תגית: אלים קדומים

לאן נעלם אל הכרמל?

לאן נעלם אל הכרמל?

כמה תלמידים שקדניים בבתי הספר, ואולי גם הורים המחפשים שם מיוחד לילדם, נתקלו בוודאי באחד מפירושי המילה כרמל שמורכב מצמד המילים ‘כרם’ ו’אל’. כולם מניחים כמובן מאליו שאותו אל הוא אלוהי ישראל, אבל שיטוט בפינות חבויות ברחבי ההר ועיון במקורות היסטוריים נשכחים מעלה גם אפשרויות אחרות.

אז מי היה אותו האל של הכרמל ולאן הוא נעלם?

קפלת הלב הקדוש שהקימו הנזירים הכרמליטים בין מנזר הסטלה מאריס למערת אליהו

מצוק העורבים שבין רחוב מאיר יערי בנוה שאנן לשכונת רמת אלון שמעליה. גומחת הפולחן נמצאת בתחתית התמונה. בית חווה מהתקופה ההלניסטית נחפר כעשרים מטר מכאן בכיוון הטכניון.

את החיפוש אחר אל הכרמל אפשר להתחיל בחיפה בשכונת נווה שאנן, מקום הולדתי. כאן ליד הכניסה לטכניון נותרה פינה קטנה של טבע שדחפורי הפיתוח לא הגיעו אליה. במקום הנקרא קיר העורבים ניתן לראות לעתים גולשי סנפלינג חסונים מתאמנים בטיפוס וגלישה על המצוק. אם נעצור ונתבונן במצוק בזוית הנכונה ובאור המתאים נראה בו שתי גומחות מוזרות. במבט מקרוב רואים שהגומחות אינן טבעיות והן נחצבו בידי אדם ונראות כגומחות להצבת פסלי אלים או להקרבת קורבן כפי שהיה נהוג במקומות פולחן קדושים בימי קדם. האתר נתגלה  לראשונה ע”י פון מולינן, הדיפלומט-החוקר השוויצרי-גרמני בעת מסעו בכרמל ב1908 ומאז נבדק ונחקר ונחפר פעמים רבות אך גם כיום אין בידינו תשובה ברורה לשאלה מי בנה את המקום, מתי ובשם איזה אל.

מכאן נעלה במעלה הכרמל ונפנה שמאלה לכיוון אוניברסיטת חיפה ומיד לאחריה נפנה לחניון הדורות ונפנה שמאלה לחניה אל מצפה המפרץ המסומנת בשלט תצפית עם המספר 8. נחנה בסוף החניה המשקיפה על המפרץ וצפון הארץ ונראה עץ אורן גבוה ובולט החולש כאן על הנוף. למרגלותיו סלע שבו חצוב מזבח קדום. המזבח עשוי משני שקעים חצובים ובינם תעלה. השקע העליון שימש להקרבת הקורבן וממנו נשפכת תעלה חצובה דרכה נשפך הדם או שמן ויין של הנסך אל השקע הנמוך יותר.

מזבח קטן זה זכה למקום תצפית מהמרשימים בכרמל. מכאן נשקפים נופי צפון הארץ בלא כל הפרעה. האתר לא נסקר לעומק על ידי חוקרים ולא זוהה רשמית כמזבח וחציבות מסוג זה יכולות לשמש לשימושים שונים, אך השילוב הייחודי בין החציבה לבין המיקום על גבעה רמה מוביל למסקנה המתבקשת שכאן היה מזבח עולה, כלומר מזבח חצוב בסלע. רק מעט מזבחות עולה כאלה זוהו בארץ בוודאות. אחד מהם נמצא בעיר שומרון ושני הוא מזבח מנוח בצרעה.

המזבח בכרמל הוקם בהתאם לתיאור המקראי של הפולחן הכנעני האלילי ושל יורשו הישראלי שהיה דומה לו כמסופר בספר מלכים “וַיִּבְנוּ גַם-הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן” (מלכים א’, י”ד, 23) וגם “עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ; עַל-כֵּן, תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם, וְכַלּוֹתֵיכֶם, תְּנָאַפְנָה” (הושע, ד’, 13).

מכאן נמשיך לתחנה הבאה הלא היא מערת אליהו הידועה. כאן במערה האפלולית שבקצה הכרמל, במקום הפונה אל הים, היה מקום פולחן שהתקיים משחר התרבות האנושית ורק החליף עמים ואלים בהתאם לשליטי הארץ שהתחלפו בעולם שמחוץ למערה. על קירות המערה נחקקו כתובות הקדשה ותפילות רבות שהשאירו אחריהם אנשים שביקרו במקום וחיפשו מזור, תקווה ונחמה ובהם יהודים, נוצרים, מוסלמים, וגם עובדי אלילים ובני דתות לא מזוהות. לפי הממצאים במקום שימשה מערת אליהו בתקופה הרומאית מקדש לבעל כרמל, האל המקומי שהיה מקביל לזאוס ויופיטר, אלי רומא ויוון – על קירה המערבי של המערה נתגלתה חריטה של תרשים מהתקופה הרומית של פולחן פאגני עם דמותו של אל קדום שזוהה על ידי החוקרים במקום כאל בעל כרמל.

מערת אליהו קיבלה את שמה וקדושתה ליהדות בשל האמונה שכאן שהה אליהו הנביא בעת שנמלט מאחאב מלך ישראל ולקראת צאתו למלחמה בנביאי הבעל. אלא שאליהו לא השאיר כאן סימן וכדי לחפשו נסע אחורה בזמן ודרומה בכביש החוצה אץ הכרמל אל הקצה השני של ההר אבל לפני כן כדאי שניזכר בסיפור הדרמטי שבספר מלכים א’ פרקים י”ז-י”ח.

אליהו שניצב לבדו מול אחאב, אחד מהרשעים והחוטאים במלכי ישראל, נאלץ להימלט ולהתחבא בבית אלמנה עניה בצרפת שבלבנון ושם ארע הנס שקיים אותו ואת האלמנה ובנה: “כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּתן יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.” מכאן המשיך אליהו בביצוע שליחותו בשיטה שידועה היום כשיטת המקל והגזר. ביד אחת עשה נסים ועזר לחלשים וביד השנייה הטיל על אויביו עונשים אכזרים, החל מהכרזת בצורת נוראה על הארץ ועד לטבח נביאי הבעל. כאשר נפגשו לבסוף שני היריבים, אחאב ואליהו, הגיעה הדרמה לשיאה “וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת יְהֹוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים”. כעת לא נותרה ליריבים ברירה והוכרזו כללי הדו-קרב שיערך בכרמל “וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִישִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל”. אליהו אחד לבדו נעמד כנגד 450 נביאי הבעל ו400 נביאי האשרה. “וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִיפִּים אִם-יְהֹוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר”. שיטת הדו קרב שנבחרה היא הבאת פרים לשני מזבחות כאשר באחד קראו נביאי הבעל לאל הבעל בתחינה שידליק את האש ובשני קרא אליהו לה’. המשכו של הסיפור בניצחונו המוחלט של אליהו בעזרת ה’ שהסיר בו ביום את הבצורת מעל הארץ לאחר שלוש שנים כשהמטיר עליה גשם זלעפות. עם סיומו של הסיפור הדרמטי מגיע גם סופם המר של נביאי הבעל “וַיֹּאמֶר- אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם”.

כביש 672 חוצה את הכרמל ומוביל למוחרקה שניצבת על פסגה רמה בקצהו הדרומי של ההר. לכאן לפי המסורת הגיע אליהו לקרב המכריע מול 450 נביאי הבעל. משמעות המילה מוחרקה בערבית היא חריכה, שריפה. בתקופת המקרא עבדו בני ישראל את ה’ אך גם שורה של אלים אחרים שירשו מהכנענים. לא לחינם היה המאבק בכרמל דווקא נגד נביאי הבעל. בעת המאבק בכרמל סבלה הארץ מבצורת כבדה שהטיל ה’ כעונש על חטאי העם. הבעל שהיה החשוב באלי הארץ היה גם אל הגשם ואליו היו קוראים בתחינה שיוריד מים על הארץ היבשה. עם ישראל ציפה שאחד האלים, ה’ או הבעל, יביא את הישועה המיוחלת מהבצורת הקשה.

בין מאבק הנביאים במוחרקה בתקופת מלכי המקרא לבין השרידים הרומיים שבמערת אליהו מפרידים כמעט אלף שנה שבמהלכם נמשך פולחן הבעל בכרמל במקביל לקיומה של הדת היהודית המוכרת. סיפורו של הבעל והסיבה להצלחתו לשרוד לאורך השנים מתוארת בפוסט על הסטף.

בכרמל היו גם אלים מסתוריים אף יותר שגורלם אבד ולא הותירו זכר. סיפורו של אחד מהם שזכה לשם האל כרמל התפרסם גם הוא בתקופה גורלית וקשה לעם ישראל. לאחר שפרץ המרד הגדול ברומאים והיהודים זכו להצלחות ואף הביסו את הכוח הרומאי שיצא מסוריה, שלחו הרומאים את אספאסינוס להוביל את דיכוי המרד. אספאסינוס שהיה מבכירי המפקדים בצבא הרומאי, יצא בראש לגיונותיו והחל במסעו לכיבוש הארץ. בשנת 69 לספירה בעיצומו של מסע המלחמה לדיכוי המרד הודח הקיסר נירון ברומא וגם מחליפו נרצח במהרה וכך החל מאבק על כס הקיסרות בין אספאסינוס לבין מועמד אחר שעמד מולו.

הנואם והיסטוריון הרומי טקיטוס כתב על ההיסטוריה של היהודים ועל המרד הגדול. הוא מתאר את אותה תקופה מכרעת בה לחם אספסינוס ביהודים ובו זמנית נערך למאבק על השלטון ברומא. בספרו היסטוריות II, פרק 78 (1) מתואר מפגש מעניין בין אוגוסטוס לבין האל כרמל: “בין יהודה וסוריה נמצא הכרמל, זה השם שניתן הן להר והן לאלוהות. לאל כרמל אין דמות או מקדש – כך בהתאם לנוהג מימי האבות, וישנו שם רק מזבח לעבודה של האל. כאשר אספסיאנוס הקריב שם קורבן וחשב בליבו על תקוותיו הכמוסות, בחן בקפידה הכהן באסילידיס את איבריו של הקורבן ואמר לו: ‘כל מה שתכננן אספאסינוס, באם יהיה זה לבנות בית, להרחיב את נחלתך או להגדיל את מספר עבדיך, האל ייתן לך בית עצום, שטחים בלתי מוגבלים ואין ספור אנשים’. אמירתו הלא ברורה של האל עשתה כנפיים וכולם דיברו בה…”

מי הוא אותו אל כרמל? האם הוא אל פאגני? אם כן מדוע אין לו דמות, פסל או מקדש כמקובל בעבודת אלילים. באזור החוף בתקופה זאת חיו יהודים ולצדם בני עמים אחרים שהיו עובדי אלילים. גם היהודים התחלקו באותה תקופה לכתות ואמונות שונות. הייתכן שהאל כרמל התקיים בקו התפר שנוצר בין הדתות והתרבויות האלה? השפעה יהודית על עובדי אלילים ואולי להיפך? אולי פולחן האל כרמל שיקף עולם ביניים שכזה בין היהדות לעמים שסביבה – נביא עבור היהודים ואורקל עבור היוונים והרומאים.  אלים רבים חלפו ועברו בכרמל במהלך הדורות ונותר רק לנחש מי מהם נתן להר את שמו.

ומהו הכרם שבכרמל?

הכרמל מוזכר במקרא עשרות פעמים ולפי הכתוב ברור שהיו בעצם שני כרמלים. האחד היה באזור יהודה והשני הוא הוא הר הכרמל של ימינו שעליו נאמר בספר ירמיהו “חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהוָה, צְבָאוֹת שְׁמוֹ, כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא” (מ”ו, 18). הכרם שהיא החלק השני בשם כרמל באה על שום כרמי הזית והענבים שכיסו את ההר, “וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ” (שם, ב’, 7). הכרם מבטא את פוריותו של ההר הירוק תמיד, אז כהיום.

כיום מכוסה רוב הכרמל בחורש והוא אינו מאוכלס בצפיפות כפי שהיה בעבר ולכן גם הכרמים בו מועטים. אך לא כך היה בעבר. מדרשי חז”ל משבחים את שמני הכרמל ותנובתו במילים “זה הכרמל שפירותיו מעדני מלך” ואכן בכל חורבה עתיקה מבין עשרות שנמצאות בכרמל אפשר לראות גתות ששימשו לסחיטת ענבים ליין מהכרמים שהיו פזורים סביב. על רקע זה אפשר להבין את תיאורו של אסף הרופא על יינות הארץ: “יין לבנון ויין חרמון ויין הכרמל ויין הרי ירושלים ויין הרי שמרון וין כפתור ויין מצרים, כל שבעת היינות האלה הם עליונים על מיני יין שבעולם, ויתר היינות הם הבל לעומת אלה”.

הסטף – שירת דודי לכרמו

הסטף – שירת דודי לכרמו

חורף בחלקת הבעל בסטף – התאנה רדומה, ולמרגלותיה הרקפת בשיאה.

בסטף שבמבואות ירושלים משמרת הקרן הקיימת בצורה מופלאה ויפה את נופי החקלאות המקומית המסורתית של ארץ ישראל – בוסתנים בהשקיית בעל נטועים מעל מדרגות אבן עתיקות, מעיינות נקבה עם בריכות אגירה ולמרגלותיהן טרסות תלולות שעליהן חלקות ירק בהשקיית שלחין.

את ההשראה לשחזור הנוף ההסטורי של ארצנו נותן כמובן התנ”ך אבל את חומרי הגלם מספק בעיקר הכפר הערבי שהיה במקום עד לחורבנו במלחמת השחרור.

בשנות ה50 שימש המקום (הר איתן) כבסיס אימונים ויציאה לפעולות של יחידת ה101 המפורסמת ולאחר מכן ניטש. משנות ה80 פועלת הקק”ל לשיקום המקום ולשחזור נופי קדם והיא עושה כאן עבודה מצוינת שאחד משיאה הוא פרויקט בוסתנוף שבו שוכרים ומעבדים תושבי ירושלים שטחים חקלאיים אישיים בטרסות שלמרגלות המעיינות.

מי היה הבעל?

בוסתן עצי הפרי שלאורך שביל הבעל מושקה בהשקיית בעל, כלומר במי גשמים. אבל מי היה אותו בעל?

בעל הוא החזק באלי הארץ הקדומים ולשעבר היה אדונה. המקרא לא חוסך שבטו מפולחן הבעל שהיה נפוץ מאד לא רק אצל הכנענים אלא גם בקרב היהודים שעבדו את הבעל במקביל לעבודת השם ואכן ספר מלכים מתאר בדרך ציורית וכמעט נוטפת דם את ניצחונו המוחץ של הנביא אליהו על 450 נביאי הבעל שיצאו להתמודד מולו בהר הכרמל. במיתולוגיה הכנענית בעל הוא אל החיים.  הוא אדון הארץ. בנו של אל מלך האלים ושל אשתו העשרה. אחיהם של ים וענת ובעלה של עשתורת. בארץ כנען השחונה חיים היו תלויים במים ועל כן היה בעל אל הרעם, הברק והגשמים שמרווה את האדמה במים ונותן חיים לבני האדם. במרבית תקופת המקרא עבדו קדמונינו גם את הבעל בתקווה לפריון האדמה ולגשמי ברכה מרובים. הפולחן לבעל כאל הגשם היה כה מושרש בתרבות העברית עד שאפילו בתקופת המשנה חז”ל מזכירים ומסבירים את המונח ומאז נתקבע השימוש במונח השקית בעל. מונח זה ממחיש עד כמה הפגאניות נוכחת בתשתית התרבות העברית.

בתקופה הכנענית, ועוד שנים רבות לאחר שירשו אותם בני ישראל, היו בארץ גם אלים מקומיים רבים שנקראו על שם הבעל, בהם בעל חצור, בעל צפון, בעל כרמל, בעל עמון, בעל הדד (אל העיר אוגרית בסוריה), בעל זבוב (האל של עקרון הפלשתית שבשמו ניבאו מי לחיים ומי למוות) בעל לבנון ובעל חרמון.

הבעל לא חי לבד. לכל בעל מקומי שכזה היתה גם אשרה מקומית. הבעל היה האל הגברי והאשרה היתה אשתו. האשרה התגלמה לרוב בצורה של עץ רענן. בעוד הבעל הוריד גשם לבני האדם ושמר על חייהם, האשרה הביאה פריון לאישה ולאדמה. היא נתנה לבני האדם ילדים ופירות לאכול.  אלוהי הבעל והאשרה המקומיים השלימו זה את זה וביחד הם הצליחו ליצור לעולם חיים ולקיים סביבה שופעת ופוריה. צמד האלים היווה שיקוף של תמונת חיי האדם בימי המקרא. ירידת הגשם נתפסה כפעולה זכרית של בעילת האדמה, שכתוצאה מכך מתעברת ומולידה את הצמחים. בהתאם הגבר זכה להיקרא בעל ולאחר שבעל את אשתו נולדו לה ילדים וכך נוצרו החיים במעגל מקביל למעגל המיתולוגי של האלים שהגנו עליהם.

חלקת הבעל בסטף. עצי תאנה

משמו של האל הקדום נוצר החל מתקופת המשנה הביטוי חקלאות בעל, שהיא חקלאות המסתמכת על חסדי האל כלומר על מי הגשם בלבד, ללא תוספת השקיה ובכך היא נבדלת מחקלאות השלחין שתלויה במים זורמים שיכלו להגיע בימי קדם רק מנחל או מעין סמוך ועל כן היתה חקלאות השלחין נדירה בארצנו. חקלאות הבעל היתה מקור המזון והפרנסה העיקרי בארץ ישראל הקדומה. עם הגידולים החקלאיים שהתאימו לגידולי בעל נמנו חיטה, שעורה ועצי פרי כתאנה, זית, תמר ורימון, כלומר שבעת המינים. החריש המתבצע כאן באדמת הבוסתנים בחורף, כמו במקומות אחרים בחקלאות הבעל, נועד למנוע התפתחות עשבייה המתחרה עם העצים על מעט המים שבקרקע.

שומרה בשביל ישראל למרגלות בי”ח הדסה שסביבו כמה מנופי הטראסות היפים והשלמים ביותר של הרי יהודה

קפיצה לאחור בזמן

לשביל הבעל מגיעים מאזור המזנון והחניה המרכזית של האתר בהליכה בשביל הכחול או בנסיעה קצרה לכיוון החניה התחתונה שליד המעיינות. לקראת סיום הדרך ישנה חניה קטנה מצד ימין וממנה מוליך שביל הבעל המסומן כחול לתוך בוסתן הבעל.

כאן, בבוסתן הבעל, משמרת קק”ל זנים של עצי פרי מהחקלאות המסורתית שנאספו מרחבי הארץ. זהו “בנק גנים” של זנים מקומיים של עצי הפרי של ארצנו אך גידולם פסק והמשך קיומם היה בסכנה. כאן אפשר להתקרב ולטעום מעצי שבעת המינים המקוריים.

בבוסתן הבעל מגדלים מטעי גפנים מ25 זנים קדומים ובכך משמרים אותם לדורות הבאים. החקלאות המודרנית מבוססת על יעילות כלכלית, אורך חיי מדף, דרישת השוק לאספקת מוצר אחיד כל השנה, התאמה לחומרי הדברה כימיים ושאר שיקולים שמובילים לאחידות ולהעלמות המגוון הטבעי. עשרות זנים מקומיים שהיו כאן בעבר הוחלפו בזן אחיד (שעונה לשמות רבים – ענבי טלי, תומפסון או ג’1) שהשתלט על מדפי המרכולים.

אחדים מהגפנים המשתרעים על הקרקע הם מהזן דבוקי, המכונה גם בלאדי. הדבוקי הוא ענב ירוק של פעם, עם גרעינים, במתיקות עדינה, מומלץ וטעים. בהר חברון מכונה הדבוקי אל-חלילי, כלומר גפן חברונית (שמקורה מהעיר חברון) או אל-בלאדי, כלומר המקומי או הכפרי. הדבוקי הוא הנפוץ בזני הבלאדי של ארץ ישראל בשל טעמו הטוב, קצב הצימוח המהיר, העמידות הגבוהה, יכולתו לשגשג בסוגי אדמות שונים ובמקומות שונים בארץ והתאמתו למאכל, צימוקים, חומץ ובשל מתיקותו הרבה גם להכנת עראק ויין. גם כיום ישנם יקבים בארץ, כמו במנזר הכרמיזאן שמדרום לירושלים, המכינים יין לבן מזן הדבוקי.

לפירוט על זני הבלאדי בארץ ובסטף – בכתבה על הגפן.

סטף – המדרגות היורדות מהמעיינות וצידן חלקות הירק

הכרמים הבנויים על מדרגות האבן היפות – הלו הן הטראסות המסורתיות של הרי יהודה וירושלים – שלאורך שביל הבעל מציגים למבקר תיאור חי של “משל הכרם” הנודע מישעיהו פרק ה’ שבא לתאר את מערכת היחסים מלאת התקוות והאכזבות שבין אלוהים לבין עמו. במשל הכרם אלוהים נמשל ליוגב, כלומר לחקלאי, ועם ישראל נמשל לכרם שלו ומתואר בו תהליך בניינה החקלאי של הארץ וחורבנה. “אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ (הוצאת האבנים הגדולות מהאדמה) וַיְסַקְּלֵהוּ (העברתם לבניית מדרגות אבן או ערימות) וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק (גפנים), וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ (שומרה), וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים (ענבי בוסר). וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְאִישׁ יְהוּדָה–שִׁפְטוּ-נָא, בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס (גם חיות אוהבות ענבים ועלי גפן. לכן, אז כהיום, היו הכרמים מוקפים משוכות אבן או גדרות משיחים קוצניים).  וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה”.

חלקת הירק שמטפחת הקק”ל למרגלות המעיינות

ביציאה מחלקת הבוסתן העיקרית ממשיך שביל הבעל ועובר בתוואי שביל קדום ובנוי היטב. האבנים הגדולות התומכות בשביל הרחב נותרו כאן מימי קדם והן מזכירות את הימים בהם הגיעו לכאן תושבי הכפר עם חמורים ועליהם סלים לאסוף את הענבים הבשלים. מכאן ממשיך השביל ועובר לצד שומרה, הלא היא המגדל ממשל הכרם, גת בה דרכו ענבים להפקת תירוש ויין, בריכות אגירה למי גשמים, חורשת אלונים שנשתמרה בשל קדושתה ובהמשך המסלול חלקות עצי פרי נשירים (תפוח, אגס, שקד, שזיף ומשמש), בוטנה (עץ הפיסטוק) ובוסתן עצי ארץ ישראל שמאכלס את עצי הארץ הקדומים ובמרכזו סוכת עץ. כאן אפשר לנוח ולהרהר בפסוק הנודע ממלכים א’, ה’, 5: “וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה”.

במעיינות הסטף

עין ביכורה. מוצא הניקבה אל בריכת האגירה

סיום שביל הבעל בעין סטף, אחד משני המעיינות שבמקום, לצד עין ביכורה שנמצא כמאה מטר בהמשך המישור. שני המעיינות שופעים מים כל השנה בזכות ניקבות שחצבו בהם בימי קדם כדי להרחיב את עוצמת הנביעה. ספר שיר השירים מכנה מעיינות כאלה, הנפוצים מאד בהרי יהודה, “גן נעול, מעיין חתום” (שיר השירים ד,12). מי המעיינות יוצאים אל בריכות עמוקות ומהן מערכת תעלות מים מובילה אל חלקות השלחין הסמוכות בהם מגדלים ירקות בשיטות אורגניות. בין המעיינות ומעליהם נראים חורבות הסטף, הכפר הערבי הנטוש. השביל העולה מעין ביכורה משוחזר כשביל הררי מסורתי. לצד בריכת המעין נטוע כרם, מוקף בגדרות אבן ובשערים. בכרם משתמשים בשיטות הדלייה שונות: סוכה (עריס), עמוד (דלית) וגפן שרועה (רוגלית).

כדאי להצטייד בפנס ולהיכנס לניקבות שבמעיינות ורצוי מאד להימנע מביקור באזור המעיינות בשבת או בחגים כאשר המקום עמוס מדי. הסטף מתאים לביקור פעמים בשנה. בוסתן הבעל והאזור כולו פורח ויפה בחורף ובתחילת האביב אבל דווקא בשלהי הקיץ ניתן להנות מפירות התאנה, הענבים והרימון.

צפייה במפה Open Street Map אינטראקטיבית

 

 

 

המקאם והעץ הקדוש

המקאם והעץ הקדוש

גבעה רמה, אגדה יפה, קבר שיח ועץ עתיק. מחומרים אלה עשויים מקומות קדושים

תפקידו של העץ הגדול והזקן במקומות אלה כפול. הוא סופג מקדושת המקום ובאותה עת מוסיף לה. העץ נותן צל ופרי למבקרים ומשמש ציון דרך להולכים בדרכים. העץ הקדוש מחבר בין האדם לבין הטבע והמקום. לרוב מקושרות למקומות כאלה אגדות על גיבורי מלחמה, שודדי דרכים וסיפורי עלי-באבא מקומיים או מסורות על צדיק/נביא/קדוש שחי או מת במקום. לעתים יש במקום או בסביבתו גם קברים עתיקים ובמות פולחן מימי קדם. ועל מקומות אלה אמר רבי עקיבא “כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן – דע שיש שם עבודה זרה” (מסכת עבודה זרה, ג,ג,ה).

קבר שיח ולצידו עץ קדוש בכפר דיר עמאר שבמערב השומרון. בסמוך נמצאת הגבעה הבולטת של נבי עי’ת הנראית מרחוק כראש דשא בשל החורשה הקדושה שבפיסגתה. בראש הגבעה נמצא המקאם של השיח נבי עית ובסמוך במת פולחן קדומה באבן. נבי עית נודע כנביא הגשם אצל ערבי האזור והם הגיעו לכאן בשנות בצורת להתפלל לגשמי ברכה (בשטח B).

מקומות קדושים כאלה שבהם יש קבר ועץ מחברים בין החיים, המוות, האדם הטבע והאלוהים. יסודות אלה משותפים לבני כל העמים וכל הדתות החולקים את הארץ. לכן לעתים מזוהים מקומות אלה כקברי שיח הקדושים למוסלמים ולעתים כקברי רבנים וצדיקים המקודשים ליהודים. אחרים קדושים לנוצרים או לדרוזים ואחדים משותפים לכולם. המקומות הקדושים נמצאים פעמים רבות על פסגות נישאות או במקומות בולטים אחרים כאשר לצדם עצים קדושים גדולים ובולטים למרחוק שהפלאחים ותושבי המקום שומרים עליהם ואין איש מעז לפגוע בהם.

נבי יושע – במבנה הקבר המיוחס ליהושע בן נון שבגליל העליון גדל עץ אלה ארצישראלית עתיק ומרשים שנראה שעדין זוכה לטיפול אוהב

מקומות כאלה מכונים בערבית מקאם, כלומר מקום קדוש ששימש לתפילה ועליה לרגל. המקאם איננו קבר קדוש או קבר שיח. איש לא קבור במקאם. קדושתם של מקומות אלה עוברת מדור לדור, כך נשמרת המסורת הקשורה למקום וכך נשמרים גם העצים שבמקום וניצלים מכריתה ופגיעה וכך לעתים העץ הקדוש עומד בדד כשמסביבו שממה וכך הוא נראה גדול אף מעבר למידותיו הפיזיות. למרבה הצער, לאורך הדורות תושבי הארץ לא הותירו בה עצים רבים ורובם נכרתו לצרכי הסקה או בניה אך הם לא העזו לפגוע בקדושת העצים שסביב המקאמים. נראה שמקורה של המילה הערבית ‘מקאם’ הוא במילה העברית הקדומה ‘מקום’ ואפשר רק לשאר שהסיבה שהמילה עברה בין השפות היא שבני הארץ לא התחלפו בכל פעם שהשלטון התחלף והם המשיכו לקדש את אותם המקומות ולפקוד אותם כדי לקבל ברכה או בעתות מצוקה. 

תחת כל עץ רענן

התנ”ך מותיר לנו רמזים רבים לפולחן העצים הקדושים שהחל כנראה בשחר ההיסטוריה וליווה את תושבי הארץ מאז. חוקי התורה ונביאי התנ”ך ראו את פולחן העצים הקדושים כעבודה זרה ועל כן קראו “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים…על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן” (דברים י”ב, ב-ג). אך העצים המקודשים לא נעלמו מנוף הארץ. ועם ישראל המשיך לסגוד להם “תַּחַת, כָּל-עֵץ רַעֲנָן…הֶעֱלִית מִנְחָה – הַעַל אֵלֶּה, אֶנָּחֵם, עַל הַר-גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא, שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ; גַּם-שָׁם עָלִית, לִזְבֹּחַ זָבַח” (ישעיהו נ”ז, ה-ז) . התנ”ך מתאר ומגנה בחומרה תרבות של אמונה עממית שסבבה סביב האלה והאשרה. האשרה והאלה מוזכרות הן במובן של פסל ואליל והן במובן של עץ. “לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלוהיך…” (דברים ט”ז, 21). 

נראה שעץ האלה הוא ביטוי של האלה אשרה. בתרבויות המזרח הקדום נחשבה האשרה, אלת הפריון, לאשתו של האל הזכרי הראשי. בקרב עמי כנען הקדומה היה זה אל הבעל. אך גם ביהדות הקדומה, זאת של תקופת ההתנחלות וימי בית ראשון, רבות העדויות הן בתנ”ך והן במחקר הארכיאולוגי לכך שבפולחן העממי של האנשים הפשוטים היתה גם לה’ בת זוג, שהיתה אותה האשרה של עמי כנען. תושבי הארץ הקדומים נהגו לטעת עצי אלה ליד מזבחי הבעל וכפי שמתואר בפסוק שהובא למעלה מספר דברים כך נהגו גם בני ישראל. הפוסט על הסטף מרחיב על פולחן הבעל וחשיבותו לעם ישראל.

 

מדוע נקרא עץ האלה – אלה?

קבר רחל ולידו עץ זית עתיק. צילום סביב שנת 1890. מאז העץ נעלם ואיננו עוד

עצים ואלוהים קשורים לזה לזה מקדמת דנא. בשפה השמית הקדומה, ‘אל’ היה אחד מכינויו של האל הראשי בקרב עמי המזרח התיכון הקדום בטרם עליית עם ישראל על מפת ההיסטוריה. שמם של שני העצים הגדולים והבולטים בנוף הארץ, האלון והאלה, נובע מאותו מקור. הקשור הלשוני אל-אלון-אלה קדום לתקופת המקרא. 

על אף מאבקם העיקש של נביאי התנ”ך כנגד פולחן העצים הוא נותר תמיד חלק מהאמונה העממית, גם אם בשוליה. גם לאחר תקופת התנ”ך המשיך פולחן העצים הקדושים להיות חלק מהדת העממית והלא רשמית של חלק מתושבי הארץ. לעומת האל הנשגב אבל המרוחק, הבלתי נראה ושאינו מעורב בחיי היום-יום, מהווה העץ הקדוש והמקום הקדוש שלצידו נוכחית אלוהית בלתי אמצעית, זמינה ונגישה לבני האדם. אלוהות שעונה לצרכים אנושים בסיסיים – מציאת בן זוג, פריון לעקרות או מזור למחלה קשה. אלוהות פשוטה שניתן לגעת בה ולראות אותה. כזאת שמקשיבה לבני האדם ולבעיות היום-יום שלהם.

חכם ירושלמי מימי הביניים השאיר לנו תיאור יפה של אותה אמונה יהודית עממית. האמונה העממית באה לענות על צרכי הנפש והפחדים של האדם הפשוט ולכן הדברים האלה שנכתבו לפני למעלה מאלף שנה תקפים בכל זמן ובכל מקום וגם בימינו:

“יא רבי יוסי בגלילי בדלתון, רפאני, הבטינני (תן לי הריון), ומדליקים הנרות על קברי הצדיקים ומקטרים לפניהם על הלבנים וקושרים עקדים (בדים) על התמר של הצדיק לכל מיני חלאים, וחוגגים על קברי הצדיקים המתים ונודרים להם נדרים וקוראים אליהם ומבקשים מהם לתת להם חפצם.”החכם הירושלמי סהל בן מצליח

עצי פלא

עצים עתיקים כמו אלון, אלה, זית וחרוב, מאריכים חיים הרבה מעבר לחייו של אדם. משך החיים הממושך שלהם, יחד עם גודלם, עוצמתם והפרי והצל הנעים שהם מעניקים נתנו להם מעמד של קדושה וקירבה לאל בדתות קדומות כמו גם בדתות העממיות של ימינו בארץ ובמקומות רבים אחרים בעולם. ברחבי הארץ מפוזרים עצים קדושים שעל ענפיהם תלויות פיסות בד הסופגים את הברכה והקדושה מהעץ, יחד עם אבנים וקישוטים שונים. באים אליהם תושבים, ערביים, דרוזים וגם יהודים, לבקש ברכה ונס, להתפלל למרפא לחולים, לפריון, לזווג זיווגים, להוריד גשמים בשנות בצורת או לנדור נדרים. עצים קדושים ועצי משאלות אינם המצאה מקומית ועצים כאלה מקובלים במקומות רבים בעולם, מסין ועד צפון אפריקה. נראה שפולחן העצים הקדושים נפוץ יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. על עצים כאלה, כמו בנבי סבלאן המקודש לדרוזים, באים אנשים וקושרים בדים וחוטים צבעונים אל הענפים. אחר כך הם שבים למקום וגוזרים מהבדים לאחר שספגו מקדושת ועונדים סביב הצוואר או היד לסגולה וברכה.

מקאם שייח זיתון, בראש גבעה רמה מעל בית חורון, בואכה לרמאללה. למרגלות הגבעה עוברת הדרך העתיקה מהשפלה לירושלים. בקרבת מקום, ב1917 התחולל קרב קשה בין התורכים אשר שלטו ברכס ובין האנגלים שהבקיעו כאן מעבר בדרכם לכיבוש ירושלים.

כיצד השתמרו העצים הקדושים מאות בשנים? האיסור על פגיעה בעצים הקדושים משותף לבני כל הדתות. המסורת המוסלמית אוסרת אף על שימוש בזרדי העצים שנפלו למרגלות העץ הקדוש. עונשים נוראים מובטחים למי שיפגע בעץ קדוש. סיפורי אגדות כאלה נשתרשו במסורות העממיות כפי שמדגים הסיפור הבא:

“מעשה נורא שקרה בזמנינו, בשנת תרס”א [1901], בערבי אחד השוכן בכפר מירון. ויהי היום ויצא השדה ויקרב אל המערה [של הלל הזקן]… לקצץ ענף אחד משלושה אילנות הגדלים על המערה, לתקן את מחרשתו. והנה כמעט ששב הערבי הביתה אחזהו השבץ ויפול ארצה ויאלם דום ועיניו חשכו מראות. גם אחד מבניו מת פתאום וגם סוסו כרע נפל ומת ובתו חלתה מאוד. למקרה הנורא הזה נבהלה אשתו ובני ביתו מאוד ויתאמצו להוציא הגה מפיו לידע ממנו סיבת האסון הזה. אבל כוח הדיבור לא היה בפיו ורק בכבדות ובתנועות ידים הראה להם כי שבר ענף אחד במקום הקדוש הנ”ל ולכן באה עליו הצרה הזאת. אזי תכף חיש מהר, מיהרה אשתו ותישא את הענף ותקשרהו אל העץ אשר ממנו שבר, ותדליק שמן זית ותבקש מחילה וסליחה וכפרה מהצדיקים הקדושים, ומיד שבה בתה לאיתנה, אך הערבי עודנו מתגולל על ערש דוי ואור עיניו אין איתו”ספר תפארת ירושלים, צפת 1913

אל העצים הקדושים

כמה מהעצים הקדושים המפורסמים והגדולים ביותר ניתן למצוא בגליל. כאן התקדשו מקומות רבים בעקבות חורבן הבית ומעבר מרכז החיים היהודי מיהודה לגליל בתקופה הרומאית. לכן מקומות קדושים רבים קשורים לדמויות מתקופת המשנה והתלמוד כמו עץ האלה האטלנטית העצום שמעל קבר רבי טרפון בקדיתא, בעץ אלון התבור שהוא אולי הגדול מכולם שמעל קבר רבי אבא חלפתא בחנניה, עץ האלה העתיק שמעל קבר רבי חנינא בן דוסא שבעראבה, עצי  אלון התבור שעל פלגי המים בחורשת טל, נבי סבלאן – המתחם הדרוזי הקדוש בחורפיש שבמורדותיו חורשת עצים קדומים (כ200 מטר צפון מזרח למתחם). במרומי הכרמל משתרעת חורשת הארבעים שהאגדה על 40 עצי האלון העבותים שבה מספרת שהיו פעם גיבורים שנקבצו כאן כל הלילה עד שגילו שרגליהם הצמיחו שורשים. כמה מהעצים הידועים ביהודה ושומרון הם אשל אברהם בחברון – שהוא עץ האלון העתיק בארץ שגילו נאמד ב1,000 שנה, עץ האלון הבודד שבמרכז גוש עציון שגילו כ700 שנה, חורשת עצי הזית העבותים של כנסיית גת שמנים בירושלים שגילם מעל 1,000 שנה,

כי האדם עץ השדה
חלפו להם הכנענים, נעלמו הפלשתים, האדומים, העמלקים, היבוסים, הגרגשים והאמורים. גם היוונים, הרומאים, הצלבנים והתורכים חלפו כלא היו. נותרנו בארץ רק אנו והערבים עם העצים הקדושים, המעיינות והאבנים. עם ירש עם. דת ירשה דת. ממלכה ירשה ממלכה. גם האבנים המקודשות והעצים הקדושים עברו מעם לעם. הם ראו את הכובשים באים והולכים, את המלכים קמים וחולפים ורק העצים והאבנים נותרו דוממים על מקומם. המקום הפך למקאם וחזר להיות מקום. קבר השיח הפך לקבר הצדיק. פעם בעברית ופעם בערבית.

ולסיום מילון ערבי-עברי: מקאם – מקום קדוש (לרוב כזה שאין בו קבר), נבי – נביא (מהתנ”ך או אחר), א-צדיק – צדיק (גם לצדיק יהודי שנתקדש במסורת המוסלמית), סת – אשה – (קבר של אשה), שיח – מציין קבר שיח, א-צחאבה  – חבורת הנביא מוחמד (כלומר מקום הקשור לסיפור הנביא מוחמד), סידנא – האדון, סג’רה – חורשה.

 

סביב קבר השייח בחברת עין רזלה (עין איילה בכרמל) נשמר בוסתן עצי פרי

פוסטים קשורים:

לאן נעלם אל הכרמל?

21/04/2017 0

כמה תלמידים שקדניים בבתי הספר, ואולי גם הורים המחפשים שם מיוחד לילדם, נתקלו בוודאי באחד מפירושי המילה כרמל שמורכב מצמד המילים ‘כרם’ ו’אל’. כולם מניחים כמובן מאליו שאותו אל הוא אלוהי ישראל, אבל שיטוט בפינות חבויות ברחבי ההר ועיון במקורות היסטוריים נשכחים מעלה גם אפשרויות אחרות. אז מי היה אותו האל של הכרמל ולאן הוא…

By asaf

הסטף – שירת דודי לכרמו

18/04/2017 0

בסטף שבמבואות ירושלים משמרת הקרן הקיימת בצורה מופלאה ויפה את נופי החקלאות המקומית המסורתית של ארץ ישראל – בוסתנים בהשקיית בעל נטועים מעל מדרגות אבן עתיקות, מעיינות נקבה עם בריכות אגירה ולמרגלותיהן טרסות תלולות שעליהן חלקות ירק בהשקיית שלחין. את ההשראה לשחזור הנוף ההסטורי של ארצנו נותן כמובן התנ”ך אבל את חומרי הגלם מספק בעיקר הכפר הערבי שהיה…

By asaf

המקאם והעץ הקדוש

22/02/2017 0

גבעה רמה, אגדה יפה, קבר שיח ועץ עתיק. מחומרים אלה עשויים מקומות קדושים תפקידו של העץ הגדול והזקן במקומות אלה כפול. הוא סופג מקדושת המקום ובאותה עת מוסיף לה. העץ נותן צל ופרי למבקרים ומשמש ציון דרך להולכים בדרכים. העץ הקדוש מחבר בין האדם לבין הטבע והמקום. לרוב מקושרות למקומות כאלה אגדות על גיבורי מלחמה,…

By asaf