הזקן והתאנה – אגדה מקומית

כמעט כולם מכירים את האגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב אבל מעטים יודעים שיש לה גם גרסה מקומית שנכתבה כמעט אלפיים שנה לפני האגדה המוכרת מסיפורי הילדים. בסיפור האגדה המקומי מככבים זקן, אשה מרשעת, בעלה חלש האופי, קיסר רומאי ועץ תאנה. הזקן נטע תאנים בעת שאיתרע מזלו לפגוש את הקיסר הרומאי אדריאנוס בשעה שהוביל את צבאו לדיכוי מרד בר-כוכבא שבעקבותיו חרבה הארץ והחלה הגלות בת 2,000 השנה. וכך מסופר במדרש תנחומא:

מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.
אמר לו אדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים!
אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו, יאכלו בני.
עשה אדריאנוס שלש שנים במלחמה וחזר. לאחר שלש שנים מצא את אותו זקן באותו מקום.
מה עשה אותו זקן? נטל כלכלה (כלומר סלסלה) ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס. אמר לפניו: אדני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך, ואמרת לי, אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים, הרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הכלכלה מהן מנתך.
מיד אמר אדריאנוס לעבדיו: טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים, ועשו כך.
נטל הזקן את הכלכלה מלאה זהובים, והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו. סח להם את המעשה.
הייתה שכנתו עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן. אמרה לבעלה: כל בני אדם הולכין והקדוש ברוך הוא נותן להם ומזמן להם טובה, ואתה יושב בבית חשוך באופל. הרי שכן שלנו כבד את המלך בסלסלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים. ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה, לך וכבדו בהן, שמא ימלא לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן.
הלך ושמע לאשתו, ונטל סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים תאנים ותפוחים וטען על כתפו וקרב לפני המלך סל גדול ועמד ואמר: אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים.
אמר המלך לחיילים שלו: טלו אותו ממנו וטפחו אותן על פניו. עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו על פניו עד שנפחו פניו, סימו את עיניו ועשאוהו דוגמא, והלך לביתו בפחי נפש, בוכה.
והייתה אשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים. וראתה אותו ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה. אמרה לו: מה לך?
אמר לה: ששמעתי לך והלכתי לכבד את המלך באותו הסל, וטפחו אותו על פני. אילולי ששמעתי לך והטלתי לסל אתרוגין (שהוא פרי קשה), כבר היו רוגמים אותי את כל גופי בהן.
לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות. אלא כשם שמצא, עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.

חלקת הבעל בסטף. ליקוט תאנים ודבלים מעצי תאנה מזני בלאדי

בקריאת האגדה על הזקן ועץ התאנה מקבלים שיעור על אמיתות בסיסיות שלא השתנו על בני אדם ומלכים, על צניעות ושכרה ועל חנפנות ועונשה כמו גם עם תאוות בצע ותוצאותיה. נראה לי שיותר מכל היא מזכירה  את האגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב. בשני הסיפורים מסופר על אדם פשוט וטוב, חקלאי או דייג, שנשוי לאשה מרשעת ותאבת בצע שלרצונה הוא נשמע וגם סופם של שני הסיפורים מר באותה מידה. מעל לקווי הדמיון מוסיף מדרש האגדה נדבכים נוספים. את הרומאים מייצג בסיפור הקיסר שהיה החזק באדם ושהעולם כולו סר למרותו. בעיניו המלחמה והכיבוש היו חשובים מהעבודה. את העבודה השאירו הרומאים לעבדים. אלא שהזקן נוטע התאנים פגש בו במקום הנכון ובזמן הנכון. שנותיו הרבות לא הביאו אותו להתעייף מהחיים ולחדול מעשייה וכששומע אדריאנוס את תשובת הזקן הוא מבין שהזקן לא רואה בעבודה דבר מאולץ כפי שעבד רואה אותה. הזקן בוחר לעבוד. הוא  שותל עץ פרי גם בערוב ימיו כשאינו מצפה לקטוף את פרי עמלו, ובכך מלמד את הקיסר ואותנו שאדם חופשי שמח לעבוד בעבור עצמו ובניו ושלשתילת עץ פרי יש ערך בפני עצמה.

כפי שהמדרש מתאר, התאנה מתחילה לתת פירות ראשונים שלוש שנים אחרי נטיעתה והיא גדלה ומניבה פרי עוד שנים רבות לאחר מכן. התאנה יחד עם הגפן מבטאת במקורות העבריים את השאיפה לשלום ושלווה כפי שכתוב בצורה נפלאה כל כך בספרי הנביאים: “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתנו ואין מחריד כי פי ה’ צבאות דיבר” (מיכה ד’, ד’). הזקן לא עסק במלחמה. הוא ישב תחת גפנו וחי חיים שלווים, פשוטים ומספקים והמשיך לטעת עצי פרי, לו ולבנו. מה הפלא שהקיסר הרומאי נפעם וזכר אותו לטובה לאחר ששב מעוד אחת ממסעות המלחמה הארוכים וחסרי התוחלת שניהל כל ימיו.

על כלכלה ומקצועות

בקריאה איטית של המדרש על הזקן והתאנה נוכל לשים לב שהוא מלמד אותנו את מקורה של המילה ‘כלכלה’. סיפורי תאנה אחרים מהמשנה מלמדים אותנו גם את משמעותה של המילה ‘מקצוע‘. במשנה נאמר: “עד הקיץ, עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות…” (נדרים ח”פ מ) מה הוא המקצוע? פרשנים מניחים שמקצוע הוא המצע או המחצלת עליה הניחו את התאנים ליבוש.

הבעיה בפרי התאנה שאיננו מחזיק מעמד יותר מכמה ימים לאחר הקטיף אבל יש לכך כמה פתרונות יצירתיים. ראשית התאנה טעימה ומתוקה להפליא כך שהבעיה לא ממש חמורה, ושנית הפירות מבשילים בהדרגה ולא בבת אחת. מעבר לכך פירות התאנה מתאימים ליבוש (מכונים דבלות או גרוגרות) ולהכנת דבש תאנים (דיבס) או ריבות מתוקות ואף גלידות. בעבר, טרם המצאת המקרר, כל מזון שהיה ניתן לייבשו ולשמרו לזמן ארוך זכה לתהילה ולמחיר גבוה וחלק גדול מהתאנים נועדו ליבוש ולשימור ועל כך מסופר במקורות רבים כמו למשל תיאור של איסוף מאורגן וחלוקה של מזון לכל תושבי היישוב בתקופת התלמוד: “הגיע זמן התאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותם, ועושין אותן דבילה ומכניסים לאוצר שבעיר…ומחלקים אותם ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו” (תוספתא שביעית פ”ח). כך נראה צדק חברתי בתקופת התלמוד. תפקידו של בית הדין היה לארגן איסוף וחלוקה של אוכל. ממש אחרית הימים. 

ואם כבר עסקינן באחרית הימים קשה שלא להזכיר את חזון אחרית הימים המקורי שגם בו מככב עץ התאנה שלנו: “והיה באחרית הימים יהיה הר בית יהוה נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים. והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים.  ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצמים עד רחוק וכתתו חרבתיהם לאתים וחניתתיהם למזמרות לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה.  וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד”. (מיכה ד’, א-ד’). חזון אחרית הימים עוסק אמנם בדברים גדולים מהחיים – פוליטיקה, מלחמות ודת – אבל לגבי האדם הפשוט הוא מתבטא בסה”כ במשפט הסיום הנפלא: “וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד”.

עץ תאנה משובח בבוסתן של נחל עמוד

התאנה אינה עץ מפונק. היא גדלה בסוגי קרקעות מגוונים והיא מסתדרת בחום וגם בקור. היא משגשגת לצד מעיינות אך מניבה פרי מצויין גם בגידולי בעל ממי גשמים בלבד. היא נותנת פרי מתוק, טעים ובריא שניתן לשמרו לתקופת החורף ובנוסף לכל אלה גם קל להרבות אותה באמצעות ייחורים. עם תכונות משובחות כאלה אין פלא שהיא מעצי הפרי החשובים של ארץ ישראל.

הקיץ והתאנה

התאנה והקיץ באים ביחד. פרי התאנה גדל בקיץ. המילה קיץ משמשת במקרא ובמקורות חז”ל לתיאור הבשלת התאנים ומכאן התגלגלה המילה קיץ לעונת השנה במשמעות המוכרת לנו כיום. למעשה ישנם שלושה גלי הבשלה בתאנה. התאנים הראשונות שמבשילות בחודש מאי על ענפי השנה שעברה נקראות בכורות אך הן מעטות ודלות, התאנים הטובות והטעימות שמבשילות בחודשי הקיץ נקראות קיץ והן גדלות על ענפים ירוקים שצמחו באביב האחרון, ולבסוף גל התאנים האחרון נקרא באופן לא מפתיע סתוויות. הפרי הראשון שהיא מוציאה, פרי הבכורות, איננו פרי אמיתי אלא פרי מתחזה. מסתבר שגם עצים יודעים לשקר. פרי התאנה מכונה פגה וגל הפרי הראשון, הבכורות, גדל כמה ימים ואז צמיחתו נעצרת ולבסוף הפרי נושר ועל כך נאמר “התאנה חנטה פגיה” (שיר השירים ב, י”ג).

הפריה והבשלה

מרבית זני התאנים בימינו הן עצי נקבה מזנים שאינם זקוקים להפריה כדי להניב פרי אך גם תאנים כאלה יעשו טעימות, מתוקות ועסיסיות יותר אם יעברו הפריה. בזני תאנים הזקוקים להפריה ינשור מהעץ פרי שלא עבר הפריה. מרבית התאנים הזקוקות להפריה משתייכות למשפחת התאנים מזן הסמירנה מטורקיה שממנו מגיעות אלינו כמעט כל התאנים המיובשות. בארץ כמעט כל התאנים משתייכות לקבוצה שאינה זקוקה להפריית צרעות (אך כאמור טעם הפרי יהיה טעי יותר אם תתקיים הפריה) לרבות התאנה הברזילאית (המכונה גם תאנה קליפורנית או תאנה ארגמנית) וכמעט כל זני הבלאדי של ארץ ישראל שמתוארים בהרחבה בהמשך המאמר.

ההפריה הטבעית לתאנה נעשית על ידי צרעה זעירה (כ-2 מ”מ) שמגיעה מעץ תאנה זכר במידה ועץ כזה נמצא בקרבת מקום. עץ כזה המכונה גם תאנת הבר מניב פרי שאינו מתאים למאכל אלא רק להפריה. כדי לשפר את ההפריה נהגו חקלאים מסורתיים לבצע תהליך המכונה קפריקציה שבו תלו על עצי התאנה ענפים עמוסי פירות שנלקחו מתאנה זכרית. תהליכי הפרית התאנה היו ידועים בימי קדם ותוארו בפרטי פרטים על ידי סופרים יוונים ורומאים וגם בספרות חז”ל.

הבשלה – ברבים מעצי הפרי מבשילים כל הפירות בגל אחד באותו הזמן אך ההבשלה של הפרי עצמו נעשית לאט-לאט וכך שכל יום הוא מעט יותר בשל ומתוק משהיה אתמול. פרי התאנה שונה בהיבטים אלה. הפירות שעל העץ מגיעים לבשלות במשך תקופה ארוכה, של חודש-חודשיים, במהלך שיא הקיץ ולכן ניתן ואף רצוי להגיע לעץ כל כמה ימים ולאסוף פירות בשלים לפני שהציפורים יעשו זאת.  מצד שני, בפרי התאנה עצמו מגיעה ההבשלה בבת אחת ודומה להזרקת סוכר שמביאה לכך שהפרי הופך כמעט בין לילה מפרי בלתי אכיל לפרי עסיסי מתוק ורך.

זני התאנה

התאנה נפוץ בארץ מאז שיצא האדם מגן העדן “ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות” (בראשית, ג’ 7). מאז ולאורך הדורות עשרות זני תאנה היו נטועים ברחבי הארץ. אלא שכיום המצב שונה לחלוטין. מרבית הגידולים במגזר היהודי הם מטעים של תאנים סגולות מהזן הברזילאי (נקראת גם ארגמנית) שהובא לארץ רק בשנות ה90 ומצטיין, כמו רוב הפירות שהשתלטו על מדפי הסופר, בעיקר בחיי מדף ארוכים. במגזר הערבי מרבית הגידולים הן עדין מזני בלאדי.

זני הבלאדי החשובים באזורי ההר: חורטמני (תאנה נפוצה וחשובה, פרי ירוק, דבשי ומתוק. גדל בעל בכל הארץ, הבשלה מאוחרת – מאוגוסט לאוקטובר), חמדי (סגולות, מתוקות מאד, הבשלה באוגוסט, נפוצות בגידול מסחרי ביהודה ושומרון ונמכרות בצדי הדרכים), חרובי (שחור, קשה להשרשה, מתוק במיוחד, מבשילה בסוף אוגוסט), ביאדי (ביאד בערבית הוא לבן ואכן התאנה בהירה בגוון ירוק-צהוב, גדלה בגליל ובגולן ומבשילה בסוף אוגוסט-ספטמבר, טעם מתוק-דבשי והיא הזן העיקרי בארץ להכנת דבלים ודיבס, הלא הוא דבש התאנים), שיתוואי (ירוק בהיר, נפוצה בגידולי בעל, הבשלה מאוחרת בסתיו), כבארי (ירוקה וקטנה, זן פורה במתיקות מתונה ונפוץ מאד בגידול בעל, הבשלה באוגוסט).

זני בלאדי נפוצים באזור השפלה והעמקים ומתאימים לגידול באדמת חמרה (*): סבעי (סגול ירוק עם פסים, מתוק מאד, פרי גדול, הבשלה מוקדמת בסוף יולי, נפוץ בשפלה בגליל ובגולן וגם בגידול מסחרי ובשווקים), ספרי (דומה לביאדי אך גדל באזורים נמוכים וחמים יותר – הגליל התחתון והעמקים), ונצרתית (זן בכורות ירוק ופורה עם פרי גדול, אך זקוקה להפריה כדי להניב פרי מתוק), סמיראנית (ירוקה שמוצאה בתורכיה. זקוקה להפריה). כל אלה (להוציא הנצרתית והסמיראנית) יניבו פרי ללא הפריה אך באם תתקיים  הפריה יהיו הפירות מתוקים וגדולים יותר.

זני בלאדי טובים נוספים: קרקעי, חמרי (אדומה), טוואלי (מאורכת הגדלה בגליל העליון), זרקי (סגולה קטנה במתיקות מתונה ומאוזנת), הלחמי (ירוקה בגודל בינוני עם מתיקות מתונה), קוממיות (ירוקה גדולה במתיקות מתונה).

(*) אדמת חמרה: אדמה אדומה-חומה המתאימה לגידולים, מאוורת ומנוקזת טבעי אך מתקשה להחזיק חומרים מזינים ולכן זקוקה לדישון מתמיד וגם נפגעת מעיבוד חקלאי אינטנסיבי המייצר בה כרום שמונע חלחול וצמיחת שורשים.

גידול תאנים

יחור תאנה בשנה הראשונה לאחר השתילה. תאנה מזן עסיסי בשתילת בעל במסגרת שיקום הטרסות של ואדי עבדאלה

ריבוי התאנה בחקלאות המסורתית בארץ ישראל נעשה מאז ומעולם ביחורים. מדרש בראשית רבה (פרשה לא ,יד) מספר על נוח שהכניס לתיבה “זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים, גרופית לזיתים“. החכמים שכתבו את המדרש בתקופת התלמוד הכירו היטב כיצד להרבות את עצי הפרי העיקריים של הארץ ושיטות אלה נשמרו מאז בחקלאות המסורתית.  כבר לפני 2,000 שנה בשיא תהילתה של האימפריה הרומאית נכתבו מדריכים מפורטים להפליא על גידול צמחים, עצי פרי והפקת מזון ותרופות מהם. פליניוס הזקן בספרו האינצקלופדי רחב ההיקף על הטבע Historia naturalis מתאר (פרק XVII) בדקדקנות את שיטות ההרביה והגידול של התאנים, כמו גם של שאר עצי הפרי והוא  ממליץ (XVII, XXVII) “לקחת ענף גדול למדי ולנעוץ אותו עמוק באדמה ולהשאיר רק את ראשו מחוץ לאדמה ולכסות אפילו אותו בחול“. מחקרו הרחב של עקיבא לונדון מקשר בין אין ספור הנחיות והמלצות לגידול תאנה במקורות העבריים הקדומים ובחיבורים מהתקופה הרומית והיוונית שקדמה לה, ואף משווה אותם למנהגי הפלאחים בעבר ולנהוג בחקלאות המודרנית בימינו. מעניין לראות שבארצות הים התיכון השונות נתקיימו ונשתמרו לאורך השנים  מנהגים דומים להפליא, כמו נטיעת תאנים לתוך בצלי חצב או הטמנת אבנים לתוך עצי תאנה על מנת לעצבם.

עד היום הפלאחים הערביים נוהגים לנטוע יחורים כאלה בשלהי החורף, חלקם בגנים ובמטעים מושקים ואחרים בשתילת בעל.

תהליך שתילת יחורי התאנה מפורט במדריך עשיית יחורים.

עצי תאנה מכל זני הבלאדי בארץ מטופחים באהבה על ידי הקרן הקיימת בבוסתן הבעל שבסטף ליד ירושלים. כמו כן ישנן משתלות המתמחות בתאנים כמו משתלת שפרעם שעל כביש שפרעם-קרית אתא, ילקוט הרועים בצבעון, בוסתן בהר ליד צומת בילו, ומשתלת חורשים.

הפלאחים מעבדים את מטעי התאנה, בדומה לכרמי הזית, בעזרת קילטור האדמה. הקילטור שנעשה כחריש לא עמוק ,עזר לאדמה לקלוט את מי הגשמים בחורף והביא לעקירת עשבים שוטים. לאחר הקילטור נהגו לפזר קומפוסט או זבל אורגני אחר. מדי כמה שנים קיצרו את הענפים כדי לעודד צמיחה של ענפים חדשים. טיפ של מגדלים: תאני הקץ גדלים על ענפים ירוקים שצמחו באביב האחרון. כדי להגדיל את יבול הקיץ ניתן לקטום את קצה הענף  הירוק (1 ס”מ) לאחר שהופיע עליו הפירות הראשונים.

יבוש תאנים:  ישנם זני תאנה שמתאימים יותר ליבוש כמו החרובי, ביאדי, ספרי ועסלי, אך למעשה ניתן ליבש כמעט כל זן. קישור לפוסט הדרכה על יבוש תאנים.

לקריאה נוספת – איך הופכים ענף לעץ? (מדריך לעשיית יחורים) 

חורף בחלקת הבעל בסטף – התאנה רדומה, ולמרגלותיה הרקפת בשיאה.

בסטף שבמבואות ירושלים משמרת הקרן הקיימת בצורה מופלאה ויפה את נופי החקלאות המקומית המסורתית של ארץ ישראל – בוסתנים בהשקיית בעל נטועים מעל מדרגות אבן עתיקות, מעיינות נקבה עם בריכות אגירה ולמרגלותיהן טרסות תלולות שעליהן חלקות ירק בהשקיית שלחין.

את ההשראה לשחזור הנוף ההסטורי של ארצנו נותן כמובן התנ”ך אבל את חומרי הגלם מספק בעיקר הכפר הערבי שהיה במקום עד לחורבנו במלחמת השחרור.

בשנות ה50 שימש המקום (הר איתן) כבסיס אימונים ויציאה לפעולות של יחידת ה101 המפורסמת ולאחר מכן ניטש. משנות ה80 פועלת הקק”ל לשיקום המקום ולשחזור נופי קדם והיא עושה כאן עבודה מצוינת שאחד משיאה הוא פרויקט בוסתנוף שבו שוכרים ומעבדים תושבי ירושלים שטחים חקלאיים אישיים בטרסות שלמרגלות המעיינות.

מי היה הבעל?

בוסתן עצי הפרי שלאורך שביל הבעל מושקה בהשקיית בעל, כלומר במי גשמים. אבל מי היה אותו בעל?

בעל הוא החזק באלי הארץ הקדומים ולשעבר היה אדונה. המקרא לא חוסך שבטו מפולחן הבעל שהיה נפוץ מאד לא רק אצל הכנענים אלא גם בקרב היהודים שעבדו את הבעל במקביל לעבודת השם ואכן ספר מלכים מתאר בדרך ציורית וכמעט נוטפת דם את ניצחונו המוחץ של הנביא אליהו על 450 נביאי הבעל שיצאו להתמודד מולו בהר הכרמל. במיתולוגיה הכנענית בעל הוא אל החיים.  הוא אדון הארץ. בנו של אל מלך האלים ושל אשתו העשרה. אחיהם של ים וענת ובעלה של עשתורת. בארץ כנען השחונה חיים היו תלויים במים ועל כן היה בעל אל הרעם, הברק והגשמים שמרווה את האדמה במים ונותן חיים לבני האדם. במרבית תקופת המקרא עבדו קדמונינו גם את הבעל בתקווה לפריון האדמה ולגשמי ברכה מרובים. הפולחן לבעל כאל הגשם היה כה מושרש בתרבות העברית עד שאפילו בתקופת המשנה חז”ל מזכירים ומסבירים את המונח ומאז נתקבע השימוש במונח השקית בעל. מונח זה ממחיש עד כמה הפגאניות נוכחת בתשתית התרבות העברית.

בתקופה הכנענית, ועוד שנים רבות לאחר שירשו אותם בני ישראל, היו בארץ גם אלים מקומיים רבים שנקראו על שם הבעל, בהם בעל חצור, בעל צפון, בעל כרמל, בעל עמון, בעל הדד (אל העיר אוגרית בסוריה), בעל זבוב (האל של עקרון הפלשתית שבשמו ניבאו מי לחיים ומי למוות) בעל לבנון ובעל חרמון.

הבעל לא חי לבד. לכל בעל מקומי שכזה היתה גם אשרה מקומית. הבעל היה האל הגברי והאשרה היתה אשתו. האשרה התגלמה לרוב בצורה של עץ רענן. בעוד הבעל הוריד גשם לבני האדם ושמר על חייהם, האשרה הביאה פריון לאישה ולאדמה. היא נתנה לבני האדם ילדים ופירות לאכול.  אלוהי הבעל והאשרה המקומיים השלימו זה את זה וביחד הם הצליחו ליצור לעולם חיים ולקיים סביבה שופעת ופוריה. צמד האלים היווה שיקוף של תמונת חיי האדם בימי המקרא. ירידת הגשם נתפסה כפעולה זכרית של בעילת האדמה, שכתוצאה מכך מתעברת ומולידה את הצמחים. בהתאם הגבר זכה להיקרא בעל ולאחר שבעל את אשתו נולדו לה ילדים וכך נוצרו החיים במעגל מקביל למעגל המיתולוגי של האלים שהגנו עליהם.

חלקת הבעל בסטף. עצי תאנה

משמו של האל הקדום נוצר החל מתקופת המשנה הביטוי חקלאות בעל, שהיא חקלאות המסתמכת על חסדי האל כלומר על מי הגשם בלבד, ללא תוספת השקיה ובכך היא נבדלת מחקלאות השלחין שתלויה במים זורמים שיכלו להגיע בימי קדם רק מנחל או מעין סמוך ועל כן היתה חקלאות השלחין נדירה בארצנו. חקלאות הבעל היתה מקור המזון והפרנסה העיקרי בארץ ישראל הקדומה. עם הגידולים החקלאיים שהתאימו לגידולי בעל נמנו חיטה, שעורה ועצי פרי כתאנה, זית, תמר ורימון, כלומר שבעת המינים. החריש המתבצע כאן באדמת הבוסתנים בחורף, כמו במקומות אחרים בחקלאות הבעל, נועד למנוע התפתחות עשבייה המתחרה עם העצים על מעט המים שבקרקע.

שומרה בשביל ישראל למרגלות בי”ח הדסה שסביבו כמה מנופי הטראסות היפים והשלמים ביותר של הרי יהודה

קפיצה לאחור בזמן

לשביל הבעל מגיעים מאזור המזנון והחניה המרכזית של האתר בהליכה בשביל הכחול או בנסיעה קצרה לכיוון החניה התחתונה שליד המעיינות. לקראת סיום הדרך ישנה חניה קטנה מצד ימין וממנה מוליך שביל הבעל המסומן כחול לתוך בוסתן הבעל.

כאן, בבוסתן הבעל, משמרת קק”ל זנים של עצי פרי מהחקלאות המסורתית שנאספו מרחבי הארץ. זהו “בנק גנים” של זנים מקומיים של עצי הפרי של ארצנו אך גידולם פסק והמשך קיומם היה בסכנה. כאן אפשר להתקרב ולטעום מעצי שבעת המינים המקוריים.

בבוסתן הבעל מגדלים מטעי גפנים מ25 זנים קדומים ובכך משמרים אותם לדורות הבאים. החקלאות המודרנית מבוססת על יעילות כלכלית, אורך חיי מדף, דרישת השוק לאספקת מוצר אחיד כל השנה, התאמה לחומרי הדברה כימיים ושאר שיקולים שמובילים לאחידות ולהעלמות המגוון הטבעי. עשרות זנים מקומיים שהיו כאן בעבר הוחלפו בזן אחיד (שעונה לשמות רבים – ענבי טלי, תומפסון או ג’1) שהשתלט על מדפי המרכולים.

אחדים מהגפנים המשתרעים על הקרקע הם מהזן דבוקי, המכונה גם בלאדי. הדבוקי הוא ענב ירוק של פעם, עם גרעינים, במתיקות עדינה, מומלץ וטעים. בהר חברון מכונה הדבוקי אל-חלילי, כלומר גפן חברונית (שמקורה מהעיר חברון) או אל-בלאדי, כלומר המקומי או הכפרי. הדבוקי הוא הנפוץ בזני הבלאדי של ארץ ישראל בשל טעמו הטוב, קצב הצימוח המהיר, העמידות הגבוהה, יכולתו לשגשג בסוגי אדמות שונים ובמקומות שונים בארץ והתאמתו למאכל, צימוקים, חומץ ובשל מתיקותו הרבה גם להכנת עראק ויין. גם כיום ישנם יקבים בארץ, כמו במנזר הכרמיזאן שמדרום לירושלים, המכינים יין לבן מזן הדבוקי.

לפירוט על זני הבלאדי בארץ ובסטף – בכתבה על הגפן.

סטף – המדרגות היורדות מהמעיינות וצידן חלקות הירק

הכרמים הבנויים על מדרגות האבן היפות – הלו הן הטראסות המסורתיות של הרי יהודה וירושלים – שלאורך שביל הבעל מציגים למבקר תיאור חי של “משל הכרם” הנודע מישעיהו פרק ה’ שבא לתאר את מערכת היחסים מלאת התקוות והאכזבות שבין אלוהים לבין עמו. במשל הכרם אלוהים נמשל ליוגב, כלומר לחקלאי, ועם ישראל נמשל לכרם שלו ומתואר בו תהליך בניינה החקלאי של הארץ וחורבנה. “אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ (הוצאת האבנים הגדולות מהאדמה) וַיְסַקְּלֵהוּ (העברתם לבניית מדרגות אבן או ערימות) וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק (גפנים), וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ (שומרה), וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים (ענבי בוסר). וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְאִישׁ יְהוּדָה–שִׁפְטוּ-נָא, בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס (גם חיות אוהבות ענבים ועלי גפן. לכן, אז כהיום, היו הכרמים מוקפים משוכות אבן או גדרות משיחים קוצניים).  וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה”.

חלקת הירק שמטפחת הקק”ל למרגלות המעיינות

ביציאה מחלקת הבוסתן העיקרית ממשיך שביל הבעל ועובר בתוואי שביל קדום ובנוי היטב. האבנים הגדולות התומכות בשביל הרחב נותרו כאן מימי קדם והן מזכירות את הימים בהם הגיעו לכאן תושבי הכפר עם חמורים ועליהם סלים לאסוף את הענבים הבשלים. מכאן ממשיך השביל ועובר לצד שומרה, הלא היא המגדל ממשל הכרם, גת בה דרכו ענבים להפקת תירוש ויין, בריכות אגירה למי גשמים, חורשת אלונים שנשתמרה בשל קדושתה ובהמשך המסלול חלקות עצי פרי נשירים (תפוח, אגס, שקד, שזיף ומשמש), בוטנה (עץ הפיסטוק) ובוסתן עצי ארץ ישראל שמאכלס את עצי הארץ הקדומים ובמרכזו סוכת עץ. כאן אפשר לנוח ולהרהר בפסוק הנודע ממלכים א’, ה’, 5: “וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה”.

במעיינות הסטף

עין ביכורה. מוצא הניקבה אל בריכת האגירה

סיום שביל הבעל בעין סטף, אחד משני המעיינות שבמקום, לצד עין ביכורה שנמצא כמאה מטר בהמשך המישור. שני המעיינות שופעים מים כל השנה בזכות ניקבות שחצבו בהם בימי קדם כדי להרחיב את עוצמת הנביעה. ספר שיר השירים מכנה מעיינות כאלה, הנפוצים מאד בהרי יהודה, “גן נעול, מעיין חתום” (שיר השירים ד,12). מי המעיינות יוצאים אל בריכות עמוקות ומהן מערכת תעלות מים מובילה אל חלקות השלחין הסמוכות בהם מגדלים ירקות בשיטות אורגניות. בין המעיינות ומעליהם נראים חורבות הסטף, הכפר הערבי הנטוש. השביל העולה מעין ביכורה משוחזר כשביל הררי מסורתי. לצד בריכת המעין נטוע כרם, מוקף בגדרות אבן ובשערים. בכרם משתמשים בשיטות הדלייה שונות: סוכה (עריס), עמוד (דלית) וגפן שרועה (רוגלית).

כדאי להצטייד בפנס ולהיכנס לניקבות שבמעיינות ורצוי מאד להימנע מביקור באזור המעיינות בשבת או בחגים כאשר המקום עמוס מדי. הסטף מתאים לביקור פעמים בשנה. בוסתן הבעל והאזור כולו פורח ויפה בחורף ובתחילת האביב אבל דווקא בשלהי הקיץ ניתן להנות מפירות התאנה, הענבים והרימון.

צפייה במפה Open Street Map אינטראקטיבית

עד חורבנה במלחמת השחרור היתה אל-טירה הכפר הערבי הגדול ביותר בנפת חיפה ועד היום נותרו במקום שרידים מעניינים. ראשית ההתיישבות במקום קדומה מאד והכפר המבוצר ששכן כאן בימי הצלבנים נודע כס’ן זאן דה-טיר ומאז נשמר השם טירה. שמו המלא של הכפר היה טירת אלכרמל, ולעתים טירת חיפה ואף כונה טירת אללוז, על שם השקדים הרבים שהיו נטועים בואדי הסמוך שנקרא כיום נחל גלים.

לכפר היו מספר מעיינות שופעים שהגדול והחשוב בהם הינו עין קדם שבמוצא נחל נדר אל נחל גלים שנשפך לכפר ממזרח. המעין  סיפק לכפר מים זורמים באמצעות מערכת אמות מים מעניינית. עין קדם נמצא שני ק”מ מהכפר הקדום (ומשולי העיר טירת כרמל כיום) והוא ללא ספק אחד המעיינות הבולטים והיפים בכרמל. יש במעין שתי נקבות חצובות. הימנית שאורכה 12 מטר מהנה וקלה למעבר. למרגלות המעין פלג מים המחיה את סביבתו והמקום כולו מזמין לפיקניק.

טירת הכרמל, קטע ממפת הכרמל בקנ”מ 1-20,000, מ1942. לחץ למקור באתר הספריה הלאומית.

מעין קדם הובילו לכפר שורה של אמות מים שהוליכו מים טובים אל בריכת איגום שהיתה בשוליים המזרחיים של הכפר. האמות נבנו זו על גבי זו ושוקמו במשך השנים לפי יכולתם הטכנולוגית של בני כל תקופה. ראשית האמות בתקופה הרומית בה נבנו הנקבות שבמעין והן היו בשימוש עד לתחילת המאה העשרים. האמה הראשונה היתה בנויה מאבנים לא מסותתות והיא מטויחת בטיח לבן. האמה השנייה בנויה חוליות אבן מרשימות שרובן נלקחו בהמשך לבניה משנית של בתי הכפר, והאמה האחרונה נבנתה בתקופה העותמאנית והיא עשויה אבנים קטנות ובתוכה צינור חרס שחור שהוחלף לאחר מכן בצינור אדום. כל השלוש נבנו באותו תוואי וניתן להתחקות אחרי שרידיהם בהליכה נעימה מעין קדם לשולי העיר טירת הכרמל שמכסה חלק מחורבות הכפר הקדום.

חורבות הכפר אל-טירה. מצולם מתוואי אמות המים שעל המורד הצפוני של נחל גלים. ממול גבעת א-שייח סולימאן.

בתי מגורים ובוסתן בשולי הכפר טירה שעל חורבותיו הוקמה טירת הכרמל. אמת המים מעין קדם אל הכפר נראית במורד מהעל הבתים.

אמת המים מעין קדם לכפר טירה. שרידי אמת החרס ומאחור מציץ צינור הברזל המנדטורי. בסמוך לנקודה זאת ישנו ברז חבוי שעדין פעיל.

צינור החרס של אמת המים העותמאנית מעין קדם לכפר טירה.

אמת המים מעין קדם לכפר טירה – חוליות האמה הרומאית בעליה למעין.

בשלהי קיומו של הכפר, בתקופת המנדט הבריטי, הוחלפה האמה בצינור ברזל שזורם עד היום מהמעין לכיוון טירת הכרמל. הצינור  הישן עדין פעיל ובמספר מקומות יש בו ברזי מים שעדין ניתן לפתוח ולהזרים מהם מים אך הם חבויים באדמה ויש לחפשם. הדיפלומט השווצרי, פון מולינן שסקר בהרחבה את הכרמל ב1908 מתאר בהרחבה את אמות המים שבדיוק עברו שיפוץ בעת ביקורו במקום.

שביל מסומן כחול לאורכו של נחל גלים יוצא מהקצה המזרחי של טירת הכרמל ומוביל למפגש עם נחל נדר ולפלג הזורם בו בחורף מעין קדם (שביל קצר מסומן שחור). מטירת הכרמל ניתן לצאת מזרחה בשביל הכחול לאורך נחל גלים היוצא מבית הקברות המוסלמי הנטוש שבקצה העיר, או לעלות בשביל האדום ולטפס לגבעה חולשת מדרום לנחל ועליה חרבת א-שיח סולימאן. בהמשכה של הגבעה מערת אורנית שהיא אחת המערות היפות והנגישות בארץ.

מעל לבית הקברות המוסלמי נמצאים חורבות הכפר על פני מורד הרכס מצפון. בין השרידים יש מערות, חורבות צלבניות וערביות וקבר שיח. המקום לא נוח לסיור.

אמות המים נמצאות במורד הצפוני של נחל גלים, כמה עשרות מטרים מהשביל הכחול ומעניין ללכת לאורכן ולנסות להתחקות אחרי התוואי שלהם שחלקו הגדול גלוי לעין לאורך הדרך למעין. באמצע הדרך מגיעים לשני מבנים חרבים חלקית (תמונה) וסביבן שורת מבנים חרבים (תמונה עליונה) מהם שרדו בעיקר רצפות ושאריות כלים ואביזרים שונים. סביב החורבות שרידי טרסות ובוסתנים של זית, שקד, לימון, קלמנטינה, רימון וצבר. נראה שאלה שרידי הכפר הערבי. הבניה משלהי ימי המנדט.

קישור למפה