובמקומות שונים בארץ והתאמתו למאכל, צימוקים, חומץ ובשל מתיקותו הרבה גם להכנת עראק ויין. גם כיום ישנם יקבים בארץ, כמו במנזר הכרמיזאן שמדרום לירושלים, המכינים יין לבן מזן הדבוקי.

לפירוט על זני הבלאדי בארץ ובסטף – בכתבה על הגפן.

סטף – המדרגות היורדות מהמעיינות וצידן חלקות הירק

הכרמים הבנויים על מדרגות האבן היפות – הלו הן הטראסות המסורתיות של הרי יהודה וירושלים – שלאורך שביל הבעל מציגים למבקר תיאור חי של “משל הכרם” הנודע מישעיהו פרק ה’ שבא לתאר את מערכת היחסים מלאת התקוות והאכזבות שבין אלוהים לבין עמו. במשל הכרם אלוהים נמשל ליוגב, כלומר לחקלאי, ועם ישראל נמשל לכרם שלו ומתואר בו תהליך בניינה החקלאי של הארץ וחורבנה. “אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ (הוצאת האבנים הגדולות מהאדמה) וַיְסַקְּלֵהוּ (העברתם לבניית מדרגות אבן או ערימות) וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק (גפנים), וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ (שומרה), וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים (ענבי בוסר). וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְאִישׁ יְהוּדָה–שִׁפְטוּ-נָא, בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס (גם חיות אוהבות ענבים ועלי גפן. לכן, אז כהיום, היו הכרמים מוקפים משוכות אבן או גדרות משיחים קוצניים).  וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה”.

חלקת הירק שמטפחת הקק”ל למרגלות המעיינות

ביציאה מחלקת הבוסתן העיקרית ממשיך שביל הבעל ועובר בתוואי שביל קדום ובנוי היטב. האבנים הגדולות התומכות בשביל הרחב נותרו כאן מימי קדם והן מזכירות את הימים בהם הגיעו לכאן תושבי הכפר עם חמורים ועליהם סלים לאסוף את הענבים הבשלים. מכאן ממשיך השביל ועובר לצד שומרה, הלא היא המגדל ממשל הכרם, גת בה דרכו ענבים להפקת תירוש ויין, בריכות אגירה למי גשמים, חורשת אלונים שנשתמרה בשל קדושתה ובהמשך המסלול חלקות עצי פרי נשירים (תפוח, אגס, שקד, שזיף ומשמש), בוטנה (עץ הפיסטוק) ובוסתן עצי ארץ ישראל שמאכלס את עצי הארץ הקדומים ובמרכזו סוכת עץ. כאן אפשר לנוח ולהרהר בפסוק הנודע ממלכים א’, ה’, 5: “וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה”.

במעיינות הסטף

עין ביכורה. מוצא הניקבה אל בריכת האגירה

סיום שביל הבעל בעין סטף, אחד משני המעיינות שבמקום, לצד עין ביכורה שנמצא כמאה מטר בהמשך המישור. שני המעיינות שופעים מים כל השנה בזכות ניקבות שחצבו בהם בימי קדם כדי להרחיב את עוצמת הנביעה. ספר שיר השירים מכנה מעיינות כאלה, הנפוצים מאד בהרי יהודה, “גן נעול, מעיין חתום” (שיר השירים ד,12). מי המעיינות יוצאים אל בריכות עמוקות ומהן מערכת תעלות מים מובילה אל חלקות השלחין הסמוכות בהם מגדלים ירקות בשיטות אורגניות. בין המעיינות ומעליהם נראים חורבות הסטף, הכפר הערבי הנטוש. השביל העולה מעין ביכורה משוחזר כשביל הררי מסורתי. לצד בריכת המעין נטוע כרם, מוקף בגדרות אבן ובשערים. בכרם משתמשים בשיטות הדלייה שונות: סוכה (עריס), עמוד (דלית) וגפן שרועה (רוגלית).

כדאי להצטייד בפנס ולהיכנס לניקבות שבמעיינות ורצוי מאד להימנע מביקור באזור המעיינות בשבת או בחגים כאשר המקום עמוס מדי. הסטף מתאים לביקור פעמים בשנה. בוסתן הבעל והאזור כולו פורח ויפה בחורף ובתחילת האביב אבל דווקא בשלהי הקיץ ניתן להנות מפירות התאנה, הענבים והרימון.

צפייה במפה Open Street Map אינטראקטיבית

 

 

 

עין קדם ואל-טירה (טירת הכרמל)

עין קדם ואל-טירה (טירת הכרמל)

עד חורבנה במלחמת השחרור היתה אל-טירה הכפר הערבי הגדול ביותר בנפת חיפה ועד היום נותרו במקום שרידים מעניינים. ראשית ההתיישבות במקום קדומה מאד והכפר המבוצר ששכן כאן בימי הצלבנים נודע כס’ן זאן דה-טיר ומאז נשמר השם טירה. שמו המלא של הכפר היה טירת אלכרמל, ולעתים טירת חיפה ואף כונה טירת אללוז, על שם השקדים הרבים שהיו נטועים בואדי הסמוך שנקרא כיום נחל גלים.

לכפר היו מספר מעיינות שופעים שהגדול והחשוב בהם הינו עין קדם שבמוצא נחל נדר אל נחל גלים שנשפך לכפר ממזרח. המעין  סיפק לכפר מים זורמים באמצעות מערכת אמות מים מעניינית. עין קדם נמצא שני ק”מ מהכפר הקדום (ומשולי העיר טירת כרמל כיום) והוא ללא ספק אחד המעיינות הבולטים והיפים בכרמל. יש במעין שתי נקבות חצובות. הימנית שאורכה 12 מטר מהנה וקלה למעבר. למרגלות המעין פלג מים המחיה את סביבתו והמקום כולו מזמין לפיקניק.

טירת הכרמל, קטע ממפת הכרמל בקנ”מ 1-20,000, מ1942. לחץ למקור באתר הספריה הלאומית.

מעין קדם הובילו לכפר שורה של אמות מים שהוליכו מים טובים אל בריכת איגום שהיתה בשוליים המזרחיים של הכפר. האמות נבנו זו על גבי זו ושוקמו במשך השנים לפי יכולתם הטכנולוגית של בני כל תקופה. ראשית האמות בתקופה הרומית בה נבנו הנקבות שבמעין והן היו בשימוש עד לתחילת המאה העשרים. האמה הראשונה היתה בנויה מאבנים לא מסותתות והיא מטויחת בטיח לבן. האמה השנייה בנויה חוליות אבן מרשימות שרובן נלקחו בהמשך לבניה משנית של בתי הכפר, והאמה האחרונה נבנתה בתקופה העותמאנית והיא עשויה אבנים קטנות ובתוכה צינור חרס שחור שהוחלף לאחר מכן בצינור אדום. כל השלוש נבנו באותו תוואי וניתן להתחקות אחרי שרידיהם בהליכה נעימה מעין קדם לשולי העיר טירת הכרמל שמכסה חלק מחורבות הכפר הקדום.

חורבות הכפר אל-טירה. מצולם מתוואי אמות המים שעל המורד הצפוני של נחל גלים. ממול גבעת א-שייח סולימאן.

בתי מגורים ובוסתן בשולי הכפר טירה שעל חורבותיו הוקמה טירת הכרמל. אמת המים מעין קדם אל הכפר נראית במורד מהעל הבתים.

אמת המים מעין קדם לכפר טירה. שרידי אמת החרס ומאחור מציץ צינור הברזל המנדטורי. בסמוך לנקודה זאת ישנו ברז חבוי שעדין פעיל.

צינור החרס של אמת המים העותמאנית מעין קדם לכפר טירה.

אמת המים מעין קדם לכפר טירה – חוליות האמה הרומאית בעליה למעין.

בשלהי קיומו של הכפר, בתקופת המנדט הבריטי, הוחלפה האמה בצינור ברזל שזורם עד היום מהמעין לכיוון טירת הכרמל. הצינור  הישן עדין פעיל ובמספר מקומות יש בו ברזי מים שעדין ניתן לפתוח ולהזרים מהם מים אך הם חבויים באדמה ויש לחפשם. הדיפלומט השווצרי, פון מולינן שסקר בהרחבה את הכרמל ב1908 מתאר בהרחבה את אמות המים שבדיוק עברו שיפוץ בעת ביקורו במקום.

שביל מסומן כחול לאורכו של נחל גלים יוצא מהקצה המזרחי של טירת הכרמל ומוביל למפגש עם נחל נדר ולפלג הזורם בו בחורף מעין קדם (שביל קצר מסומן שחור). מטירת הכרמל ניתן לצאת מזרחה בשביל הכחול לאורך נחל גלים היוצא מבית הקברות המוסלמי הנטוש שבקצה העיר, או לעלות בשביל האדום ולטפס לגבעה חולשת מדרום לנחל ועליה חרבת א-שיח סולימאן. בהמשכה של הגבעה מערת אורנית שהיא אחת המערות היפות והנגישות בארץ.

מעל לבית הקברות המוסלמי נמצאים חורבות הכפר על פני מורד הרכס מצפון. בין השרידים יש מערות, חורבות צלבניות וערביות וקבר שיח. המקום לא נוח לסיור.

אמות המים נמצאות במורד הצפוני של נחל גלים, כמה עשרות מטרים מהשביל הכחול ומעניין ללכת לאורכן ולנסות להתחקות אחרי התוואי שלהם שחלקו הגדול גלוי לעין לאורך הדרך למעין. באמצע הדרך מגיעים לשני מבנים חרבים חלקית (תמונה) וסביבן שורת מבנים חרבים (תמונה עליונה) מהם שרדו בעיקר רצפות ושאריות כלים ואביזרים שונים. סביב החורבות שרידי טרסות ובוסתנים של זית, שקד, לימון, קלמנטינה, רימון וצבר. נראה שאלה שרידי הכפר הערבי. הבניה משלהי ימי המנדט.

קישור למפה

 

 

המקאם והעץ הקדוש

המקאם והעץ הקדוש

גבעה רמה, אגדה יפה, קבר שיח ועץ עתיק. מחומרים אלה עשויים מקומות קדושים

תפקידו של העץ הגדול והזקן במקומות אלה כפול. הוא סופג מקדושת המקום ובאותה עת מוסיף לה. העץ נותן צל ופרי למבקרים ומשמש ציון דרך להולכים בדרכים. העץ הקדוש מחבר בין האדם לבין הטבע והמקום. לרוב מקושרות למקומות כאלה אגדות על גיבורי מלחמה, שודדי דרכים וסיפורי עלי-באבא מקומיים או מסורות על צדיק/נביא/קדוש שחי או מת במקום. לעתים יש במקום או בסביבתו גם קברים עתיקים ובמות פולחן מימי קדם. ועל מקומות אלה אמר רבי עקיבא “כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן – דע שיש שם עבודה זרה” (מסכת עבודה זרה, ג,ג,ה).

קבר שיח ולצידו עץ קדוש בכפר דיר עמאר שבמערב השומרון. בסמוך נמצאת הגבעה הבולטת של נבי עי’ת הנראית מרחוק כראש דשא בשל החורשה הקדושה שבפיסגתה. בראש הגבעה נמצא המקאם של השיח נבי עית ובסמוך במת פולחן קדומה באבן. נבי עית נודע כנביא הגשם אצל ערבי האזור והם הגיעו לכאן בשנות בצורת להתפלל לגשמי ברכה (בשטח B).

מקומות קדושים כאלה שבהם יש קבר ועץ מחברים בין החיים, המוות, האדם הטבע והאלוהים. יסודות אלה משותפים לבני כל העמים וכל הדתות החולקים את הארץ. לכן לעתים מזוהים מקומות אלה כקברי שיח הקדושים למוסלמים ולעתים כקברי רבנים וצדיקים המקודשים ליהודים. אחרים קדושים לנוצרים או לדרוזים ואחדים משותפים לכולם. המקומות הקדושים נמצאים פעמים רבות על פסגות נישאות או במקומות בולטים אחרים כאשר לצדם עצים קדושים גדולים ובולטים למרחוק שהפלאחים ותושבי המקום שומרים עליהם ואין איש מעז לפגוע בהם.

נבי יושע – במבנה הקבר המיוחס ליהושע בן נון שבגליל העליון גדל עץ אלה ארצישראלית עתיק ומרשים שנראה שעדין זוכה לטיפול אוהב

מקומות כאלה מכונים בערבית מקאם, כלומר מקום קדוש ששימש לתפילה ועליה לרגל. המקאם איננו קבר קדוש או קבר שיח. איש לא קבור במקאם. קדושתם של מקומות אלה עוברת מדור לדור, כך נשמרת המסורת הקשורה למקום וכך נשמרים גם העצים שבמקום וניצלים מכריתה ופגיעה וכך לעתים העץ הקדוש עומד בדד כשמסביבו שממה וכך הוא נראה גדול אף מעבר למידותיו הפיזיות. למרבה הצער, לאורך הדורות תושבי הארץ לא הותירו בה עצים רבים ורובם נכרתו לצרכי הסקה או בניה אך הם לא העזו לפגוע בקדושת העצים שסביב המקאמים. נראה שמקורה של המילה הערבית ‘מקאם’ הוא במילה העברית הקדומה ‘מקום’ ואפשר רק לשאר שהסיבה שהמילה עברה בין השפות היא שבני הארץ לא התחלפו בכל פעם שהשלטון התחלף והם המשיכו לקדש את אותם המקומות ולפקוד אותם כדי לקבל ברכה או בעתות מצוקה. 

תחת כל עץ רענן

התנ”ך מותיר לנו רמזים רבים לפולחן העצים הקדושים שהחל כנראה בשחר ההיסטוריה וליווה את תושבי הארץ מאז. חוקי התורה ונביאי התנ”ך ראו את פולחן העצים הקדושים כעבודה זרה ועל כן קראו “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים…על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן” (דברים י”ב, ב-ג). אך העצים המקודשים לא נעלמו מנוף הארץ. ועם ישראל המשיך לסגוד להם “תַּחַת, כָּל-עֵץ רַעֲנָן…הֶעֱלִית מִנְחָה – הַעַל אֵלֶּה, אֶנָּחֵם, עַל הַר-גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא, שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ; גַּם-שָׁם עָלִית, לִזְבֹּחַ זָבַח” (ישעיהו נ”ז, ה-ז) . התנ”ך מתאר ומגנה בחומרה תרבות של אמונה עממית שסבבה סביב האלה והאשרה. האשרה והאלה מוזכרות הן במובן של פסל ואליל והן במובן של עץ. “לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלוהיך…” (דברים ט”ז, 21). 

נראה שעץ האלה הוא ביטוי של האלה אשרה. בתרבויות המזרח הקדום נחשבה האשרה, אלת הפריון, לאשתו של האל הזכרי הראשי. בקרב עמי כנען הקדומה היה זה אל הבעל. אך גם ביהדות הקדומה, זאת של תקופת ההתנחלות וימי בית ראשון, רבות העדויות הן בתנ”ך והן במחקר הארכיאולוגי לכך שבפולחן העממי של האנשים הפשוטים היתה גם לה’ בת זוג, שהיתה אותה האשרה של עמי כנען. תושבי הארץ הקדומים נהגו לטעת עצי אלה ליד מזבחי הבעל וכפי שמתואר בפסוק שהובא למעלה מספר דברים כך נהגו גם בני ישראל. הפוסט על הסטף מרחיב על פולחן הבעל וחשיבותו לעם ישראל.

 

מדוע נקרא עץ האלה – אלה?

קבר רחל ולידו עץ זית עתיק. צילום סביב שנת 1890. מאז העץ נעלם ואיננו עוד

עצים ואלוהים קשורים לזה לזה מקדמת דנא. בשפה השמית הקדומה, ‘אל’ היה אחד מכינויו של האל הראשי בקרב עמי המזרח התיכון הקדום בטרם עליית עם ישראל על מפת ההיסטוריה. שמם של שני העצים הגדולים והבולטים בנוף הארץ, האלון והאלה, נובע מאותו מקור. הקשור הלשוני אל-אלון-אלה קדום לתקופת המקרא. 

על אף מאבקם העיקש של נביאי התנ”ך כנגד פולחן העצים הוא נותר תמיד חלק מהאמונה העממית, גם אם בשוליה. גם לאחר תקופת התנ”ך המשיך פולחן העצים הקדושים להיות חלק מהדת העממית והלא רשמית של חלק מתושבי הארץ. לעומת האל הנשגב אבל המרוחק, הבלתי נראה ושאינו מעורב בחיי היום-יום, מהווה העץ הקדוש והמקום הקדוש שלצידו נוכחית אלוהית בלתי אמצעית, זמינה ונגישה לבני האדם. אלוהות שעונה לצרכים אנושים בסיסיים – מציאת בן זוג, פריון לעקרות או מזור למחלה קשה. אלוהות פשוטה שניתן לגעת בה ולראות אותה. כזאת שמקשיבה לבני האדם ולבעיות היום-יום שלהם.

חכם ירושלמי מימי הביניים השאיר לנו תיאור יפה של אותה אמונה יהודית עממית. האמונה העממית באה לענות על צרכי הנפש והפחדים של האדם הפשוט ולכן הדברים האלה שנכתבו לפני למעלה מאלף שנה תקפים בכל זמן ובכל מקום וגם בימינו:

“יא רבי יוסי בגלילי בדלתון, רפאני, הבטינני (תן לי הריון), ומדליקים הנרות על קברי הצדיקים ומקטרים לפניהם על הלבנים וקושרים עקדים (בדים) על התמר של הצדיק לכל מיני חלאים, וחוגגים על קברי הצדיקים המתים ונודרים להם נדרים וקוראים אליהם ומבקשים מהם לתת להם חפצם.”החכם הירושלמי סהל בן מצליח

עצי פלא

עצים עתיקים כמו אלון, אלה, זית וחרוב, מאריכים חיים הרבה מעבר לחייו של אדם. משך החיים הממושך שלהם, יחד עם גודלם, עוצמתם והפרי והצל הנעים שהם מעניקים נתנו להם מעמד של קדושה וקירבה לאל בדתות קדומות כמו גם בדתות העממיות של ימינו בארץ ובמקומות רבים אחרים בעולם. ברחבי הארץ מפוזרים עצים קדושים שעל ענפיהם תלויות פיסות בד הסופגים את הברכה והקדושה מהעץ, יחד עם אבנים וקישוטים שונים. באים אליהם תושבים, ערביים, דרוזים וגם יהודים, לבקש ברכה ונס, להתפלל למרפא לחולים, לפריון, לזווג זיווגים, להוריד גשמים בשנות בצורת או לנדור נדרים. עצים קדושים ועצי משאלות אינם המצאה מקומית ועצים כאלה מקובלים במקומות רבים בעולם, מסין ועד צפון אפריקה. נראה שפולחן העצים הקדושים נפוץ יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. על עצים כאלה, כמו בנבי סבלאן המקודש לדרוזים, באים אנשים וקושרים בדים וחוטים צבעונים אל הענפים. אחר כך הם שבים למקום וגוזרים מהבדים לאחר שספגו מקדושת ועונדים סביב הצוואר או היד לסגולה וברכה.

מקאם שייח זיתון, בראש גבעה רמה מעל בית חורון, בואכה לרמאללה. למרגלות הגבעה עוברת הדרך העתיקה מהשפלה לירושלים. בקרבת מקום, ב1917 התחולל קרב קשה בין התורכים אשר שלטו ברכס ובין האנגלים שהבקיעו כאן מעבר בדרכם לכיבוש ירושלים.

כיצד השתמרו העצים הקדושים מאות בשנים? האיסור על פגיעה בעצים הקדושים משותף לבני כל הדתות. המסורת המוסלמית אוסרת אף על שימוש בזרדי העצים שנפלו למרגלות העץ הקדוש. עונשים נוראים מובטחים למי שיפגע בעץ קדוש. סיפורי אגדות כאלה נשתרשו במסורות העממיות כפי שמדגים הסיפור הבא:

“מעשה נורא שקרה בזמנינו, בשנת תרס”א [1901], בערבי אחד השוכן בכפר מירון. ויהי היום ויצא השדה ויקרב אל המערה [של הלל הזקן]… לקצץ ענף אחד משלושה אילנות הגדלים על המערה, לתקן את מחרשתו. והנה כמעט ששב הערבי הביתה אחזהו השבץ ויפול ארצה ויאלם דום ועיניו חשכו מראות. גם אחד מבניו מת פתאום וגם סוסו כרע נפל ומת ובתו חלתה מאוד. למקרה הנורא הזה נבהלה אשתו ובני ביתו מאוד ויתאמצו להוציא הגה מפיו לידע ממנו סיבת האסון הזה. אבל כוח הדיבור לא היה בפיו ורק בכבדות ובתנועות ידים הראה להם כי שבר ענף אחד במקום הקדוש הנ”ל ולכן באה עליו הצרה הזאת. אזי תכף חיש מהר, מיהרה אשתו ותישא את הענף ותקשרהו אל העץ אשר ממנו שבר, ותדליק שמן זית ותבקש מחילה וסליחה וכפרה מהצדיקים הקדושים, ומיד שבה בתה לאיתנה, אך הערבי עודנו מתגולל על ערש דוי ואור עיניו אין איתו”ספר תפארת ירושלים, צפת 1913

אל העצים הקדושים

כמה מהעצים הקדושים המפורסמים והגדולים ביותר ניתן למצוא בגליל. כאן התקדשו מקומות רבים בעקבות חורבן הבית ומעבר מרכז החיים היהודי מיהודה לגליל בתקופה הרומאית. לכן מקומות קדושים רבים קשורים לדמויות מתקופת המשנה והתלמוד כמו עץ האלה האטלנטית העצום שמעל קבר רבי טרפון בקדיתא, בעץ אלון התבור שהוא אולי הגדול מכולם שמעל קבר רבי אבא חלפתא בחנניה, עץ האלה העתיק שמעל קבר רבי חנינא בן דוסא שבעראבה, עצי  אלון התבור שעל פלגי המים בחורשת טל, נבי סבלאן – המתחם הדרוזי הקדוש בחורפיש שבמורדותיו חורשת עצים קדומים (כ200 מטר צפון מזרח למתחם). במרומי הכרמל משתרעת חורשת הארבעים שהאגדה על 40 עצי האלון העבותים שבה מספרת שהיו פעם גיבורים שנקבצו כאן כל הלילה עד שגילו שרגליהם הצמיחו שורשים. כמה מהעצים הידועים ביהודה ושומרון הם אשל אברהם בחברון – שהוא עץ האלון העתיק בארץ שגילו נאמד ב1,000 שנה, עץ האלון הבודד שבמרכז גוש עציון שגילו כ700 שנה, חורשת עצי הזית העבותים של כנסיית גת שמנים בירושלים שגילם מעל 1,000 שנה,

כי האדם עץ השדה
חלפו להם הכנענים, נעלמו הפלשתים, האדומים, העמלקים, היבוסים, הגרגשים והאמורים. גם היוונים, הרומאים, הצלבנים והתורכים חלפו כלא היו. נותרנו בארץ רק אנו והערבים עם העצים הקדושים, המעיינות והאבנים. עם ירש עם. דת ירשה דת. ממלכה ירשה ממלכה. גם האבנים המקודשות והעצים הקדושים עברו מעם לעם. הם ראו את הכובשים באים והולכים, את המלכים קמים וחולפים ורק העצים והאבנים נותרו דוממים על מקומם. המקום הפך למקאם וחזר להיות מקום. קבר השיח הפך לקבר הצדיק. פעם בעברית ופעם בערבית.

ולסיום מילון ערבי-עברי: מקאם – מקום קדוש (לרוב כזה שאין בו קבר), נבי – נביא (מהתנ”ך או אחר), א-צדיק – צדיק (גם לצדיק יהודי שנתקדש במסורת המוסלמית), סת – אשה – (קבר של אשה), שיח – מציין קבר שיח, א-צחאבה  – חבורת הנביא מוחמד (כלומר מקום הקשור לסיפור הנביא מוחמד), סידנא – האדון, סג’רה – חורשה.

 

סביב קבר השייח בחברת עין רזלה (עין איילה בכרמל) נשמר בוסתן עצי פרי

פוסטים קשורים:

מסע בזמן – לחיפה ב1865, לירושלים של שנת 1000 ומכתב בן 2000 מרומא

01/02/2018 0

גינת הכרמל, 1865 מרי אליזה רוג’רס, מחברת הספר “חיי היום-יום בארץ ישראל” Daily life in Paletine  שיצא לאור ב-‏1865, התברכה בשילוב תכונות אנגלי אופייני של ציניות חריפה עם יכולת ציוריות מדויקת להפליא וכך היא מיטבה לתאר את ביקורה באחד הבוסתנים שבחיפה לפני כ-150 שנה (עמוד 124): “באחד הימים הנעימים שבחודש אוקטובר יצאתי עם אחי אחרי הצהריים לשוטט…

By asaf

סוסיתא העתיקה – וילה בג’ונגל

18/01/2018 0

סוסיתא זה לא רק מכונית ישנה, אלא גם עיר עתיקה ומפוארת להפליא המשקיפה אל הכנרת מעל קיבוץ עין גב. מאז שנת 2000 נערכות במקום חפירות ארכאולוגיות נרחבות בהובלת אוניברסיטת חיפה. אחד הממצאים המרתקים שנתגלו הוא מערכת ביצורים חזקה ששימשה להצבת מכונות מלחמה מאיימות. הביצורים הוקמו ופעלו דווקא בשיא תקופת השלום הרומאי וכאשר הישובים והערים האחרות בסביבה…

By asaf

בעקבות הגן הארץ הישראלי

31/08/2017 0

דור בא ודור הולך והשנים חולפות, אבל הארץ לא משנה את פניה וגם בני האדם כמעט ולא משנים את אופיים. אדם שביקש מנוחה לנפשו לאחר שצד חיית טרף לפני אלפי שנים דומה להפליא בנפשו וצרכיו למי שמבקש בימינו מעט מרגוע לאחר יום עבודה לחוץ במשרד מעוצב. אמנם הבתים בהם גרים שני אנשים אלה שונים בתכלית, הצייד הקדום גר בבקתה או בבית אבן רעוע והאדם של…

By asaf

התאנה – עץ גן העדן

26/05/2017 0

 הזקן והתאנה – אגדה מקומית כמעט כולם מכירים את האגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב אבל מעטים יודעים שיש לה גם גרסה מקומית שנכתבה כמעט אלפיים שנה לפני האגדה המוכרת מסיפורי הילדים. בסיפור האגדה המקומי מככבים זקן, אשה מרשעת, בעלה חלש האופי, קיסר רומאי ועץ תאנה. הזקן נטע תאנים בעת שאיתרע מזלו לפגוש את הקיסר הרומאי אדריאנוס…

By asaf

הגינה הארץ ישראלית

22/04/2017 0

הגן הארץ ישראלי המסורתי הוא גן מקומי הוא שייך למקום הזה. גם יופיו וגם פגמיו הם מאפייני הארץ, ותנובתו היא פרי הארץ. הגן המקומי התפתח במהלך אלפי שנות היסטוריה תוך התאמה לתנאי האקלים והקרקע המקומיים, לפי מגבלות המים ובמענה לצרכים של בני הארץ. הגנים של תושבי ממלכתו של דוד המלך דומים מאד לגנים שהיו נפוצים…

By asaf

לאן נעלם אל הכרמל?

21/04/2017 0

כמה תלמידים שקדניים בבתי הספר, ואולי גם הורים המחפשים שם מיוחד לילדם, נתקלו בוודאי באחד מפירושי המילה כרמל שמורכב מצמד המילים ‘כרם’ ו’אל’. כולם מניחים כמובן מאליו שאותו אל הוא אלוהי ישראל, אבל שיטוט בפינות חבויות ברחבי ההר ועיון במקורות היסטוריים נשכחים מעלה גם אפשרויות אחרות. אז מי היה אותו האל של הכרמל ולאן הוא…

By asaf

הסטף – שירת דודי לכרמו

18/04/2017 0

בסטף שבמבואות ירושלים משמרת הקרן הקיימת בצורה מופלאה ויפה את נופי החקלאות המקומית המסורתית של ארץ ישראל – בוסתנים בהשקיית בעל נטועים מעל מדרגות אבן עתיקות, מעיינות נקבה עם בריכות אגירה ולמרגלותיהן טרסות תלולות שעליהן חלקות ירק בהשקיית שלחין. את ההשראה לשחזור הנוף ההסטורי של ארצנו נותן כמובן התנ”ך אבל את חומרי הגלם מספק בעיקר הכפר הערבי שהיה…

By asaf

עין קדם ואל-טירה (טירת הכרמל)

16/04/2017 0

עד חורבנה במלחמת השחרור היתה אל-טירה הכפר הערבי הגדול ביותר בנפת חיפה ועד היום נותרו במקום שרידים מעניינים. ראשית ההתיישבות במקום קדומה מאד והכפר המבוצר ששכן כאן בימי הצלבנים נודע כס’ן זאן דה-טיר ומאז נשמר השם טירה. שמו המלא של הכפר היה טירת אלכרמל, ולעתים טירת חיפה ואף כונה טירת אללוז, על שם השקדים הרבים…

By asaf

המקאם והעץ הקדוש

22/02/2017 0

גבעה רמה, אגדה יפה, קבר שיח ועץ עתיק. מחומרים אלה עשויים מקומות קדושים תפקידו של העץ הגדול והזקן במקומות אלה כפול. הוא סופג מקדושת המקום ובאותה עת מוסיף לה. העץ נותן צל ופרי למבקרים ומשמש ציון דרך להולכים בדרכים. העץ הקדוש מחבר בין האדם לבין הטבע והמקום. לרוב מקושרות למקומות כאלה אגדות על גיבורי מלחמה,…

By asaf