קטגוריה: סיפורים

מסע בזמן – טיול בנחל המעיינות (נחל ביתר)

מסע בזמן – טיול בנחל המעיינות (נחל ביתר)

Print Friendly, PDF & Email

מעטים המקומות והנופים שלא השתנו מאז ימי אבותינו

נחל המעיינות -עין אל עמוד/עין אל בלד – הסככה הצמודה למעין משמשת מקום מפגש לפלאחים, לסוחרים ולמבקרים [5 במפה]

מדי יום נבנים בארץ עוד מגדלי מגורים נוצצים וסביבם נפרשים ככורי עכביש רשתות כבישים מהירים ולצידם נפתחים מרכזי קניות חדשים מעל כל חלקת אדמה. כך הולכים ומתמעטים להם השטחים הפתוחים והחקלאים וגם שיטות העיבוד החקלאי הולכות ומשתכללות. כנגד כוחות אדירים אלה הולכת ונעלמת לה החקלאות המסורתית שפרנסה את תושבי הארץ מתקופת התנ”ך ועד לפני מאה שנה וכבר כמעט שאין לה זכר בארצנו. למרבה המזל שותפות אינטרסים מפתיעה עוזרת לשמר מספר קטן של מקומות מופלאים שבהם עדיין חיים ומתפרנסים בני אדם מחקלאות בעל ושלחין שכמעט ולא השתנתה מאז ימי התנ”ך. במקומות אלה הזמן פשוט נעצר מלכת. במקומות אלה שרק מעטים מכירים ונמצאים ברובם בשטחי יהודה ושומרון, מעבדים אנשים את אדמתם כפי שעשו אבותיהם ואבותינו. שם נטועים עצי זית בני מאות שנים על מדרגות האבן העתיקות שבמורדות ההרים. למרגלותיהם משתרעות חלקות ירק קטנות לאורך נחלים ופלגי המים היוצאים מהמעיינות שבהר.

 בין המקומות הנדירים האלה ניתן למנות את נחל המעיינות ואת ואדי פוכין הסמוך לו, שניהם בקרבת בית”ר עילית שבהרי יהודה. בהרי השומרון ישנם ואדי זרקא (נחל נטוף), ובמידה פחותה גם נחל קנה ונחל דולב. בהר חברון  ישנו העמק הציורי של ואדי ארטאס שבקרבת בריכות שלמה. סה”כ נותרו בין חמישה לעשרה מקומות שכאלה ובכולם יש רגישות ביטחונית המחייבת טיול בקבוצה. גם בתחומי הקו הירוק, סביב ירושלים נותרה חקלאות מסורתית במספר מקומות כמו בסטף, שם שוחזרה החקלאות המסורתית בחלקות ירק מושקות במי המעיין ובבוסתן הבעל בו מטפחת הקק”ל עצי פרי מקומיים, וגם בעין רפא שם מזין מעין הכפר שדות עם ירקות עונתיים המשמשים את מסעדת רשטא שבכפר, ובמידה מסויימת גם בחורבות ליפתא ובכפר עין כרם. בבקעת בית נטופה שבגליל התחתון מגדלים הכפריים בקיץ בחלקות משפחתיות זעירות אבטיחים, חיטה מזנים מקומיים וירקות בלאדי קיציים. 

,נחל המעיינות -תחילת הנחל מול חוסאן [4 במפה] – פלאחית עובדת בחלקת הירק המשפחתית

ברית מופלאה

בברית המופלאה והבלתי רשמית שמגנה על מקומות אלה פועלים יחדיו באופן נדיר וייחודי הרשות הפלסטינית, עם תמיכה מהאיחוד האירופאי, מארגון אונסקו של האו”ם וארגוני שמאל ישראלים ביחד עם מתנחלים שמתנגדים אידאולוגית לגדר ההפרדה ועם גורמים ישראלים ירוקים ובהם רשות הטבע והגנים ובית ספר שדה כפר-עציון. כולם פועלים במרץ, כל אחד משיקוליו שלו, לשימור מקומות אלה ולעצירת הזמן בהם.

המכנה המשותף של חברי הקואליציה היא הרצון לשמור על ערכי הטבע והנוף של הארץ בה אנו חיים בלי קשר לשאלה מהו שמה של אותה הארץ (ישראל מבחינת היהודים, פלסטין מבחינת הערבים או הארץ הקדושה מבחינת הנוצרים) ומי בעל הבית שלה. הנוף התרבותי מספר את סיפורם של התושבים, את המורשת הרוחנית וההיסטורית ממנה באו ואת החלומות שלהם ועל כן חובה לשמר אותו. מכאן קצרה הדרך גם להתנגדות העקרונית של כל גופי הקואליציה להקמת גדר ההפרדה שמהווה מכשול פיזי בלתי עביר הפוגע במרקם הנוף והחיים באותם אזורים בהם נשתמרו באופן כה ייחודי נופי התנ”ך ואורח החיים של ימי קדם כפי שהוא משתקף באופן ייחודי בנופי החקלאות הקדומה של הרי יהודה שבאזור נחל רפאים, ובייחוד בנחל פוכין ונחל המעיינות.

נחל המעיינות – שדות פורחים באביב סביב עצי הזית

הנוף בהרי יהודה איננו נוף טבעי. אלה נופי תרבות. מעשה ידי אדם. כאן התנחלו בהר בני ישראל לפני למעלה מ3,000 שנה וכאן הם בנו אלפי מדרגות חקלאיות במורדות ההרים ועליהן נטעו עצי זית ועצי פרי משבעת המינים. לאחר מכן למדו גם כיצד לווסת את נביעות המים הטבעיות. המעיינות אשר אנו רואים היום בהר אינם מעיינות טבעיים אלא מעשה ידי אדם.  התושבים בימי קדם זיהו את בצבוצי המים לאחר הגשם מעל שכבת החוואר וחפרו ניקבות בתוך הסלע להוצאת המים אל בריכות אגירה שבנו ומהן חפרו תעלות להשקיית חלקות שלחין. בשדות שבעמקים שתלו חיטה, שעורה, חומוס ושומשום. נופים אלה עוצבו בידי תושבי הארץ לדורותיהם במשך 3,000 שנה.

מסיבות אלה גם הכיר אונסק”ו בנוף התרבותי של החקלאות המסורתית ההררית שסביב הכפר בתיר כאתר מורשת עולמי. ההכרה עוזרת לשמר את נופי החקלאות המסורתית הכוללת מדרגות אבן במורדות ההרים, שומרות שבהן לנים תושבי הכפר בעונת המסיק, שפע מעיינות המזינים מערכות השקיה שמאפשרות קיום חלקות עיבוד קטנות. אונסק”ו כידוע איננו ארגון חובב ציון וההכרה ניתנה בעקבות פניה דחופה של הרשות הפלסטינאית שמתנגדת גם היא כמובן מסיבות ברורות להקמת גדר ההפרדה. מימון לפיתוח ולשימור החקלאות המסורתית ניתן גם על ידי האיחוד האירופאי. תושבי הכפרים שבמרחב מדרום לנחל רפאים (פוכין, חוסאן, בתיר ואל-וואלג’ה) הם עובדי אדמה המגדלים את תוצרתם החקלאית בשיטה המסורתית של חקלאות בעל באמצעות טרסות וחקלאות שלחין – שליחת המים מבריכות אגירה לערוגות ולשדות שבהם הם מגדלים חצילים, קישואים, עגבניות, נענע ריחנית ושאר ירקות עונתיים.

כדי לבקר במקומות אלה אפשר להצטרף לטיולים המודרכים שנערכים בהרי יהודה על ידי בית ספר שדה כפר עציון (בחוה”מ פסח, סוכות ומועדים אחרים שמתפרסמים באתר). במרחב השומרון נערכים מעת לעת (ובעיקר בחוה”מ פסח ובחגים אחרים) טיולים דומים בהובלת מרכז סיור ולימוד שומרון/מדרשת חלקת השדה, בית ספר שדה עפרה, מרכז הדרכה שומרון של רשות הטבע והגנים, בית ספר שער הגיא. סיורי קבוצת עמיתים לטיולים נערכים בכל הארץ ובכל ימות השנה.

אל נחל המעיינות

מפת נחל המעיינות (על בסיס מפת המרכז למיפוי ישראל)

נחל המעיינות הוא כינויו של נחל ביתר (או ואדי גָ’מְעַה בערבית) היוצא מהכפר חוסאן ועובר למרגלותיו ולמרגלות הכפר בתיר בדרכו אל נחל שורק. חלקו העליון של הנחל משובץ במעיינות רבים שממיהם נאגרים בבריכות ומשם נלקחים להשקיית חלקות משפחתיות קטנות בעיבוד אינטנסיבי. מעל חלקות השלחין נמצאות חלקות הבעל. על גדות הנחל סדרת מדרגות אבן שנבנו ביד מוכשרת בימי קדם ויוצרות טרסות אבן שעליהם גדלים עצי זית רבים ולצידם פזורים גם עצי שקד, תאנה, תות, גפן, משמש ועצי פרי אחרים.

מרבית תושבי הכפר חוסאן אינם עוינים וחלקם ישמחו לשוחח ואף להציע למבקרים מפרי גינתם, אך בכל זאת ניתן לטייל במקום רק בקבוצות עם נשק. עדיף לבקר בשעות הבקר שאז בד”כ המעיינות (ובייחוד עין אל הָוּוִיָה שהוא גולת הכותרת של הביקור בנחל)  פנויים יחסית. על אף יופיו ויחודו של הנחל אין בו כמעט מבקרים ישראלים ואולי זה חלק מקסמו של המקום.

הגישה מאזור בית שמש נעשית בכביש 386 (או 375 מעט דרומה משם). בין צור הדסה למבוא בית”ר עובר הכביש את גדר ההפרדה במחסום בית”ר (1, במפה) ומיד לאחריה נעצור בתחנת הדלק סונול (2). זאת נקודת היציאה. עוברים ברגל את הכביש לצידו השני ויורדים בירידה מתונה על שביל עם סימון שחור (שקשה למצוא) אל הנחל. כעבור 5 דקות הליכה נגיע אל הטרסות הראשונות שעליהן מטעי זיתים -עתיקים (3). נלך ימינה לאורך הטרסות ותוך 5 דקות יתגלה לנגד עינינו מצד שמאל נוף הנחל המרהיב (4). למרגלותינו נראה במורדות הוואדי סדרת מדרגות אבן בנויות לתלפיות כאשר בטרסות שמעליהן מטעי זית ובוסתני פרי ובתחתית הנחל נפרס תשבץ צבעוני של חלקות ירק קטנות שבינן בריכות השקיה קטנות ומהן יוצאות תעלות מים להשקיית החלקות, כל אחת בתורה.

הליכה של 5 דקות נוספות על דרך העפר המוליכה מהכפר אל המחסום תוביל אותנו לפאתי הכפר חוסאן. כאן נראה את הפלאחים והפלאחיות כפופי הגב העמלים בשדות, חלקם מוליכים חמור בעבודת החריש, אחרים מסדירים את חלוקת המים להשקיה או אוספים עשבים ויש הקוטפים את פרי עמלם, ירקות הבלאדי העונתיים. מעניין לראות שרוב העובדים בטרסות הם גברים ובשדות הרוב הן נשים.

נחל המעיינות -עין אל עמוד (5 במפה)

בריכת מים גדולה בפינת הכפר, במקום בו נפגשת דרך העפר עם תחילת הוואדי מהווה מקום מפגש ומנוחה לפלאחים. זהו עין אל-בלד (5) שהיה ונותר מוקד מרכזי של חיי הכפר. במפה המקום מסומן כ’עין אל עמוד’ על שם העמוד הרומאי שמוצב כאן. לכאן מגיעים חמורים, מכוניות ואנשים לאיסוף הסחורה. במוצא הבריכה אל הוואדי ברז מים גדול שממנו יוצאים המים דרך תעלות בטון לחלקות האדמה הסמוכות. החלקות קטנות וכל אחת בבעלות משפחה אחרת. הברז נפתח על ידי אנשי הכפר בשעות נקובות כדי להקצות לכל חלקה את המנה המגיעה לה.

על הקיר ממול לעין אל-בלד מוצב תחריט אבן עם מפה המתארת את המעיינות והבריכות של הכפר. ממול לבריכה ומעבר לדרך העפר יוצא שביל צר בין השדות ומוליך לקבוצת הנביעות שנקראת עין נמוס (6) שנפרסת סביב קו המצוק במפגש בין שכבת הגיר האפורה לשכבת החוואר הצהובה. לאורך השביל שנמשך פחות מ100 מטר סדרה של מעיינות קטנים ובריכות ובהמשך סלע גדול ובקצה השביל נקבת מעין קטנה החודרת לתוך ההר.

נחל המעיינות -אחת הבריכות בנביעות עין נמוס [6 במפה]

נחזור לדרך העפר. כמה מטרים מערבית לעין אל בלד יורד השביל המוליך לתוך נחל המעיינות (7). בחלקו הראשון, מוביל אותנו השביל בתוך תוואי הנחל לצד חלקות ירק המושקות באמצעות תעלות בטון שיוצאות מבריכות איגום קטנות לאגירת מים. המשך השביל מוליך אותנו על קו גובה אחיד בגדה המזרחית של הוואדי וכך ככל שמתקדמים בדרך, עולה השביל מעל תוואי הנחל ובהדרגה נגלה למרגלותינו נוף הנחל הנראה כפאזל של חלקות ירק קטנות. השביל עובר לצד טראסות שעליהן מטעי זית וגפן.

מעין האהבה

נחל המעיינות – עין אל הוויה [8 במפה]

הליכה של 10 דקות על השביל מעין אל-בלד מובילה למפגש עם דרך עפר המגיעה מהכפר חוסאן ויורדת מכאן בסדרת מדרגות שהוסדרו במימון האיחוד האירופאי אל עין אל הָוּוִיָה שהוא המעיין היפה והמטופח ביותר בנחל המעיינות (8). הָוּוִיָה בערבית היא אהבה (וגם תעודת זהות כפי שיודע כל חייל ששירת בשטחים). יופיו וקסמו של המעין מושך אליו זוגות צעירים מהכפר הסמוך. המקום עמוס במקומיים במיוחד בימי ששי בצהריים לאחר התפילה במסגדים. מי המעין ממלאים בריכה מקסימה בנויית בטון בגודל 5X3.5 מטר ובעומק 70 ס”מ המתאימה לרחצה וגם לשתייה. למעין נקבה צרה ויפה שבסופה חדר אליו נשפכים המים במפל.

נחל המעיינות – עין אל הוויה [8 במפה] – בני טרופר מעביר הדרכה לסיור של בית ספר שדה כפר עציון

מעין אל הָוּוִיָה ניתן לבחור לסיים את הטיול ולחזור לנקודת המוצא או להמשיך במורד הנחל. כדי לחזור נעלה בשביל שבתוך הנחל. כ30 מטר מעל המעין חוצה את הנחל קיר אבן מרשים שמייצר שתי טרסות. המדרגה התחתונה מושקת במי המעין וגדלים בה חצילים ושאר ירקות עונתיים והעליונה מאכלסת בוסתן זיתים, תאנים וגפנים ובתוכה בור אגירה חרב. בלב קיר האבן נקובים 3 חלונות המיועדים לאפשר זרימת מי גשמים בחורף. מהטרסה העליונה ניתן להמשיך בשביל בתוך הנחל חזרה לכיוון עין אל-בלד שבחוסאן אך כדי לחזור לרכב נעלה במדרגות האבן שבגדה הימנית ולאחריהן נעלה בשביל המעפיל בין הטרסות לאורך הגדה המערבית של הוואדי. כעבור 10 דקות מגיעים לדרך העפר היוצאת מעין אל בלד לכיוון מחסום ביתר. הליכה של 15 דקות נוספות על הדרך ובהמשך על השביל ממנו יצאנו תחזיר אותנו לתחת הדלק ממנה יצאנו.

8 ימים בשבוע

אם נרצה להמשיך בטיול במורד הנחל נצא מעין אל הָוּוִיָה בשביל היורד בתוך הוואדי ועובר בסדרת מדרגות אבן לצד חלקות שמיעוטן מושקות במי המעיינות ורובן חלקות בעל המסתפקות במי הגשמים הזורמים בנחל בחורף. לאחר 5 דקות הליכה במורד נגיע לצמד בריכות איגום נוספות למי השקיה (9) ומצידו השני של הוואדי לעין אל-בסין שגם לו נקבה קצרה ובריכה. אם ממשיכים בירידה באפיק הוואדי  עוברים משטח הכפר חוסאן לשטח הכפר בתיר שמתנשא מעל הנחל. ראשון המעיינות של בתיר הוא עין גָ’מָעַה, כלומר ‘המעין של החברה’ שנמצא לצד דרך עפר במבואות הכפר (10). לעין גָ’מָעַה בריכה גדולה ועתיקה הבנויה מאבנים אך המקום אינו נעים לביקור כמו עין אל הָוּוִיָה. מעל המעין נוכל לראות פארק מים המיועד לבילוי משפחות עם בריכה, מדשאות ומגלשת מים לילדים (11). בהמשך הוואדי עובר השביל לצד שני מעיינות נוספים המשמשים את תושבי בתיר להשקיה (12) עד לסופו של הוואדי במפגש עם נחל רפאים שלאורכו מתפתלת מאז שנת 1892 מסילת הרכבת לירושלים. מעלינו, בלב העתיק של הכפר נמצא המעין המפורסם של בתיר שאינו חלק ממסלול הטיול בנחל.

נחל המעיינות – מים קפואים בעין אל הוויה (8 במפה)

בכפר ביתר 8 משפחות גדולות ובריכת מעין אחת ועל כן מחולק השבוע בביתר ל8 ימים במקום 7 ימים כמקובל בשאר העולם. גם ימי השבוע נקראים בכפר על שם שמונת החמולות וכך מדי יום מגיע אחד מזקני הכפר אל בריכת המעין, בדיוק כפי שעשו אבותיו ואבות אבותיו, ומקצה בעזרת מקל מדידה את מנת המים היומית אל התעלות המובילות לחלקות הירק של המשפחה שהגיעה תורה להשקות את שדותיה (13 במפה – העליה ללב הכפר בתיר ולתל ביתר) – קישור לסרטון על מעין בתיר.

בסיום הנחל, מתנשא מעל הגדה הימנית תל קדום. זהו מקומה של חרבת אל יהוד, הלא היא ביתר העתיקה, מעוזו האחרון של בר-כוכבא, גיבור עלילות ל”ג בעומר, שהוביל את המרד הכושל כנגד הרומאים. כאן, בגבעה שמעל הנחל, הגיע סופו המר של המרד שבעקבותיו חרבה הארץ ונסתיים השלטון היהודי בה. כך החלה הגלות בת אלפיים השנה. על שמה של אותה ביתר הקדומה נקרא הכפר הערבי בתיר שמעלינו, כמו גם הישובים היהודים שהוקמו בסמוך – מבוא בית”ר ובית”ר עילית.

עולם הולך ונעלם

היעלמות החקלאות המסורתית לא מתרחשת בוואקום. אין זה תהליך מקרי וגם לא תוצר לוואי מחויב המציאות של הקדמה הטכנולוגית.  חקלאות מסורתית היא חלק מאורח חיים איטי יותר, עצמאי יותר, משפחתי יותר, מקומי יותר וכזה שמסתפק בפחות, פחות קניות, פחות כסף ופחות צריכה מיותרת. לרוע המזל כל אלה ערכים שמנוגדים לאידאולוגיה הניאו-ליברלית שמובילה את העולם בעשורים האחרונים ומקדשת גלובליזציה ללא גבולות, מאפשרת צמיחת תאגידי ענק חסרי מעצורים וכזאת שמפעילה כל מניפולציה אפשרית כדי להפוך אותנו מבני אדם לצרכנים.

נחל המעיינות – עין אל הוויה (8 במפה)

מה הסיכוי שמישהו ירצה לטרוח ולשמר זרעים מעונה לעונה כאשר חברות ענק שמייצרות זרעים וכימיקלים מציעות לו זרעים בזול? הרי את המחיר האמיתי החקלאי והצרכנים (כלומר אנחנו) ישלמו רק בעוד שנים מאחר והזרעים האלה מייצרים תלות הולכת וגדלה ביצרן ומגיעים עם חומרי ההדברה מסוכנים שנדרשים במינון הולך וגדל. או מה הסיכוי שמישהו בגליל או בשפלת יהודה יוכל לטעת כרם קטן ולצידו לפתוח יקב ומרכז מבקרים כמו בדרכי היין היפות של טוסקנה, פרובאנס וקליפורניה, כאשר התקנות בישראל מאפשרות לו לפתוח יקב רק באזור תעשייה כאילו שמדובר במפעל תרופות. ולמה שמישהו יתאמץ לשמר בחצרו את הזנים המקומיים של הגפנים, התאנים והשקדים שהם חלק מהמורשת התרבותית והמגוון הביולוגי שלנו, כשמדיניות הממשלה מקלה כל כך על יבוא זול של פירות כאלה?

חברה חקלאית מסורתית מבוססת על יחסים קרובים במשפחה. כל בני המשפחה חייבים להתגייס ולעבוד ביחד בעונות החריש והקטיף. והילדים עוזרים להוריהם כשצריך ולא כשבא להם. בחברה כזאת גם הקהילה המקומית כולה מגובשת הרבה יותר. בעולם כזה דני מגדל תותים ומוכר לרינה שמכינה מהם ריבה שמוכרת אותם לדליה שאופה מהריבה עוגות ומוכרת אותם, ומהכסף שהיא מקבלת היא יכולה להזמין את הבת של דני לעשות אצלה בייביסיטר. יש כאן מעגל ששומר את הכסף והמשאבים ומגלגל אותם שוב ושוב בתוך הקהילה. אין בה צורך בתאגידי ענק וגם אין בה מקום למנגנונים שמאפשרים התעשרות אינסופית של מעטים, ובוודאי שאין בה צורך לעודד צריכה אינסופית של עוד ועוד מוצרים מיותרים. בחברה כזאת לא מופעל לחץ לבלות כל רגע בעבודה, בבהייה פסיבית במסך או בקניה של עוד משהו טפשי. אנשים כאלה מעריכים זמן פנוי ושמחים על כל רגע של בטלה מתחת לסוכת גפנים, שיחה נעימה או סתם בהייה בכבשה שלועסת עשב בשדה מנוחה.

של מי המקום הזה?

טרסות אבן מעובדות במורדות הכפר בתיר

בהרי יהודה יש נופים של אף אחד. מקומות שמי שבנה אותם לא השאיר אחריו כתובת או סימן בעלות ברור. כך הם המעיינות והנקבות שחצובות בהר, השבילים שנסללו ברגלי ההיסטוריה, החוות החקלאיות שנעזבו, קברים קדושים המתנשאים מעל ראשי ההרים, חומות ומצודות שחרבו ונשכחו, ומעל לכל בולטים בנוף אלפי מדרגות אבן שמשתרעות על מורדות ההרים.

מי בנה את אותן מדרגות אבן שקיימו חקלאות ברת-קיימא ובכך אפשרו את קיום החיים באזור ההר? מסתבר שזאת שאלה פוליטית ולא היסטורית. כי רק דבר אחד ידוע בוודאות – היו אלה אנשים פשוטים שחיו את חיי היום-יום שלהם. לא היו אלה המלכים והשליטים שכתבו את ספרי ההיסטוריה והשאירו אחריהם תעודות, מטבעות או מקראות שנועדו לתעד ולפאר את מעלליהם, מלחמותיהם והצלחותיהם.

על פניו נראה שמדרגות האבן נבנו בתקופת הזוהר של ממלכת יהודה המתוארת בתנ”ך. גרסה אחרת משייכת את רובן לתקופת הפריחה של עם ישראל בשלהי ימי בית שני. מדרגות האבן היפות שסובבות את ביתר, מעוזו האחרון של בר-כוכבא, ממחישות היטב את עוצמת החיים שהיו כאן באותם ימים סוערים ערב החורבן. לעומתם יש חוקרים המשערים שהמדרגות נבנו דווקא בתקופה הביזנטית כאשר הארץ היתה מאוכלסת עד אפס מקום וישנם אף מחקרים המעידים שדווקא הערבים הם אלה שבנו את מדרגות האבן במאות השנים האחרונות.

יתכן שהתשובה הנכונה היא שכולם צודקים. כנראה שהמדרגות הן הסיפור של כולנו. הסיפור של הארץ. דור אחרי דור בנה ושיקם את מה שחרב לפניו. ראשונים היו הכנענים ואחריהם באו מלכי יהודה שהקימו את תשתית הטרסות הנרחבת שאותה שיפרו וחיזקו אבותינו בימי בית שני טרם צאתם לגלות, לאחר מכן באו הכובשים הרומאים, ולאחריהם חקלאים ביזנטיים שהתיישבו כאן. אחריהם פסעו צלבנים שהגיעו מארצות אירופה הקרות, ולבסוף שיקמו את הטרסות תושבי הארץ המוסלמים שרבים מהם נטשו לבסוף את בתיהם בעקבות מלחמת העצמאות וכך היו האחרונים בשרשרת הדורות שהשאירה לנו את נופי התרבות של אף אחד.

 

מפות האזור

במפה של המרכז למיפוי ישראל (מאתר Govmap) נראה בפירוט חלקו הראשון של המסלול (או המסלול המקוצר) - אל המעיינות, החלקות והטראסות של הכפר חוסאן.

במפה המנדטורית (משנת 1940, בקנ"מ 100:000 מאתר Govmap) נראה כל מרחב החקלאות המסורתי שבכפרים מדרום לנחל רפאים - אל וואלג'ה, בתיר, חוסאן ופוכין.

במפת Googlemap נראים – נקודת המוצא בתחנת הדלק, הכפרים חוסאן (למטה) ובתיר (למעלה) והנחל שמשמאל לכפרים. בהגדלת המפה ניתן לראות היטב את השבילים הרבים שבאזור.

[mappress mapid=”1″]

לקריאה נוספת

(1) כתבה יפה המציגה כיצד גם החברה הפלסטינאית הופכת מחברה מסורתית וקהילתית לחברה מודרנית וצרכנית ותוך כדי כך מאבדת את ערכיה ועוצמתה החברתית, וכל זאת בלי האשמה אחת כנגד ישראל.

(2) אתרי עתיקות במאבק הפוליטי –  פרסום של ארגון “עמק שווה” על אתרי גוש עציון ומרחב בתיר מנקודת מבט פלסטינאית.

(3) עמדת רשות הטבע והגנים נגד הקמת גדר ההפרדה באזור נחל רפאים ובתיר.

(4) מצגת טיול בנחל המעיינות של בית ספר שדה כפר עציון.

(5)  ההכרזה של אונסק”ו על הנוף התרבותי של החקלאות המסורתית ההררית שסביב הכפר בתיר כאתר מורשת עולמית

(6) נופי החקלאות הקדומה בהרי יהודה, כולל סקירת האתרים (בעיקר בשטחי הקו הירוק) החל מעמוד 116. פרסום של נקודת ח”ן – ארגון אקולוגי ביוזמת משפחת רוטשילד.

(7) סרט תיעודי של אל-גזירה על הכפר בתיר והחקלאות המסורתית שסביבה.

הנוף מתחילת נחל המעיינות. מימין חוסאן (מימין) ובמורד עין אל הוויה (בלב הוואדי). מצולם מדרך העפר (מספר 4 במפה).

נחל המעיינות – טרסה מעל עין אל הוויה עם 3 פתחים לזרימת המים בשטפונות החורף

נחל המעיינות – בריכת השקיה לצד השביל היורד בוואדי (7 במפה)

נחל המעיינות -ביקור פמליית שר החקלאות הפלסטינאי

 

 

מסע בזמן – לחיפה ב1865, לירושלים של שנת 1000 ומכתב בן 2000 מרומא

מסע בזמן – לחיפה ב1865, לירושלים של שנת 1000 ומכתב בן 2000 מרומא

Print Friendly, PDF & Email

גינת הכרמל, 1865

מרי אליזה רוג’רס, מחברת הספר “חיי היום-יום בארץ ישראל” Daily life in Paletine  שיצא לאור ב-‏1865, התברכה בשילוב תכונות אנגלי אופייני של ציניות חריפה עם יכולת ציוריות מדויקת להפליא וכך היא מיטבה לתאר את ביקורה באחד הבוסתנים שבחיפה לפני כ-150 שנה (עמוד 124): “באחד הימים הנעימים שבחודש אוקטובר יצאתי עם אחי אחרי הצהריים לשוטט באחד הבוסתנים הצמודים לחיפה. פסענו בזהירות בשביל מוקף גדרות צבר דוקרני וחלפנו על פני בקתה קטנה עשויה בוץ ואבן שבה גרו הגנן ובני משפחתו. הם היו מצריים ועל כן בקיאים יותר מהפלסטינים המקומיים בהלכות עיבוד האדמה. עצי תאנה, רימונים, שקדים, סמבוק, זיתים, תמרים, לימון ועצי פומלה המכונים בערבית לימון מתוק וגם מלפפונים מכל סוג שגשגו באדמתו. מאחר וכל פרי וירק נמכר בשווקי חיפה לפי מחיר שנקבע על ידי השלטונות אין לגננים המקומיים תמריץ לשפר את איכות הפרי. כמות ולא איכות היא השיקול במזרח…”

שדות בית לחם, תצלום של P.Z – Photochrom Zürich, 1885

ספרה של מרי אליזה רוג’רס הוא ספר מסעות. היא שוטטה ברחבי הארץ רכובה על סוס, לעתים עם אחיה שהיה הקונסול האנגלי בחיפה, ולעתים בגפה, מה שנחשב להעזה נדירה בוודאי באותם ימים. על אף היותה אישה היא לא חששה להתערות בחברת הפטריארכלית המקומית. רוג’רס ניחנה בכישורים נדירים שהפכו את יומנה לסיפור רחב אופקים ומרתק כאחד. היא היתה בקיאה בכתבי הקודש, צברה ידע עצום על החי והצומח, הפליאה בסיפור ובציור ולא פחות חשוב מכל אלה דיברה ערבית שוטפת. היא מביאה תיאורים מגוונים של חיי היום ומספרת בפירוט על אחד ההרמונות של חיפה וחבורת הנשים שסבבו בו את בעל הבית, על חתונות, ארוחות, מסיבות, חיי המיעוט היהודי ואפילו על שיחות וסודות הטרקלינים הפוליטיים של הקונסולים וכל זאת על רקע תיאורים היסטוריים של התפתחות חיפה באותה העת ובלא להחסיר מתיאור תלאות מסעותיה שהיו עתירי מפגשים עם טיפוסים מפוקפקים, חיות טרף וסכנות אחרות שארבו לה בדרכים.

גם גנו של שלמה המלך, הלוא הוא גן המלך המקראי (לכתבה על סיור בעקבות גן המלך), מתואר באופן ציורי בספרה של מרי אליזה רוג’רס. בזמנה היה גן המלך שמוזכר 3 פעמים בתנ”ך מזוהה עם עינות ארטאס שבקרבת בית לחם במקום המוכר כיום כעין עיטם המזין את בריכות שלמה, וכך היא מספרת (עמוד 69): “גם בימי הזוהר של שלמה המלך המקום לא יכול היה להיות יפה ומרענן יותר מאשר הוא כיום, עם עצי רימון שמניבים פרי טעים, גפנים פורחות, ותאנים ירוקות המשתרעות מעל מי המעין – באר המים החיים. ערוגות ירק ובהן מלפפונים, מלונים ועגבניות משתרעות על העמק ובהן נפרסים עלים רחבים ופירות בוהקים בשמש. לצידם שדות בהם גדלים עדשים, שעועית, תפוחי אדמה, דוחן וכתמים בצבע זהב של שדות תירס. חלקות טבק ושומשום פורחות ונראות נפלא. מעל העמק משתרע בוסתן מרהיב ובו משגשגים עצי אפרסק, תפוח, אגס ושזיף לצד העצים האופינים יותר לארץ וכולם מושקים על ידי תעלות מים שחוצות את הגנים והבוסתנים כמו חוטי כסף דקים.” התמונה שלמטה מראה שהמקום כמעט ולא התשנה ב150 השנים שחלפו מאז.

גינת מנזר הורטוס קונקלוזוס (“הגן הנעול” בלטינית) שבכפר ארטאס שמדרום לבית לחם. המנזר הציורי מתנשא מעל העמק של ואדי ארטאס היוצא מבריכות שלמה הסמוכות בדרכו אל נחל תקוע ומשם לים המלח. העמק שלמרגלות ארטאס משובץ לאורכו בשורה ארוכה של חלקות חקלאיות המקבלות את מימיהם מעין ארטאס שבלב הכפר. המנזר הקתולי מיועד לנזירות והוקם ב1902. העמק שלצידו מעוטר בעשרות שדות שלחין ומטעי פרי,ובינהן תעלות השקיה ושלל בריכות קטנות. הכפר נמצא בשליטה פלסטינאית. סיורים בקרבת מקום (בריכות שלמה ותל עיטם המקראית) נערכים מעת לעת ע”י בית ספר כפר עציון.

 

 

איך נראתה הארץ לפני אלף שנה? “ארץ מבורכת, זולה, עשירה ומלאה בצדיקים קדושים”

דודא רפואי – Mandragora. מתוך ,c.1375, Tacuinum Sanitatis, ÖNB Codex Vindobonensis

ישנם אנשים שאוהבים לכתוב באריכות ומצליחים לתאר את מסעותיהם באופן ציורי ומהנה ואחד מהם חי בארץ במאה העשירית, לפני למעלה מאלף שנה. ההיסטוריון המוסלמי מוקדסי היה בן ירושלים (כפי שמעיד שמו שמקורו מהמילה ‘בית המקדש’, שמה של ירושלים בערבית באותה העת) וכמה שנים לפני שנת 1,000 לספירה הוא פירסם ספר רחב היקף על מסעותיו במרחב השאמי של סוריה הגדולה. הספר ערוך כמדריך לסוחר והוא מתאר בסגנון תמציתי, תוך פירוט על אזורי הארץ, הישובים בה, ענפי הכלכלה והחקלאות ומידע פרקטי רב לסוחרים ואנשי עסקים כולל תקנות מסחר, מיסוי, מקומות לינה למבקרים, מידות ומשקלות, מידע על המרת כספים, זמני נסיעה בין ערים, מזג האוויר והוראות בטיחות. ואת כל אלה הוא מתבל בסיפורי פלאות ואגדות אותם שמע במסעותיו.

מוקדסי הרבה לשבח את הארץ ובייחוד את פרי הארץ ומטעמיה. כך למשל הוא מתאר את עושרה החקלאי (מתוך עמודים 15-16 באסופה Palestine Under the Musliems): “סוריה ממוקמת במקום נעים…האקלים שלה נוח…סוריה היא ארץ מבורכת, זולה, עשירה בכל פרי ומלאה בצדיקים קדושים…דע לך שבמחוז פלסטין נמצאים 36 מוצרים שלא ניתן למצוא אותם מקובצים יחדיו בשום מקום אחר…הצנוברים, החבושים, צימוקים מזני עיוני ודורי, השזיף, תאנה מזן סבעי והתאנה הדמשקאית, חבצלת המים, השקמה, החרוב, הארטישוק, קנה הסוכר והתפוח הסורי. התמרים הטריים, הזיתים, הפומלה, האינדיגו, הערער, התפוז, הדודא הרפואי, השיזף התרבותי, האגוז, השקד, התורמוס, אספרגוס, בננה, תבלין הסומאק, הכרוב, פטריות הכמהין, השזיף המקדים להבשיל הנקרא שלג, חלב התאו, דונג הדבש, ענבים מזן עסימי והתמר. בנוסף יש להם ממרח מתוק בשם קובד העשוי מדבש חרובים, אגוזים ופיסטוק. גם החסה נחשבת בפלסטין למעדן”.

דודא רפואי, עליו רעילים למאכל אך לשורש והזרעים שלו יש שימושים ברפואה מסורתית

בהמשך מספר מוקדסי על המסחר ומפרט על ענפי היצוא של סוריה ופלסטין: “מפלסטין מייצאים זיתים, תאנים מיובשות, צימוקים, פרי החרוב, בדים משובחים עשויים משי וכותנה, סבון ומטפחות ראש. מירושלים מייצאים גבינות, כותנה ואת הצימוקים המשובחים מזני עיוני ודורי, תפוחים מצויינים ובננה שהיא פרי מיוחד הדומה בצורתו למלפפון אך כשמסירים את קליפתו נגלה פרי שמזכיר בטעמו את המלון רק שטעמה מעודן ועסיסי יותר. ובנוסף מייצאים משם צנוברים משובחים, מראות, נרות חרס ומחטים לתפירה. והרשימה נמשכת עד אין קץ ומתארת  בהמשכה את סחורות היצוא של בית שאן, יריחו, מואב, דמשק, צור, חלב, בעלבק ושאר ערי המרחב השאמי כולו בימים לפני שהוא פוצל והופרד למדינות ולעמים הנלחמים זה בזה.

 

על נפלאות הוילה הרומאית

פליניוס הצעיר, עורך דין ומלומד רומי, שחי בין השנים 62-113 לספירה, זכה לחיות בשנות השיא של האימפריה. כיאה לעורך דין באותם הימים הוא ידע לכתוב יפה ולהתנסח ברהיטות. לפי סגנון חייו המתואר במכתביו הוא גם התפרנס היטב ועשה הון רב מכישרונו. הוא הותיר לנו מאות מכתבים שכתב לחברים ומכרים שונים ובכמה מהם תיאור מלבב על נפלאותיה של הוילה הכפרית שאהב עד מאד ועל הגינה הנרחבת שסביבה שאותה אהב לא פחות וגם על בית הנופש שלו בטוסקנה שבו בילה את חופשות הקיץ.

המכתבים מציירים בשפה מוחשית את החיים הטובים של אציל רומי שנהנה מכל מטעמי החיים שהיו זמינים לאזרחי רומא העמידים אך באותה עת הוא ידע ליהנות היטב גם מהדברים הקטנים והחשובים שמרכיבים את חייו של אדם.

פליניוס הצעיר היה בן דודו של פליניוס הזקן, איש רב פעלים שחיבר אינציקלופדיה על תולדות הטבע (בקישור – קטע מכתביו של פליניוס הזקן על גידול עצי תאנה). שני המכתבים מובאים בתרגום מתומצת מהנוסח שבפרויקט גוטנברג.

Letter 23. To Gallus

ציור קיר (פרסקו) של וילה רומאית והגינה שלה, מחפירות הווילה הרומאית של Agrippa Postumus, Boscotrecase, Naples

הוילה שלי נמצאת רק 17 מייל מרומא כך שבסוף יום עבודה מספק ולאחר שסיימתי את עסקי בעיר אספיק לבלות בה את הערב. הדרך הביתה קצרה ונוחה על גב הסוס. הנוף מגוון, לעתים סגור על ידי יערות ולעתים פתוח עם שדות מרעה עשירים המזמנים בקר וכבשים שמגיעים לכאן בהמוניהם להינות משדות המרעה הטובים. הוילה בגודל נוח ועל כן אחזקתה לא יקרה מדי. הכניסה לוילה נעשית דרך אכסדרת עמודים מקורה (portico) שסוגרת בתוכה מתחם חביב המוגן מרוח ופגעי מזג האוויר. מכאן נכנסים אל הסלון (hall) המרכזי שנשפך אל עבר הים, כך שכשנושבת רוח בריזה מערבית היא מביאה את גלי הים למרגלותיו. בכל אחד מצידי הסלון המרכזי יש דלתות מתקפלות או חלונות בגודל דומה שמהם נשקף נוף לחזית ואל הים שבשני הצדדים.

מעבר לאכסדרת העמודים נראית החצר ולאחריה היער וההרים. הזוית הנוחה שבה מחממת השמש את חדר האוכל וחדר ההסבה שסמוכים לסלון מגבירים את חום השמש ולכן מתחם זה הפך למגורי החורף שלנו ולחדר הלימוד (gymnasium) המשפחתי המוגן כמעט מכל רוח. חדר שלישי סוגר את המבנה לצורת מעגל והוא מתוכנן כדי לקלוט שמש במשך כל שעות היום. בקירות החדר ספריה ובה שורות ספרים שאנו קוראים מעת לעת. צמוד אליו חדר השינה והם מחוברים בצינורות המובילים חום שמתפזר לכל רחבי החדר. בהמשך חדרי המגורים של העבדים והשכירים שעובדים במשק הבית שלי ואפילו שם רוב חדרי השינה מוכבדים מספיק כדי לארח את האורחים שמגיעים אלי. ממול ניצבת סדרת חדרי שינה נעימים ומרווחים שחלקם מיועדים לאורחים ומשם מגיעים אל בית המרחץ שכולל חדר קר בכניסה, חדר חם, חדר הלבשה וחדר רחצה שניתן לשחות בו תוך מבט אל הים.

שדרת העצים (gestatio) מוקפת מסביב בשיחי רוזמרין ושיחים מפוסלים. לאורך השדרה פרוס כרם הענבים שאדמתו כה רכה שנעים להלך בו ברגליים יחפות. בבוסתן גדלים בעיקר עצי תאנה ותות שאליהם האדמה נדיבה בדיוק כפי שהיא מתאכזרת לכל סוג עץ אחר. וכאן נמצא חדר אוכל נוסף שאמנם מרוחק יותר מהים אך נשקף ממנו נוף נעים לא פחות של הגן. צמודות לו שתי דירות שמחלונות שלהן נראית הכניסה לווילה וגינת המטבח. מכאן יוצאת שדירת עמודים (portico) ארוכה שצידה האחד פונה לים והשני פונה אל הגן ובשניהם משובצים חלונות אותם פותחים כשאין רוח וסוגרים כשנושבת רוח פרצים. למרגלות האכסדרה שרועה טרסה עם ריח עז של סיגליות המתחממות להן בהשתקפות אור השמש מהאכסדרה.

ציור קיר (פרסקו) של גן רומאי מחפירות העיר פומפי, מהווילה של Pompei – villa Livia, Primaporta garden

בקצה האכסדרה והטרסה עומד בית גינה מבודד שני שאותו אני מכנה בשם החיבה “החביב עלי” משום שבניתי אותו בעצמי. יש בו חדר חורף חם במיוחד שחלונותיו משקיפים אל הים והם חשופים לאור השמש. חדר השינה נפתח אל האכסדרה באמצעות דלתות הזזה מתקפלות. חדר הסבה צמוד שניתן לחברו או להפרידו מחדר השינה באמצעות חלון שקוף ווילון הזזה מאכלס ספה ושתי כסאות. כאשר אתה משתרע על הספה אתה רואה לפנייך את הים ומצדדיך את הווילות השכנות והיערות. חדר השינה עצמו מבודד היטב מכל רעש ואור וכל עוד לא פותחים את החלונות לא שומעים בו לא את קולות העבדים ולא את רחש גלי הים וגם אין מסתנוורים בו מאור הברקים או מאור השמש.

היער הסמוך מספק לנו את כל דלק הבעירה לו אנו זקוקים ובכפר אוסטיה ניתן למצוא את כל מה שאדם מהישוב זקוק לו. שלושת בתי המרחץ שבכפר מועילים במיוחד כאשר מגיע אלי אורח לביקור בהתראה קצרה מכדי שאוכל להכין את בית המרחץ הפרטי שלי עבורו. כל אזור החוף משובץ וילות והמראה נעים ומלבב. לא אוכל לומר שהים שלנו עשיר בדגים משובחים אך הוא נותן לנו די שרימפס ופירות ים וגם החלב שלנו מצוין מאחר והוילה נמצאת באזור מצוין לגידול פרות. לבסוף, אמור לי כעת האם אין לי סיבה טובה לגור, להישאר ולאהוב מקום מפלט שכזה שמי שלא תאב אליו כנראה יש לו אהבה חולנית לחיי העיר.

Letter 52. to Apollinaris

את ימות הקיץ החמים בילה פליניוס בבית הקיץ שלו שבטוסקנה, למרגלות הרי האפנינים, וגם אותו הוא מתאר באופן ציורי ונלהב באחד ממכתביו: אין לך סיבה לדאוג לבריאותי כאן. מזג האוויר כאן בקיץ יפה להפליא ובכל עת נושבת בריזה נעימה. האזור מלא בסיפורים על אנשים המגיעים לגיל מופלג וניתן לראות צעירים רבים שלהם סבא ואף סבה-רבא ותשמע מהם סיפורים על ימי קדם רחוקים.

קשה לעבד את האדמה כאן ובני המקום נזקקים לשור חזק שיעבור תשע פעמים על השדה עם מחרשה כדי להכשירו לזריעה. השטחים הפתוחים והאחו מלאים פרחים והם מסתירים פטריות כמהין ומעדני ליקוט אחרים שטעמם משובח בשל זרמי המים הרבים שממלאים כל פינה כאן. הנוף נראה דמיוני כאילו צויר בידי צייר מיומן עם עפרון דק. לכל כיוון שתפנה תראה הרמוניה.

חזית הבית פונה דרומה, אל השמש. החדרים משתרעים מאחורי אכסדרת העמודים שלפניה טרסה ועליה שיחים מעוצבים בצורת חיות ולצידה מדשאה רכה להפליא. כל זה מוקף שביל הליכה היקפי שסביבו שיחים מפוסלים ומסביב שדרת עצים צפופה ואת המתחם כולו מקיפה וסוגרת גדר חיה משיחים מעוצבים בצורת מדרגות. מעבר לגדר משתרע טבע נפלא ואחו פתוח.

סידור חלקי הבית שלי נעים להפליא. הבית ניצב בלב האחוזה הכפרית. הוא מוקף עצי דולב נמכוסים שיחי קיסוס שמדלגים מעץ לעץ ומחברים אותם יחדיו. בין עצי הדולב משובצים גם עצי ארז ומאחור נגלית חורשת עצי ער אציל (עלי דפנה). שבילי ההליכה והשטחים הפתוחים משובצים בוורדים וההולך בהם נהנה מניגוד נעים של קרירות מצל עם חום השמש. כמה מהשבילים המפותלים מובילים אל שביל ישר מרכזי והם מופרדים זה מזה בגדרות חיות עשויות שיחים. במקום אחד בגן יש אחו קטן ובמקום אחר עוצבו שיחים לאלפי צורות שונות, חלקם אותיות המרכיבות את שם בעלי האחוזה. בין לבין מזדקפים עמודי אובליסק המתערבבים בין עצי פרי שונים, אך כאשר אתה משוטט בשבילים אלה, לפתע לפתאום באמצע המבנה המסודר כל כך, אתה מופתע לגלות חיקוי יפה של הטבע האקראי. במקום אחד נגלים עצי דולב ננסים שמאחוריהם עץ שיטה שצורתו עקומה ומיוחדת במינה ומעט הלאה מכאן ניצבת גומחה עשויה שיש המוצלת בסוכת גפנים הבנויה על 4 עמודי שיש מעוצבים. מעל הגומחה פורצים מים מצינורות בזרם עז ונשפכים אל אגן שיש המעוצב בשלמות כה רבה עד כדי כך שהוא תמיד מלא אך לעולם לא נשפכים מים החוצה מעבר לדפנות. כאשר אני סועד את ארוחת הערב כאן משמש האגן כמגש לכלי האוכל. הגדולים שבהם מונחים על הדפנות בעוד הכלים הקטנים מושמים לצוף על המים כאילו היו עופות מים. מהעבר השני נמצאת מזרקה שמתמלאת ומתרוקנת לסירוגין מאחר והמים שבה מועפים לגובה רב ואז נבלעים במהירות לתוך המזרקה.

כעת אתה מבין מדוע אני מעדיף את הווילה הטוסקנית שלי על פני הבתים האחרים שבבעלותי. מעבר לכל היתרונות שתיארתי יש בה את הבידוד והריחוק מהעיר ומהלקוחות המעיקים. הכל כאן רגוע ומעוצב להפליא ולכך מתווסף האוויר הנקי והשמים הבהירים שתורמים כל כך הרבה לבריאות הנפש והגוף שלי שאותו אני מתחזק ומחזק באמצעות פעילויות של למידה וציד. ואכן אין מקום מתאים יותר למשפחתי והלוואי והאלים ימשיכו לתת לי אושר ולכבד את הווילה שלי.

מה זה לחם?

מה זה לחם?

Print Friendly, PDF & Email

היכן מתחיל סיפורו של הלחם?

שדה חוביזה ליד מאהל בדואי בחמאם אל מליח שבבקעת הירדן

כדי לספר על הלחם נתחיל מהחוביזה. מסוף החורף וביתר שאת באביב מתמלאת הארץ בצמחי חוביזה גדולים עם עלים בשרניים המתאימים לכל תבשיל, מחביתת ירק ופשטידות ועד פסטות, מאפים, מרקים, תבשילים וקציצות. טעמה דומה לשל תרד ומנגולד והיא יכולה להחליף אותם בכל תבשיל. לחוביזה שמור מקום של כבוד במטבח הערבי ומשפחות ערביות רבות יוצאות ללקט את העלים להכנת תבשילים מסורתיים. החוביזה התפרסמה כאשר שימשה את תושבי ירושלים הנצורים והרעבים בימי מלחמת השחרור כמקור מזון מרכזי להכנת מיני מאפים ותבשילים בימים בהם לא הגיעו שיירות עם מזון לעיר.

אבל לא רק טעמה של החוביזה מעניין אלא גם שמה. בערבית משמעות המילה חוּבֶּז (خبز) היא לחם ושמו הערבי של הצמח ‘חוביזה’ ניתן לו בשל היותו נפוץ כל כך ועל כן מרכזי בתרבות הליקוט ובתזונה המסורתית בארץ. בהתאמה בעברית נקרא הצמח ‘חלמית’, כלומר לחם בהיפוך אותיות.

אם אין לחם תאכלו בשר!

הסיפור הופך מעניין עוד יותר מאחר ובערבית המילה בשר הינה לא אחרת מאשר ‘לַחַם’ (لحم). המשמעות הזאת נוצקה בעבר ברחוק כאשר אצל הערבים הנוודים במדבר שלא נהנו מחיי הנוחות של ישובי קבע נחשב הבשר למזון העיקרי. לעומתם אצל העברים ועמים הים התיכון האחרים שחיו בישובי קבע וגידלו תבואה נחשב הלחם למזון העיקרי. נראה שבתרבויות ושפות שמיות שונות היתה המילה ‘לחם’ פשוט מילה נרדפת לאוכל בכלל ולעתים רבות היא פשוט ייצגה את המזון העיקרי שהיה נהוג בכל תרבות ולא דווקא את מה שאנו תופסים כיום כלחם. לחם היה כמעט שם נרדף למזון.

שדות הלחם, חיטה ירוקה בתקופת העומר שבין פסח (קציר השעורים) לשבועות (קציר החיטים)

המקורות העבריים עמוסים בביטויים נפלאים על לחם וגידולי השדה שמסבירים מדוע תלמיד שקדן מכונה ‘חרשן’ או מדוע טיפש מכונה ‘בור’. המילה לחם מופיעה בתנ”ך לא פחות מ280 פעם ובמשמעויות שונות. בחלק מהאזכורים של לחם בתנ”ך הוא מופיע במשמעות המקובלת והמוכרת לנו כיום ואף מלווה בביטויים כמו פת לחם, ככר לחם או חלת לחם. אבל המילה לחם משמשת בתנ”ך גם כביטוי כללי לאוכל מכל סוג, כפי שאפשר לראות למשל בספר דברים “ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה – לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי” (דברים ט, 9), “לא על הלחם לבדו יחיה האדם” (דברים ח, 3) והפסוק האלמותי “עשה משפט יתום ואלמנה, ואהב גר, לתת לו לחם ושמחה”  (דברים י, 10). 

כבר באזכור הראשון של לחם בתנ”ך בסיומו של סיפור גן העדן בספר בראשית פרק ג’ הוא מקבל משמעות של אוכל במובן הכללי ביותר: “ארוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם”. ספר יחזקאל אפילו מספק לנו מתכון של ממש להכנת לחם שבימינו היה זוכה לשם קדרת דגנים וקטניות: “וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם” (פרק ד’, 9).

מעניין שבכמה מהטקסטים הקדומים שבתנ”ך הלחם הוא בעצם בשר, בדומה למשמעות המילה הערבית: “ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכול לחם” (בראשית ל”א נ”ד). אפשר רק לשער שבימי האבות ובתקופת ההתנחלות כאשר בני ישראל היו רובם, או חלקם, נוודים עדין לא זכה הלחם למעמד המרכזי שיש לו כיום ועל כן שימשה המילה לחם בעברית המקראית במשמעות רחבה יותר ובעיקר התייחסה לבשר שהיה המזון העיקרי בחברות הנוודים. השפה הערבית שימרה את אותה מסורת הקדומה המקשרת בין לחם לבשר, בעוד התרבות עברית התפתחה באופן ששיקף את הקידמה והמעבר מחברת נוודים לחברת תושבי קבע ובהתאם שינתה השפה העברית את משמעות המושג לחם למאפה הדגנים כפי שמקובל בימינו.

שיבולת חיטה

המצאת הלחם

“המהפכה החקלאית”, ששיאה היה ביות חיטת הבר, התרחשה לפני כ10,000 שנה לערך כאשר יושבי קבע באזורנו החלו לגדל זנים של חיטה במקומות הישוב שלהם ולאחר מכן טחנו אותם לקמח שממנו הכינו במדורה מאפה של קמח ומים. המהפכה החקלאית נחשבת אירוע מכונן בהתפתחותה של התרבות האנושית. היכולת לביית צמחי בר ולהפכם לגידולים חקלאיים לצורכי מזון היא שאחראית על המעבר מתקופת האדם הקדמון בו חיו בני אדם במשך מאות אלפי שנים כלקטים–ציידים בקהילות קטנות ליושבי קבע. בהתחלה היו אלה כפרים קטנים אך בהמשך אלה גדלו והתפתחו כדי להכיל את המנגנון המנהלתי, הכלכלי והתעשייתי המתפתח שנדרש לגידול, הכנה, שימור וחלוקת מזון. תוך זמן קצר יחסית הפכו היישובים הקטנים האלה לערים שהתפתחו לממלכות ובהמשך לאימפריות ומשם קצרה הדרך לתרבות המערב של ימינו.

אבני רחיים קדומות

כמה אלפי שנים לאחר המהפכה החקלאית גילו המצרים הקדמונים את סוד הכנת הלחם. ראשון היה לחם השאור שנתגלה סביב שנת 3,000 לפנה”ס ולאחר מכן הגיע לחם השמרים ועד מהרה פיתחו המצרים עשרות סוגי לחם והפכו אותו לאבן יסוד בתזונה. ממצרים הפרעונית התפשט הלחם לאימפריות של המזרח הקדום ובהמשך גם ליוונים ולרומאים שאימצו אותו בחום כמרכיב תזונה עיקרי ושיכללו את הטכניקות להכנתו באמצעות טחנות קמח גדולות מופעלות במים ובתנורים תעשיתים שהפיקו אלפי כיכרות ביום. מאז נחשב הלחם למרכיב התזונה העיקרי במרבית תרבויות הים התיכון. במקומות שונים בעולם התפשט בהדרגה השימוש בדגנים אחרים כשעורה (שנחשבת חלופה נחותה לחיטה והיתה מקובלת כמזון לעבדים ולעניים), שיבולת שועל, וגם תירס מדרום אמריקה, אורז שגדל במקומות עשירים במים ודוחן ולצידם גם קטניות כעדשים, שעועית וחומוס.

בתיאורים מקראיים רבים מובא צירוף המילים “דגן, תירוש ויצהר” כדי לבטא את המזונות העיקריים שהיו נהוגים בארץ בימי קדם, כלומר “תבואה (לחם), יין ושמן זית”. הדגן מופיע ראשון בין שלושת המזונות והוא היה ללא ספק החשוב בהם. חשיבותו של הלחם ניכרת בתפריט ובמסורות שהתפתחו סביבו. מחצית מהקלוריות של אבותינו, כמו גם של מרבית תרבויות הים התיכון בעבר, הגיעו מלחם. גם במישור התרבותי נחגג הלחם בשניים מהחגים המרכזים של עם ישראל, בפסח חגגו אבותינו את הבשלת החיטה ולאחר ששה שבועות בחג השבועות חגגו את קציר החיטה ומכל הארץ עלו בני ישראל לירושלים עם ביכורי החיטה.

בשל הקושי לגדל ולייצר לחם הושקעה מחשבה בפיתוח טכנולוגיות ושיטות מתקדמות יותר. פסוק יפה מספר ישעיה (א’ 15) מביא לכך ביטוי “הנה שמתיך למורג חרוץ חדש, בעל פיפיות. תדוש הרים ותדוק גבעות כמוץ תשים. תזרם ורוח תישאם וסערה תפיץ אותם ואתה תגל בה“.

 

הדרך מלחם מזין ללחם מזיק

מרכיב התזונה העיקרי של מרבית ערביי הארץ הוא הפיתה (חובז) והיא נהנית ממעמד מיוחד ונחשבת לאבן יסוד כמעט בכל ארוחה. חוץ מהלחם והפיתה, במטבח הערבי המסורתי נהוג לאכול מאכלים נוספים מחיטה כמו בורגול ופריקה. הבורגול היא חיטה מלאה שבושלה לריכוך ונגרסה לפתיתים היא מגיעה בשני גדלים, גס למג’דרה ודק לסלט טאבולה ועשיית קובה. הפריקי היא חיטה מלאה ירוקה קלויה שנקצרה באביב עוד לפני שהבשילה ולכן היא אכילה כפי שהיא לאחר קלייה באש.
עד לא מזמן נאפו הפיתות בטאבון המשפחתי שבחצר הבית או בטאבון של הכפר. אבל הפיתות שנאפו היו מקמח מלא, כי הפלאחים שהיו עניים טחנו את גרעיני החיטה על קליפתם באבני רחיים פשוטות ביד. לפיכך, הקמח המלא נחשב קמח של עניים ודווקא הקמח הלבן שהוא תוצר טחינת הגרעין הפנימי בלבד שדרש עבודה רבה לניפויו נחשב קמח של עשירים. מעניין שחלוקה דומה היתה גם באירופה הפאודלית של ימי הביניים שבה היה הלחם הלבן מוצר יקר שרק העשירים והאצילים יכלו להרשות לעצמם בעוד דלת העם הסתפקו בלחם שחור מקמח מלא. כך זכה הלחם הלבן שהיה אז נדיר, כמו מלח וסוכר, לתדמית יוקרתית, איכותית ונחשקת שהשפעתה המזיקה תבוא לביטוי רק מאות שנים לאחר מכן כאשר יומצא התהליך התעשייתי שיאפשר הפקת קמח לבן בזול וביצור המוני.

הכנת הלחם היתה מלאכה קשה ומייגעת לתושבי הארץ שעמלו על גידול התבואה, הקציר, הדיש, הניפוי, והמלאכה הקשה במיוחד של טחינת הקמח ולבסוף אפיית הלחם. לא לחינם מסתיים מגיע סיפור גן העדן לסופו העצוב לאחר גירוש אדם וחווה בעונש שהטיל אלוהים על בני האדם: “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ…” (בראשית ג, יט). התהליכים הכרוכים בהכנת הלחם כמעט ולא השתנו משחר ההיסטוריה ועד הגעת הקדמה לאזורנו בשלהי המאה ה19 ותחילת המאה ה20.

מרבית תושבי הארץ השתמשו באבני רחיים פשוטות (תמונה למעלה) לטחינת הקמח בבית אך לאורך ההיסטוריה הומצאו שכלולים תעשייתיים שהקלו מעט את תהליך טחינת הקמח. בימי הרומאים היה נהוג השימוש ברחיים פומפיות, המכונות גם רחיים של חמור, העשויות משני חרוטים (תמונה מעין גדי). רחיים כאלה הונעו על ידי חמור או עבדים. מעט לפני כן בתקופה ההלניסטית הומצאה טחנת הקמח המונעת בזרם מים שנלקחים בתעלה מנחל ונשפכים במפל מעל גלגל מים אנכי המסובב בכוחו אבני רחיים שבהן נטחן הקמח. מתקן זה כונה במשנה “רחיים של מים”. בנחלים בהם זרמו מים כל השנה הקימו בעלי האדמות טחנות קמח שהפעילו אבני רחיים בכוח המים אבל מעטים הנחלים בהם זורמים מים כל השנה ולמרבית האנשים לא היתה גישה או ממון מספק כדי לקנות קמח מוכן מטחנה כזאת. רוב תושבי הארץ במרבית השנים אכלו לחם מתוצרת בית שהם עצמם הכינו, החל מטחינת הקמח ועד לאפיה.

אבני רחיים מעין גדי, כפר יהודי משגשג משלהי ימי הבית השני

לנו שחיים במאה ה21 ורגילים לקנות את הלחם בסופר או במאפיה קשה להבין כיום עד כמה היתה הכנתו עבודה קשה עבור בני הארץ בימים קדם. הכנת הלחם היתה חלק חיוני מחיי היום-יום של תושבי הארץ אך היא היתה כרוכה בעבודה מרובה. הטחינה של החיטה לקמח נעשתה באבן רחיים על ידי האישה מדי יום ביומו והיתה מלאכה קשה וממושכת שדרשה ממנה מדי יום כשעה או שעתיים של עבודה כדי להכין מספיק קמח לאפיית לחם למשפחה שלמה ולאחר מכן להמשיך לעבוד ואף להישאר בבית בשעות היום כדי לאפות את הלחם.

שחרור האישה

אבל לפני כמאה שנים כל זה השתנה כאשר הלחם הלבן המתועש הומצא. התיעוש של הלחם מבוסס על המצאת מכונות ניפוי שאפשרו הפרדה קלה של גרעין הקמח לשלושת חלקיו ובכך הפרידו את הקמח הלבן מהגרעין והקליפה ואיפשרו יצור מהיר וזול של קמח לבן שהפך בן לילה ממוצר יקר ונדיר לזול והמוני. עד מהרה הוקמו גם מאפיות תעשייתיות גדולות וחדישות.

בארה”ב באמצע המאה ה19 שוכלל תהליך יצור הלחם הלבן התעשייתי באופן שאפשר יצור לחם לבן מהר ובזול. בארץ השינוי החל בשלהי המאה ה19 כאשר המתיישבים הגרמניים הטמפלרים הביאו עמם מיכון תעשייתי להכנת לחם ועד מהרה קמו בכפרים ובערים טחנות קמח מונעות קיטור. תהליך המיכון של יצור הלחם הואץ ביתר שאת לאחר הכיבוש הבריטי ב1917 שהביא להקמת תחנות קמח תעשייתיות גדולות ולגלובליזציה של סחר בחיטה שהביא לכך שהלחם שאנו אוכלים כיום מיוצר מחיטה מיובאת. 

מטחנת הקמח המשוכללת הביאה עוד חידוש שנראה בתחילה כברכה ורק כעבור שנים הסתבר כקללה. בעבר טחינת הגרעין באבני הריחים של גרגיר החיטה המלא היתה כרוכה בכתישת הסובין והנבט עתיר השומן שהביא לכך שלקמח המלא היתה תוחלת חיים קצרה מאד. זאת הסיבה שבמשך אלפי שנים אנשים טחנו קמח בבית מדי כמה ימים או שהלכו פעם בשבוע לטוחן המקומי. לעומת זאת במטחנה החדשה נטחן רק החלק הלבן של הגרעין והקמח הלבן שהתקבל לא התקלקל באחסון ממושך. כך נסללה הדרך ליצור תעשייתי וסחר בינלאומי של קמח לבן בכמויות גדולות כסחורה עוברת לסוחר. עד מהרה נעלמו הטחנות הכפריות המקומיות וטחנות קמח תעשייתיות הוקמו להחליפן באזורי נמל.

כך לאחר תחילת המנדט האנגלי, החלו האנגלים לעודד יבוא לארץ של קמח לבן שממנו הוכנו במאפיות פיתות לבנות שהיו קלות להכנה ועל כן זולות. עד מהרה הפכו תהליכי הכנת הלחם הביתי המקומי והמלא שהיו נהוגים בארץ אלפי שנים למעמסה מיותרת. אבני הרחיים הביתיים והטאבון הקשים לתפעול ולהחזקה נזנחו . האישה ובנותיה שוחררו מהעול הקשה בו עסקו אלפני שנים.

סביב תחילת המאה ה20 התפתח עוד תהליך הרה גורל שעיצב את התזונה שלנו. עד אז היו בארץ מאות זני חיטה מקומיים שהתאימו את עצמם במרוצת הדורות לתנאי הגידול בכל חבל ארץ, אלא שהתחנות התעשייתיות פעלו באופן יעיל רק עם זנים מסוימים של חיטה. זנים אלה גדלים טוב יותר רק באזורים מסוימים ועל כן התפתחה גלובליזציה של גידול וסחר בחיטה. תוך שנים ספורות נעלם רוב גידול החיטה המקומי שוהחלף על ידי יבוא ועמו נעלמו לנצח זני החיטה המקומיים של ארץ ישראל. עם זנים אלה נעלם הטעם והערך הבריאותי הייחודי שלהם שכלל גם מעט גלוטן לעומת החיטה המודרנית ולכן החיטה המקומית התאימה פחות לאפיית לחם טעים ואוורירי, מה שהתבטא בלחם קשה יותר, אך היא אפשרה למי שנחשב כיום כרגיש לגלוטן לאכול בעבר לחם בלא כל בעיה.

 

הקשר בין המצאת הקמח הלבן למגיפות הרגישות לגלוטן וההשמנה

יעבור זמן רב מדי עד שהסתבר ששינויים תזונתיים אלה הביאו להפיכת הלחם ממזון מלא ובריא לאוכל ריק, עתיר גלוטן ופחמימות פשוטות ונטול כל מה שטוב בלחם האמיתי – ויטמינים, סיבים תזונתיים, נוגדי חימצון בריאים ומינרלים מזינים. היום זה נראה מצחיק אבל בתחילה שווק הקמח הלבן והלחם הלבן התעשייתי  דווקא כמוצר משובח ומועדף ואף יוחסו לו תכונות תדמיתיות ובריאותיות כמו ערכים תזונתיים עדיפים, ניקיון וקידמה. לעומתו הוצג הלחם המלא כ”לחם שחור” של אנשים שחורים, פרימיטיביים עניים ומלוכלכים.

מרבית העולם מיהר לאמץ את תהליך השינוי בו הפך הלחם הלבן התעשייתי למרכיב תזונה עיקרי. השינוי הונע משילוב אינטרסים כלכליים של יצרנים יחד עם תדמית שהתגבשה במשך דורות רבים בהם היה הלחם הלבן מוצר נדיר ויוקרתי. גרוע לא פחות הוא מקורו התעשייתי של מרבית הלחם הלבן המשווק כיום שמכיל גם שלל תוספים מלאכותיים שמיועדים לאפשר את תהליך הכנתו המהיר והזול ולא פחות חשוב את שימורו של הלחם לאורך זמן בלא שיתקלקל. המעבר של העולם המערבי לתזונה מבוססת לחם הלבן תעשייתי תודלק והואץ על ידי רצון היצרנים והמשווקים במרכולים לצבור רווח מיצור ושיווק של מוצר זול עם חיי מדף ארוכים. אך המחיר הבריאותי היה גבוה. הכנתו של לחם לבן בתהליך תעשייתי הופכת אותו למוצר מזיק, רעיל, שמנוני ובעיקר מיותר. מכאן קצרה היתה הדרך למגפות הסוכרת, ההשמנה ושאר המחלות שהפכו נפוצות כל כך בעידן המודרני.

ללחם המלא יש יתרונות תזונתיים מוכחים על פני הלחם העשוי מקמח לבן מנופה. סיבי החיטה שנמצאים בלחם המלא אך מנופים החוצה בהכנת הקמח הלבן כוללים שלל ויטמינים ומינרלים, אך חשוב יותר לבריאות ארוכת טווח הם מכילים סיבים תזונתיים המועילים לפעילות מעיים בריאה, נוגדי חימצון המועילים ללב ולכלי הדם, חומצה פיטית וחומרים נוגדי דלקות ופעילות סרטנית. מבחנת שיעור הגלוטן והפחמימות/סוכר אין הבדל של ממש בין לחם מחיטה מלאה ללחם מקמח לבן אך ללחם המלא יתרון גדול בכך שהאינדקס הגליקמי שלו נמוך יותר כלומר הפחמימות שלו מתפרקות לאט יותר בגוף. כדי להינות מהיתרונות של הלחם המלא חשוב לשים לב שקונים לחם מחיטה מלאה אמיתי כזה שנעשה כולו (או כמעט כולו) מקמח מלא העשוי מטחינת הגרעין המלא ולא מעירוב של נבט, סיבים ועמילן ממקורות שונים.

אפיית לחם שאור בתנור ביתי

כל מי שאפה לחם יודע שצריך להתפיח אותו כדי שיצא טעים. ככל שהלחם תופח יותר כך הוא טעים יותר וככל שהוא תופח מהר יותר כך קל יותר להכינו. החומר שמאפשר את התפיחה הוא הגלוטן ומכל הדגנים מצטיינת דווקא החיטה בשיעור הגלוטן הגבוה ביותר. לכן הפכה החיטה לדגן המרכזי בתפריט בישראל כמו בשאר העולם המערבי. אם לא די בכך הרי ש”השבחת” זני החיטה בעת המודרנית הביאה לכך שבחיטה כיום יש כמות גלוטן גדולה יותר משהיתה בה בעבר וקל עוד יותר להתפיחה להכנת לחם ועוגות. אבל כנראה שבכל טוב יש גם רע.

הבעיה בגלוטן עבור אנשים רבים הוא הקושי שלו לעבור במערכת העיכול ולכן עולה בשנים האחרונות בחדות כמות החולים במחלת הצליאק וברגישויות אחרות כמו כאבי בטן ובעיות עצירות ושלשולים. מחלת הצליאק היא עוד מחלה של העידן המודרני וכמעט שלא נודעה לפני המאה העשרים שבה הפכה החיטה למרכיב דומיננטי בתזונה, כנראה דומיננטי מדי. נראה שהפתרון לבעיית הגלוטן נעוץ בחזרה לתזונה מאוזנת יותר כפי שהיתה בעבר, כלומר מעבר מתפריט מבוסס על לחם, עוגות ומאפים מחיטה בלבד לשילוב של מגוון דגנים כולל דגנים דלי גלוטן כמו שיפון וכוסמין או שיבולת שועל שבה אין בכלל גלוטן, וגם קמחים מקטניות כקמח חומוס או קמח עדשים חומוס שגם בהן אין גלוטן.

על אף שהתנ”ך איננו ספר בישול הוא מוסר לנו מתכון מפורט ללחם כזה המורכב משילוב נכון ובריא של דגנים וקטניות דלי גלוטן ועתירי סיבים וחומרים מזינים אחרים: “וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם” (יחזקאל, פרק ד’, 9).

 

אז מה נשאר?

טחנת הקמח של ראס עלי מעל נחל ציפורי

החיטה והלחם המסורתיים כמעט ונעלמו לטובת הקמח המיובא והלחם המתועש. מעל 90% מהחיטה המשמשת להכנת לחם בארץ כיום מיובאת.

למרות שבשנים האחרונות הולך ומתברר הקשר בין מזון לבריאות ואנשים רבים נעשים מודעים ועוברים לצריכת אוכל טבעי ולא מעובד, עדין נותר נושא גידול החיטה ללחם וטחינתה בשיטה המסורתית לקמח נחלה כמעט בלבדית של המגזר הערבי ולמרבה הצער גם הם הולכים ומתמעטים.

חיטה לקמח עדיין מגודלת בארץ במספר מקומות בודדים כמו בקעת בית נטופה שם מגדלים הפלאחים שדות קטנים של גידולי בלאדי. בכל זאת עדין נותרו כמה טחנות קמח מסורתיות שמשמרות את השימוש בקמח מקומי ואת אומנות טחינת הקמח באבני רחיים כדי לאפשר הכנת לחם מסורתי מזין וטוב. כמה מהן הן המטחנה והמאפיה הצמודה אל-בלד שבכפר נחף ליד כרמיאל, טחנת אל באבור (שיבוש המילה הלועזית ואפור, כלומר תחנה מונעת בקיטור) שבכפר הדרוזי ירכא בגליל המערבי ומאפיית מנחת הארץ שעושה קמח אורגני מקומי בעבודה עברית ומשווקת אותו בחנויות ברחבי הארץ.

ניתן לבקר גם בשרידי טחנות קמח עתיקות. כמה מהבולטות בהן הן הטחנות שלאורך נחל עמוד, נחל צלמון, נחל חרוד ליד בית שאן, בסחנה, נחל ראש פינה (בתמונה למעלה), טחנת הנזירים בנחל ציפורי ונחל הדרבשייה שבמורדות הגולן. בגן הלאומי של נחל תנינים ישנו מפעל תחנות קמח של ממש המורכב מסכר רומאי גדול שהוקם לאגור מים כדי לספק מי שתייה לקיסריה הסמוכה. למרגלות הסכר הוקמו והופעלו עד לאחרונה שורה של טחנות קמח.

קישורים:
מאמר על רחיים וטחנות קמח בתקופת המשנה

סוסיתא העתיקה – וילה בג’ונגל

סוסיתא העתיקה – וילה בג’ונגל

Print Friendly, PDF & Email

סוסיתא זה לא רק מכונית ישנה, אלא גם עיר עתיקה ומפוארת להפליא המשקיפה אל הכנרת מעל קיבוץ עין גב. מאז שנת 2000 נערכות במקום חפירות ארכאולוגיות נרחבות בהובלת אוניברסיטת חיפה. אחד הממצאים המרתקים שנתגלו הוא מערכת ביצורים חזקה ששימשה להצבת מכונות מלחמה מאיימות. הביצורים הוקמו ופעלו דווקא בשיא תקופת השלום הרומאי וכאשר הישובים והערים האחרות בסביבה כמעט ולא היו מבוצרים. מדוע טרחו שליטי העיר העשירה להקים מערכת ביצורים כה חזקה וממי הם חששו? וכיצד צברה העיר את עושרה המופלא בתקופה בה חיו אלפי אנשים חיי דלות ועוני בישובים שסבבו אותה?

ההיסטוריה היא גלגל

הפודיום בפורום הרומאי שעליו הוצב פסל הקיסר

סוסיתא היתה אחת מעשרת ערי הדאקפוליס (“עשר הערים”), ברית ערים גלובלית וקוסמופוליטית שהתגבשה באזור מקומי ומרוחק ממרכזי האימפריה הרומית. ערי הדקפוליס נמצאות בגולן ובעבר הירדן ותרבותן ושפתן היתה זאת של המעצמות הרומיות-יווניות ולא זאת של המרחב השאמי-יהודי בו הם התקיימו. סוסתיא נמצאת פיזית בארץ ישראל אבל מעולם לא היתה באמת חלק ממנה. שמה של העיר ניתן לה על שם צורת ההר עליה העיר יושבת הדומה לסוס ולכן שמה היווני המקורי היה היפוס, כלומר סוס, ומכאן התגלגל תרגום השם סוסיתא לארמית ועברית.

סוסיתא נוסדה על ידי אנטיוכוס הגדול, המלך היווני הסלוואקי שצבאו שלט בסוריה וגם בחלק מארץ ישראל במאה השנייה עד לגירושו על ידי החשמונאים בעת שהרחיבו את ממלכתם לאחר מרד המכבים שנחגג עד ימינו כל שנה בחג החנוכה. בעקבות הכיבוש החשמונאי אולצו כל תושביה לעבור ברית מילה. על אף זאת נותרו תושביה הלניסטיים, כלומר יוונים בתרבותם, ועובדי אלילים בדתם והם שנאו בכל מאודם את הישוב היהודי שפרח באותה העת סביבם. למזלם של תושבי סוסיתא הם נאלצו להמתין שנים מעטות עד שהתהפך גורלם שוב כאשר בשנת 63 לפנה”ס, השתלט המצביא הרומאי פומפי על ארץ ישראל. תושבי סוסיתא ראו אותו כמשחרר העיר מעול הכיבוש היהודי.

מאז נאבקה סוסיתא כנגד טבריה, העיר היהודית החשובה שעמדה מנגד בצידה השני של הכנרת, עד למרד הגדול שבראשיתו ניסו היהודים ללא הצלחה לעלות על העיר ולכבשה ובהמשכו כשגברה ידם של הרומאים השתתפו תושבי סוסיתא בטבח היהודים סביב הכנרת ואף תפסו את היהודים המעטים שגרו בעיר ומכרו אותם בשווקי עבדים. כששים שנה לאחר מכן בעקבות כישלונו של מרד בר-כוכבא בשנת 135 קיבלה העיר זריקת מרץ נוספת מהשלטון הרומאי והגיעה לשיא פריחתה כאשר הוקמו בה שלל מבני ציבור ושלטון מפוארים לפי מיטב המסורת וסגנון הבניה הרומאי.

רחובה הראשי של העיר נסלל אז מחדש ורוצף במרצפות שהונחו במלאכת מחשבת ונותרו על מקומם עד היום כאשר מעליהן הוצבו מאות עמודי גרניט אדומים שהובאו ממצרים הרחוקה, עדות לעושרה הבלתי רגיל של העיר באותה העת וליחסי המסחר הפתוחים שהיו באותה עת ברחבי האימפריה.

גת לסחיטת ענבים ליין באזור התעשייה שבלב סוסיתא

בריכות אגירה לצד הגתות באזור התעשיה. כאן היה היקב בו הוכנו היינות של תושבי העיר.

בליבה של העיר הרומית נחשף מבנה מפואר בצורה בלתי רגילה, הבזיליקה הרומאית, הבנויה עם 32 עמודי ענק ולהם כותרות קורינטיות מסותתות בדיוק ויופי מושלם. הבזיליקה עמדה במרכז כל עיר רומאית שכיבדה את עצמה. החל מהמאה הרביעית כשהנצרות הפכה לדת הרשמית ברחבי האימפריה הפכו מבני בזיליקה רבים לכנסיות ומכאן אימצה הכנסייה את השם בזיליקה שהפך לתיאור גנרי לכנסיה. לצידה של הבזיליקה נחפר הפורום הרומאי, שהיה מבנה ציבור מפואר לא פחות אך פתוח בלא תקרה. שני אלה, הפורום והבזיליקה היו הלב החי של העיר הרומאית וניתן למצוא אותם במרכז כל עיר רומאית שכיבדה את עצמה. כאן פעלו השווקים והתנהל המסחר ולצידו חלפנות כספים ומקום למשפט ולמפגש חברתי לתושבי העיר ומבקרים מבחוץ.

מתקני מים בסוסיתא – חולית צינור מאמת המים, מדרגות הכניסה למאגר המים התת-קרקעי ותעלת ניקוז שהובילה מים מאזור הפורום למאגר המים.

אספקת מים היתה חיונית בכל ישוב קדום. בראשיתה קיבלה העיר את מי השתייה שלה מבורות מים שנחצבו בה אך בתקופה הרומית הובטחה אספקת מים שוטפת באמצעות אמת מים מחרס שהובילה מים זורמים מעין פיק ובהמשך נסללה גם אמה משוכללת שהוליכה מנחל אל-על שבמרחק 25 ק”מ מהעיר. האמה נבנתה בחלקה מחוליות צינור אבן שהובילו את המים במעלה הגבעה לפי חוק הכלים השלובים.

וילה בג’ונגל

אחד הממצאים המפתיעים שנתגלו בחפירות שנערכות במקום בשנים האחרונות ע”י אוניברסיטת חיפה היא מערכת ביצורים חזקה שהוקמה בצידה הדרומי של העיר מעל לדרך הגישה העולה לעיר. מערכת הביצורים שאורכה 52 מטר כללה סדרת עמדות להצבת מכונות המלחמה המאיימות ביותר של העת העתיקה – בליסטראות שהטילו אבנים וקטפולטות שירו חצי ברזל. באחד המגדלים שבביצור אף נחשף פתח גיחה ממנו יכלו לצאת לוחמים בחשאי להתקפת פתע כנגד האויב העולה על העיר. לפי הממצאים שנתגלו הוקמו הביצורים במאה הראשונה לספירה, ככל הנראה במסגרת ביצור ערי הדקפוליס בהוראת ומימון השלטון הרומאי ערב המרד הגדול או במהלכו והם נותרו בשימוש גם לתוך המאה השנייה, תקופת הפקס רומנה – “השלום הרומאי”. מערכת הביצורים משתלבת בחומות החזקות שהגנו על העיר מכל עבר וכללו גם מגדלים מבוצרים, שערי כניסה ואף חפיר שנחפר בסלע שבאוכף ממנו מגיעים אל העיר. מעניין מדוע דווקא בתקופה זאת בה היו רוב ישובי הארץ ללא חומה השקיעו פרנסי העיר משאבים רבים כל כך בהגנה על עירם. בעידן “השלום הרומאי” החלו נזנחות רבות ממערכות הביצורים העירוניות ברחבי הארץ ואף פרחו בה ערים גדולות ובלתי בצורות, כדוגמת בית שאן, ציפורי וטבריה.

בית מגורים מפואר עם חצר פנימית בלב העיר

הנוף הנשקף אל הכנרת מחלקו העליון – המזרחי – של האתר

הפתרון לחידה נמצא כנראה בפוליטיקה של הזהויות. בימינו נראה שישראל הולכת ומתפצלת לשבטים ולמגזרים המתרחקים זה מזה ובהם האשכנזים, הרוסים, המזרחיים, הדתיים, החרדים, התל-אביביים והערבים, כאשר כל שבט דואג לעצמו ומנוכר למגזרים האחרים ולגורלם לעתים עד כדי פחד, הסטה ושנאה. גם ימי השלטון הרומי בארץ ישראל התאפיינו בריבוי תרבויות ומגזרים שהקשר העיקרי בינם היה השנאה ההדדית שנצברה בלבבות והמתינה לשעת כושר להתפרץ כפי שהיה במרחצי הדמים שאירעו במרד הגדול ובמרד בר-כוכבא.

עמוד שיש וריצוף באפסיס של אחת הכנסיות במרכז העיר

תושביה של סוסיתא לא ראו עצמם חלק מהישוב היהודי הגליל ובגולן. להפך, הם בזו ליהודים שגרו סביבם ולסגנון חייהם הכפרי והסגפני, לאמונתם המשונה, ולמנהגי האכילה והשבת המוזרים שלהם. תושבי סוסיתא ראו עצמם כבני התרבות היוונית-רומית שאותה ראו כנעלה וגבוהה יותר. הם דיברו יוונית, עבדו את אלי יוון ורומא, אהבו את החיים הטובים, היו קשורים בקשרי מסחר אל האימפריה וינקו את תרבותם, אומנתם, עושרם ואת סגנון חייהם הראוותני וההדוניסטי ממנה. עשרות אלפי יהודים חיו בכפרים ובעיירות סביב הכנרת ובגולן. תושבי סוסיתא שנאו את היהודים האלה וחששו מהם שינצלו שעת כושר כדי לעלות על העיר ולהחריבה ועל כן ביצרו את עירם במיטב הציוד הצבאי הרומי המשוכלל כדי להגן על ממלכתם.

סוסיתא אמנם נמצאת בארץ ישראל אבל היא מעולם לא היתה חלק ממנה. כמו וילה בג’ונגל היא ניצבה על גבעה רמה, התנכרה לסביבתה והתנשאה מעליה.

סעודה כיד המלך

היותה של סוסיתא בשר מבשרה של האימפריה הרומית בלב סביבה מנוכרת ועוינת הביאה מצד אחד לכך שהעיר נאלצה להתבצר ולהתקיים תחת איום קיומי ובחשש מתמיד מסביבתה, אך מצד שני היא הביאה לעיר מבני פאר מרשימים, עושר וחיי רווחה מפנקים. תושביה נהנו מפינוקים כמו מים זורמים שהגיעו לבתיהם, מרחצאות, הצגות תאטרון ומרכזי קניות ובילוי מפוארים בהם נמכרו סחורות מרחבי תבל. כמו שכניהם היהודים הדלים הם אכלו מדגי הכנרת אך תושבי סוסיתא אכלו אותם בכלי חרס יוקרתיים מיובאים ושתו לצידם יין משובח שהוגש בכלי זכוכית עדינים שהונחו על שולחנות שיש בבתי מגורים בנויים כהלכה ומעוצבים בטעם טוב.

סוסיתא – הבסיליקה הרומית – פריט שיש

תושבי העיר לא התפרנסו בדחק מעבודת כפיים חקלאית או דיג כמו שכניהם בכפרים היהודים שסביב. רובם נהנו מפרנסות קלות ורווחיות יותר כמו מסחר, עיצוב והנדסה (למשל בניין העיר) או נשאו משרות ממשל מקומי שינקו את כוחן מעטיני השלטון הקיסרי שהיה זקוק לכוחות נאמנים בערים ההלניסטיות שברחבי האימפריה. הגודל והפאר של מבני הציבור בעיר, הבזיליקה המקורה והפורום הפתוח, מעידים שהעיר היתה מקום מסחר מרכזי לכל האזור.

החיבור בין העיר לממשל נעשה גם דרך השירות הצבאי. באימפריה הרומית זכה חייל משוחרר שהשלים שרות מלא לקבל נחלה ופנסיה ברחבי האימפריה. נראה שחלק מהחיילים המשוחררים בחרו להתיישב בסוסיתא וליהנות מחיי העיר ותרבותה ההלניסטית. בחפירות נמצאה כתובת מהמאה השלישית או הרביעית שלשונה “במזל טוב, איזידורוס ודומיטינוס, הווטרנים (משוחררי הצבא) של הפרטוריום הקדוש (מקדישים פסל זה) למולדת העצמאית”.

הבזיליקה הרומית

בסופו של דבר חרבה העיר הרומית המפוארת לא מידי אויביה שמהם חששה והתבצרה, אלא דווקא מידי שמים, כאשר רעש האדמה שפקד את אזורנו בשנת 363 מוטט את בניניה וארמונותיה המפוארים והפך את העיר לעיי חורבות. לאחר מכן בתקופה הביזנטית שוקמה העיר בהדרגה עד שרעש אדמה נוסף שארע בתקופת השלטון המוסלמי בשנת 749 הביאה לחורבנה הסופי של העיר ממנו לא קמה שנית.

סיור בסוסיתא העתיקה

סוסיתא – מפת האתר(התרשים – אוניברסיטת חיפה)

סוסיתא נמצאת על גבעה רמה המתנשאת לגובה 350 מטר מעל הכנרת. העיר הקדומה מוקפת תהומות מכל עבר להוציא אוכף צר שמאפשר אליה גישה נוחה יחסית מצד מזרח. אל האוכף עולים בכביש צר ומפותל היוצא מכביש 92 . כביש הגישה לסוסיתא יוצא מכביש 92  המקיף את הכנרת. בכניסות לכביש הגישה מוצבים שלטי אזהרה האוסרים על נסיעה בכביש אך הוא אינו חסום פיזית. לאחר נסיעה של כעשר דקות בכביש המשובש והמפותל מגיעים אל החניה הקטנה של האתר המסומנת בשילוט ‘סוסיתא – גן לאומי’ וממנה מגיעים אל העיר בהליכה קצרה לאורך האוכף המוביל אל העיר. בשנים האחרונות משקיעה רשות הגנים רבות בחפירות ובהסדרת האתר וכפי הנראה בשנים הקרובות ייסגר האתר ויהפוך לגן לאומי בתשלום אך בינתיים עדיין ניתן להנות מביקור חופשי ופתוח בו.

אורכו של שביל הגישה שעל האוכף כ300 מטר ולא כדאי למהר ללכת בו מאחר ויש סביבו אתרים וממצאים מעניינים. מצידו הימני של האוכף ניתן לראות חוליות אבן דמויות צינור ולצידם שברי מבנים וארונות גדולים מאבן. חוליות הצינור הן שרידי אמת המים שהוליכה מים זורמים אל העיר ושברי הארונות הן שדה סרקופגים (ארונות מתים ביוונית) שבהם הונחו תושבי עיר המתים שהשתרעה על האוכף. בעיר המתים נמצאו גם חורבות של מספר מבני מאוזוליאום שבהם נקברו עשירי העיר. אחד מהם נחפר ונחשף במלואו. מצידו השמאלי של האוכף נראה סדרת חפירות חדשה (2014-2017) שחשפה מתחם חיצוני לעיר ובו סדרת מבנים מעניינים אליהם נרד בשביל מסודר פחות. ראשית נעבור בשער מונומנטלי מפואר שהוביל לתוך המתחם ובהמשכו נתגלה בית מרחץ גדול שעדין לא נחפר ובהמשך השביל (כ100 מטר מהשער לכיוון הגבעה) נתגלה מקומו של התאטרון של העיר בשקע טבעי במורד הגבעה. רק קטע קטן מהתאטרון נחפר אך לפי מבנה השטח משערים שקוטרו היה 60 מטר והוא הכיל כ6,000 מושבים. לאחר הסיור במתחם החיצוני נשוב אל השביל שעל האוכף ונעבור את החפיר שנחצב בסלע ברוחב 7 מטר כדי להגן על החומה מפני פולשים. לאחריו מתחילה העליה הקצרה אל הגבעה. נעבור בתוך שער העיר המערבי שסביבו נראה את החומה ושרידי מגדל שמירה עגול מהתקופה הרומית. כאן נוכל לשים לב שבביצורים הקדומים משתלבים גם תעלות קשר שהיו חלק ממוצב צבאי ישראלי שהוחזק במקום עד שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.

את העיר חוצה לכל אורכה רחוב רומי מפואר, הדקומנוס מקסימוס. אורכו של הרחוב 600 מטר והוא סלול היטב ומרוצף במרצפות אבן נאות מבזלת ומסביבו פזורים עמודי שיש וגרניט שנפלו ברעש האדמה. מחצית מאורך הרחוב נחשפה ושוקמה בחפירות ובמקומות שונים נוכל לראות מתחתיו תעלת מים שהובילה את מי האמה לתוך העיר ופיזרה אותם לבתים ולמרחצאות. לאחר הליכה קצרה ברחוב הראשי נעבור על פני שני מבנים גדולים עשויי בטון הנמצאים משני צדי הדרך העתיקה. אלה בניניו של המוצב הישראלי שהיה כאן עד 1967. שטחי החפירות העיקריים מתחילים לאחר הבניינים. מיד לאחר הבניין הדרומי נראה חורבות כנסיה מפוארת שנחפרה בתחילת שנות ה50 בחפירת הצלה בעת הקמת מוצב צה”ל והיא מכונה מאז הקתדרלה. רצפתה וקירותיה נבנו משיש וכיום נותרו ממנה בעיקר שתי שורות עמודים צפופות שנפלו כקוביות דומינו ברעש האדמה של 749.

סוסיתא – תרשים מפורט ומדויק של האתר משנת 1885 לפי סקר של המהנדס הרכבות הגרמני, גוטליב שומכר, שהיה הראשון שחקר את המקום.

מצידה השני של הדרך הראשית נראה אזור חפירות נרחב ובו מבני ציבור, כולל הבזיליקה שהיתה מוקד חיי היום-יום של העיר הקדומה. הבזיליקה עמדה בצמוד לפורום (אליו נגיע במורד הרחוב בעוד כמה רגעים) והיא היתה מקורה להבדיל מהפורום שהיה פתוח לשמיים. הבזיליקה הגדולה, ששטחה 55 על 30 מטר, היתה בנויה סביב ארבע שורות עמודים והתנשאה לגובה של 15 מטר. קירותיה נבנו אבני גזית גדולות שחופו בטיח צבעוני ובמרכזה הוצב שחזור של כמה עמודי ענק ולצידם כותרות שיש מסותתות להפליא.

באזור החפירות שמסביב נחשפו מספר כנסיות ביזנטיות, בית מרחץ, רובע תעשייתי קטן ובליבו בתי בד להפקת שמן וגתות ליצור יין ובסמוך נחשף גם רובע של בתי מגורים. מבני המגורים בנויים בסטנדרט בניה גבוה. בליבם של בתי המגורים בעיר היתה חצר מרכזית שלעתים היתה משותפת לכמה בתים. החצר היתה מרוצפת ולעתים מקורה בחלקה ובה בישלו בני הבית את ארוחותיהם והעבירו בה את רוב שעות היום. קירותיהם של בתי המגורים צופו בטיח נאה ותקרתם הוחזקה על גבי עמודים מסותתים ובחלקם היו אפילו מים זורמים.

נשוב לרחוב ונחצה את הפורום הרומאי, המבנה הפתוח המרכזי של העיר. לכאן התנקזו חיי המסחר והחברה של תושבי העיר וסביבתה. עמודי הגרניט הגדולים שהקיפו את הפורום ששטחו היה 42 על 42 מטר מטר שרועים כיום על משטח מוגבה שלצד הדרך. הממצא העיקרי בפורום הוא פודיום, מעין במה בצורת חצי עיגול, שעליה הונח פסל הקיסר, עדות לנאמנות ההדדית בין העיר לבין השלטון האימפריאלי. בצמוד לפורום מצפון נתגלה מתחם מקודש שראשיתו כמקדש הלניסטי ממנו כמעט ולא נותרו שרידים. לאחר מכן הוקם באותו מקום מקדש רומאי שממנו נותר גרם מדרגות בולט ולבסוף לאחר ניצחון הנצרות נבנתה באותו מתחם מקודש כנסיה על חורבות המקדש.

מהפורום נשוב לדרך הראשית ובמרחק כמה פסיעות נוספות במורד הרחוב נגיע אל שרידי מבנה קטן הבנוי לתלפיות הצמוד לדרך מצד דרום. זהו ככל הנראה מקדש קטן שהוקדש לקיסרי רומא. בצמוד לו נראה מדרגות היורדות לתוך האדמה. המדרגות מוליכות לבור המים המרכזי של העיר מהתקופה ההלניסטית ששימש את התושבים לפני שנבנו אמות המים בימי הרומאים. בור המים בנוי היטב בצורת קמרון שהשתמר בשלמותו באורך 20 מטר ועומקו 9 מטר וכולו מצופה אבנים. אל בור המים הגדול הוליכו תעלות מים מרחבי העיר וניתן לעקוב אחר אחת מהן היוצאת מהפורום הסמוך.

הליכה קצרה דרומה תוביל אותנו לאזור החפירות של הביצור הרומאי, הבסטיון שהוקם על חומת העיר הדרומית ובנוי כסדרת מגדלים וחומות. לאחר שהביצור הפסיק לפעול בתקופה הביזנטית הוקם על חורבותיו בית מרחץ מפואר שניתן לראות בו את תנורי החימום הבנויים לבנים אדומות ולצידם את חדרי המרחץ וההסבה המפוארים.

אגן מים ועמודי שיש בכנסיה הצפון-מזרחית

אם נחזור אל הרחוב הראשי ונמשיך ונרד במורד הגבעה נראה מצידנו הצפוני שרידי מבנה בצורת חצי עיגול דמוי תאטרון קטן. זהו אודיאון, מעין תאטרון קטן ל500 איש בו בוצעו מופעים מוזיקליים. הדרך הראשית ממשיכה במורד וכעת נראה בצידה השני (הדרומי) שרידי רובע מגורים נרחב שרק חלק קטן ממנו נחפר בשנים האחרונות ורובו הגדול נותר מכוסה בעפר וקוצים. לאחר כמה עשרות מטרים נוספים מתפתל הרחוב במורד ההר ועובר בשערה המערבי של העיר שממנו הוליך “שביל נחש” מפותל לכיוון הכנרת ולצידו נראה שרידים נוספים של המוצב הישראלי ובהם הרכבל שהוביל אספקה וחומרי בניה למקום.

קישורים:
סוסיתא ותחומה – חידושים בתום 18 שנות חפירה ומחקר – בהוצאת מוזיאון הכט/אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2017

בעקבות הגן הארץ הישראלי

בעקבות הגן הארץ הישראלי

Print Friendly, PDF & Email

דור בא ודור הולך והשנים חולפות, אבל הארץ לא משנה את פניה וגם בני האדם כמעט ולא משנים את אופיים. אדם שביקש מנוחה לנפשו לאחר שצד חיית טרף לפני אלפי שנים דומה להפליא בנפשו וצרכיו למי שמבקש בימינו מעט מרגוע לאחר יום עבודה לחוץ במשרד מעוצב. אמנם הבתים בהם גרים שני אנשים אלה שונים בתכלית, הצייד הקדום גר בבקתה או בבית אבן רעוע והאדם של ימינו גר בבית מודרני ועמוס שכלולים ומסכים, אבל שניהם זקוקים למקום מפלט שיביא להם מעט שלווה ומרגוע ועל כן אין פלא שהגן אליו הם יכולים לצאת להחיות את נפשם לא השתנה כמעט במשך השנים. הגן נותן מרגוע ומרפא לגוף ולנפש וצורכיהם של אלה לא משתנים באותה המהירות בה מתחלפות הטכנולוגיות שסביבנו. הגן הארץ ישראלי המקומי כמעט ולא השתנה במשך אלפי שנים ועקרונותיו הפשוטים נשמרו ונותרו על כנם גם כאשר חלפו הדורות והעמים הגרים והשולטים בארץ. גן העדן האגדי מסיפור בריאת העולם בספר בראשית דומה להפליא לגן המלך ששימש לפני שלושת אלפים שנים את מלכי יהודה ושני אלה דומים מאד לבוסתנים ולגן הארץ ישראלי של ימינו.

גן העדן

סיפור גן העדן שבתחילת ספר בראשית מדגים היטב את חשיבות הגן לאדם בימי קדם. גן העדן מתואר שם בפשטות כמקום קסום, מוגן, נעים וטוב שרוח אלוהים שורה בו: “ויטע ה’ אלהים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר ויצמח ה’ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל…ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”. 

גן העדן, כמו כל גן, היה מקום מפגש בין האדם לטבע. מקום שהאדם צריך לשמור עליו כפי שמתואר כל כך יפה גם במדרש קהלת רבה : “בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך” (קהלת רבה ז, פסקה א).

גן המלך

גינת המנזר – אבו גוש

בין הסודות שחבויים בירושלים ומוכרים רק למתי מעט ניתן למצוא עד היום את הגן המפואר מבין כל גני הארץ הקדומים. גן המלך, שהיה הגן המלכותי של מלכי יהודה בימי התנ”ך, מוזנח וחרב כיום אבל לפחות מקומו ידוע וניתן לראות את שרידיו ולהתאמץ ולדמיין את תקופת הזוהר שלו שמתוארת באופן ציורי בסיפורי המקרא כמו בפסוק “אל גינת אגוז ירדתי, לראות באבי הנחל, לראות הפרחה הגפן, הנצו הרימונים” (שיר השירים ו’ 11).

מיקומו ההיסטורי של גן המלך בעיר דוד נשמר עד היום כאלפיים שנה לאחר חורבנו. התיאורים במקרא (בספרי מלכים, נחמיה וקהלת) לא מותרים ספק באשר למיקום המדויק של גן המלך: “ואת חומת בריכת השילוח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דוד” (נחמיה, ב 14). מקומו של הגן היה לאורך נחל קדרון במורד שבהמשך לבריכת השילוח והוא נמשך לאורך עמק הקדרון עד מקום מפגשו של העמק עם גיא בן הינום.

כל השנים מאז חרבה ירושלים נותר לאורך עמק הקדרון שטח פתוח שנהנה מהמים הזורמים שהגיעו מהגיחון, המעיין של ירושלים הקדומה ועליו היה גן פורח עם בוסתנים וערוגות ירק. שפע המים שזרמו כאן בעבר הביא לפריחת הגן. בסיור בעיר דוד ניתן כיום לראות רמזים לגן המלך המקראי בשני מקומות – שכונת אל בוסתן ובריכת אל חמרה.

האזור שנמצא בעמק הקדרון מצידו השני של הנחל (ממול לחפירות עיר דוד) נקרא ‘אל בוסתן’, שם המשמר הן את מקומו של גן המלך והן את משמעותו שנשמרה אלפיים שנה מאז חורבן הגן המקורי. אל בוסתן, ממוקמת בצידו המזרחי של רחוב ואדי חילווה החוצה את שכונת הסילוואן (כפר השילוח). ציורים היסטוריים מעידים שלאורך השנים היה המקום בוסתן פתוח. רק בשלהי המאה ה 20 החלה כאן בנייה בלתי חוקית של שכונה ערבית ששימרה את השם ‘אל בוסתן’ ועם השנים התרחבה הבניה והפכה צפופה ודחקה את מרבית המטעים החוצה. לעירית ירושלים יש כיום תוכנית לפינוי הבתים ולהקמת גן לאומי גן המלך במקום

מקום שני בו ניתן לראות כיום את עקבות גן המלך המקראי הוא באזור בריכת השילוח. מקומה של בריכת השילוח מימי בית ראשון לא ידוע במדויק, אך פינה אחת מבריכת השילוח של ימי בית שני נחשפה לאחרונה בחלקה במתחם היציאה מנקבת השילוח. המשך הבריכה נותר מכוסה באדמה באזור המגודר שצמוד לשטח החפירה. מקום זה מכונה בערבית ‘בריכת אל חמרה’ ובו נמצאת ככל הנראה גם בריכת השילוח של ימי בית ראשון ואולי חלק מגן המלך המקראי.  לצערנו הגן המגודר נמצא בבעלות הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית שלא מאפשרת שום מחקר במקום. כיום המקום מוזנח, סגור ומגודר אך עדין גדלים בו עצי תאנה, רימון וזית המוקפים עשבי בר ולכלוך רב.

גן המלך בעיר דוד בירושלים – חפירת בריכת השילוח מימי בית שני ולצידה הבוסתן בשטח המגודר.

בשיא תפארתה של ממלכת ישראל הקדומה נטע כאן שלמה המלך את גניו ומאז גידלו כאן יורשיו במשך כאלף שנה, בכל ימי ממלכת יהודה ועד לחורבן ירושלים בידי הרומאים בשנת 70. בוסתני עצי פרי, חלקות ירק, צמחי מרפא וערוגות בושם. לפי המסופר היה לצמחי הבוסתן שבגן המלך סגולות בריאותיות ורפואיות מיוחדות: “ועל הנחל יעלה על שתפו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו, לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה” (יחזקאל מ”ז 12). 

כאן קיבל משורר שיר השירים, הלא הוא שלמה המלך, את ההשראה לתיאורי הטבע הרומנטיים הרבים שנכללו בספר כמו בקטע הציורי שבפרק ד’: “הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים מבעד לצמתך, שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד…כחוט השני שפתתיך ומדבריך נאוה כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך… כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים, שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים, עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, כלך יפה רעיתי ומום אין בך… מה יפו דדיך אחתי כלה מה טבו דדיך מיין וריח שמניך מכל בשמים:…גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום, נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מר ואהלות עם כל ראשי בשמים, מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן לבנון, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו”.

כיצד נראה הגן של המלכה אסתר?

חפירות ארכאולוגיות ברמת רחל שמדרום לירושלים חשפו ארמון מפואר מהתקופה הפרסית ובו נותרו שרידי גן מלכותי ייחודי מלפני 2,700 שנה ששימש אולי כמקום משכנו של מושל מחוז יהודה מטעם השלטון הפרסי. הארמון משתרע על שטח נרחב של 5 דונם ובליבו של הגן מתפרסת מערכת מים משוכללת להפליא שמורכבת מבריכות אגירה, בריכות נוי, ובינם תעלות וצינורות. מערכת המים תוכננה לא רק לצורכי הזרמת מים לארמון ולהשקיית הגן אלא גם להבטיח הנאה לעין ולאוזן מזרימת המים. בו כמובן שאף אחד מעצי הגן לא שרד על ימינו כדי לספר לנו איזה עצים היו בגן אבל המחקר המדעי הצליח לפענח את הרמזים שנמצאו ולענות על השאלה. בטיח של מבני הגן נמצאה אבקת צמחים של כמה מהעצים של אותו גן קדום ובהם אגוז מלך, ארז הלבנון ועצי הדר כמו גם עצים מקומיים ובהם גפן ותאנה. תושבי הארמון לא הסתפקו בעתי מאכל. לפי ממצא גרגירי האבקה היה הגן מעוטר בעצי נוי נעימים ובהם צפצפה ושיחי הדס מצוי ריחניים ואף צמחי מים כשושנת מים ועדשת מים ששרידיהם נמצאו בטיח שבקירות את מבריכות המים. מעניין במיוחד הוא הגילוי של אתרוג, הדס וערבה, שלושה מתוך ארבעת המינים של חג הסוכות.

בארמון הפרסי שברמת רחל נותרו שאריות ומזכרות מסעודות מפוארות שנערכו בו בימיו הטובים ובהם שברי קנקני יין, כלי אוכל מיובאים ועצמות בעלי חיים שהוגשו על אותם הצלחות. כל אלה נותנים לנו מזכרת והמחשה לסיפורו של חג הפורים.  באותה העת שחגגו בארמון של רמת רחל הקדומה, אך במרחק של 2,000 ק”מ ממנה, נערך משתה מפורסם בבירתה האגדית של ממלכת פרס, שושן. המשתה שעליו מסופר בהרחבה במגילת אסתר נמשך שבעה ימים ושבעה לילות ונערך “בחצר, גינת המלך”. וכך מסופר במגילת אסתר, פרק א’: “ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה, למגדול ועד קטן, משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך…ויין מלכות רב, כיד המלך, והשתיה כדת, אין אנס.”

איש תחת גפנו ותחת תאנתו

על גגות הבתים הוקמו סוכות שנועדו לשינה בימות הקיץ החמים. בכפר בניאס, מתוך Picturesque-Palestine 1881

כמו המלכים הקדומים שנפשו בגינות מפוארות, לרוב עם מים זורמים, זכו גם פשוטי העם למנוחה, מרגוע וצל תחת עצי הפרי שבחצרם. “וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתנו” (מלכים א ה, 5). אלא שלעומת פשוטי העם שגינותנם היו קטנות וצנועות, נהנו שליטים ומורמים מעם מגינה גדולה ומפוארת כפי שאנו למדים מהסיפור על המלך אחאב וכרם נבות: “וידבר אחאב אל נבות לאמר תנה-לי את כרמך ויהי לי לגן-ירק, כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו, כרם טוב ממנו; אם טוב בעיניך, אתנה לך כסף מחיר זה.” גם המשך הסיפור ידוע. נבות סירב “להצעה” ועל כן איזבל, אשתו המרשעת של המלך, הסדירה בחוק את הרשעתו של נבות, הריגתו ונישולו מאדמתו, ועל כך באו שניהם על עונשם המר מידי האל: “ויהיה דבר ה’ אל אליהו התשבי…ודיברת אליו לאמר כה אמר ה’ הרצחת וגם ירשת” והמשך הסיפור כתוב יפה בספר מלכים א’, פרק כ”א.

מהגן אל הבוסתן

הגן המתואר במקרא הוא מקום מושקה, בד”כ ממי נחל או מעיין, ששימש כשדה שלחין לגידול עצי פרי, ירקות וצמחי תבלין, כפי שמסופר למשל בקהלת ב’, 4-5: “עשיתי לי גנות ופרדסים, ונטעתי בהם עץ כל פרי. עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים”. המילה גן קדומה מאד ומקורה כנראה מהשורש ‘הגנ’ – כלומר לשמור – והיא מרמזת על מקום סגור, מגודר ושמור. בהקשרים התנ”כיים שימשה המלה גן לציין מקום סגור, מושקה, באזורים החיצוניים של העיר, או מקום מגורים עם עצי פרי, שיחים ריחניים ולעתים גם ירקות. מעניין שהמילה גן משותפת לכמה מהשפות השמיות מה שלא מפתיע כשחושבים על כך שברוב תרבויות הים התיכון נוהגים להקים גינות סגורות, כדוגמת גני פאטיו או גינות חצר סגורות.

הגינה מוזכרת בתנ”ך בהקשרים של גן מושקה ועל כן היה עליה להיות במקום נמוך, בעמק ולצד נחל. הגינה היא ה”נחלה” – אותו מקום ליד הנחל שאליו באים להתנחל. אל הגינה התנכ”ית יורדים – שהרי היא נמצאת במקומות הנמוכים: “אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל” (שיר השירים ו 11) או “דודי ירד לגנו לערוגות הבושם” (שיר השירים ו 2).

לצד הגן והגינה, מספר לנו התנ”ך גם על כרמים שהיו מטעי פרי הגדל בעל כפי שניתן לראות בטרסות הרבות הפזורות ברחבי הרי יהודה. גם פרדסים (מילה ממקור פרסי שמשמעו ‘מקום מוקף’) מוזכרים במקרא ובמקורות המאוחרים יותר, כמו “משל למלך שהיה לו פרדס נטוע שורה של תאנים ושל גפנים ושל רימונים ושל תפוחים…” (ויקרא רבה כג, ג).

המילה בוסתן מאוחרת הרבה יותר ומקורה בפרסית והיא זלגה לעברית ולארמית בתקופת חז”ל ולאחר מכן גם לשפות אחרות, כולל ערבית וטורקית. משמעות המילה ‘בו’ בפרסית הינה בושם או ריח ו’סתאן’ משמעה מקום (כדוגמת הארצות פקיסטאן ואפגניסטאן), כלומר הבוסתן הינו פשוט ‘מקום של בושם’. בתרבות הפרסית תפסו הגנים מקום של כבוד מימי קדם ועד היום. הגנים הפרסים מאופיינים בריחות של פרחים וצמחי תבלין מבושמים וגם במבנה גאומטרי מסודר והם מחולקים לרוב לארבעה ריבועים שמייצגים את הסדר הקוסמי של גן העדן והארץ. הגן הפרסי הוא מתחם אינטימי ושמור המוקף חומה שמפרידה בינו לבין הסביבה הצחיחה. המים ממלאים תפקיד מפתח בגן ובד”כ הם מוזרמים בתעלות מלאכותיות ודרך בריכות נוי והשקיה. הגנים הבהאים בחיפה הם דוגמא לגן נוי סימטרי בעיצוב פרסי מקובל וכמוהו גם הטאג’ מהל בהודו וגני אלהמברה בספרד הם גנים בהשראה פרסית.

 הבוסתנים בארץ שונים מהבוסתן הפרסי והם בבסיסם גן תועלת חקלאי קטן שיש בו גם מקומות למנוחה ולאירוח. הבוסתן המקומי תלוי במים זורמים, או לפחות באר שופעת, ויש בו לרוב מגוון עצי פרי שתולים בצפיפות ולצידם שיחי תבלין וחלקות ירק.

במשנה ובתלמוד מתוארים בהרחבה חיי היום-יום של אבותינו בתקופה הרומית-ביזנטית ובהתאם יש בהם אזכורים רבים לגינה ולחצר. לפי המקורות נראה שתושבי הארץ אכלו מעל שלושים סוגי ירק, חלקם גידולי גינה וחלקם צמחי בר שלוקטו. בהתאם אמרו חז”ל “אסור לדור בעיר שאין בה גינוניא של ירק” (ירושלמי, קידושין ד יב).

לפי מקורות חז”ל נראה שהיתה נהוגה הפרדה בין חצר לגינה. החצר היתה צמודה לבית ולעתים מרוצפת (חצר צורית) ושימשה כמקום למלאכות שונות (“היה מעמיד בהמה בחצר, תנור וכירים וריחיים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר” – משנה, בבא בתרא ג’ ה’) וגם כמקום לאכילה על על שולחן בחוץ (האיצטבה) וכמקום למנוחה. ככל שהיה מקום גידלו בחצר כמה צמחי תועלת למאכל וצל כתאנה, גפן ורימון או צמחי תבלין. לעתים רבות היתה החצר משותפת למספר בתים סמוכים, ומהקורות מציינים תקנות רבות לשיתוף במתקני הגינה ולשמירה על הפרטיות והקניין של בעלי הבתים הצמודים לחצר. לעומת הלצר שהיתה צמודה לבית, היתה הגינה בד”כ מכורח המציאות רחוקה יותר ונפרדת מהבית וגידלו בה בוסתני עצי פרי וירקות בהתאם למקורות המים הזמינים לה.

החאכורה/חכורה (משמעות מילולית – שטח זרוע, חוואכיר ברבים) حاكورة  – החאכורה היא גינת המאכל המסורתית של הבית הלבנוני והפלסטינאי. היא נועדה  בראש ובראשונה לנטיעת עצי פרי ולצדם שימשה גם לגידול ירקות ולבעלי חיים. החאכורה עמדה בצמוד לבית ולעתים היתה לצידה גם ג‘נינה שהיא גינת נוי קטנה משובצת פרחים וסאחה שהיא החצר התפעולית בה הכינו ובישלו נשות הבית את המזון והתבשילים.

בחאכורה הטיפוסית היה בור אגירה למי גשם, ובהתאם למבנה השטח נבנו בו טראסות ולפי הצורך והמיקום נערכה חלוקה לחלקות משנה. בתים מפוארים שנקראו קאצרים (ארמונות בערבית או וילות במונחים של ימינו) היו מוקפים גינות עם כרמי זיתים, לימון, ענבים, תאנים, תמרים ושקדים ששולבו יחד עם צמחי נוי שונים ולצידם פעלו מבני משק שונים למגורי חיות המשק ולעיבוד התוצרת.

חצרות כאלה היו חלק מנוף הארץ לאורך הדורות. כך למשל תושבי הכפר סוחמתא שליד מעלות שניטש בקרבות ב1948 מספרים שבחלק מהבתים נחצבו בורות לאיסוף מי גשם לשימוש הביתי, ומרבית הבתים היו מוקפים בחצר קטנה ששימשה לגידול ירקות לשימוש ביתי – עגבניות, קישואים, חצילים, תפוחי אדמה, לוביה, נענה, פטרוזיליה בצל וכו’, ועצי פרי – תאנים, משמשים, שקדים, גפנים, תפוחים ורימונים. לפני בתים רבים ניטעו עצי אזדרכת שתושבי הכפר אהבו לשבת ולנוח בצילם. מסביב לבתי הכפר הונחו שובכים ליונים וערוגות ואדניות פח של פלפל חריף, ריחן, ציפורן, וגרניום.

פוסטים קשורים: 
הגינה הארץ ישראלית – מהו הגן הארץ ישראלי המקומי?
בעקבות הגן הארץ ישראלי – תולדות הגן המקומי מגן העדן, דרך התנ”ך והחאכורה הפלסטינאית ועד ימינו
האט! גינה לפניך – על מעלות הזמן האיטי של הגינה

עץ תות שאמי – זכרונות מסוריה הגדולה

עץ תות שאמי – זכרונות מסוריה הגדולה

Print Friendly, PDF & Email

התות השאמי הוא אחד הזנים הנפוצים של התות השחור ובלי ספק הטוב שבהם. הוא מתוק וטעים להפליא, נוח לשתילה ולגידול ויש לו סיפור היסטורי מעניין ולקינוח טיול בוסתנים בנחל העכברה שלמרגלות צפת.

עץ תות לבן משתרע מעל הטראסות של עין לבן שבהרי ירושלים

נפלאות התות השאמי

לעומת התות הלבן שיכול להתנשא תוך שנים מעטות לגובה 15 מ’ והופך לדומיננטי בכל גינה, מסתפק התות השאמי השחור בכ-6 מטרים לכל היותר, וגם קצב הגידול שלו איטי מאד כך שידרשו לו עשרות שנים להפוך משתיל לעץ של ממש, ואין לו מערכת שורשים אגרסיבית. כל אלה הופכים אותו נוח יותר ומתאים בהרבה לגידול בגינה קטנה ולקטיף תותים בעונה.

התות השאמי מתוק וטעים וצבעו סגלגל כהה עד שחור. טעמו משלב חמיצות ומתיקות באיזון מדויק המבדיל אותו מתות העץ הרגיל שכולו מתיקות. לפרי עץ התות ערכים תזונתיים נפלאים שהופכים אותו למזון על. עונתו קצרה – חודש עד חודשיים בלבד, מסוף יוני ועד אוגוסט, אך ניתן לשמר את טעמו המתוק והעדין באמצעות הכנת ריבות, עוגות או ליקרים.

עץ התות קל לשתילה, נוח לגידול, מתאקלם היטב בקרקעות שונות, מוציא נצרים ויחורים מהם ניתן לגדל עצים חדשים ואינו זקוק להשקיה לאחר שהתבסס. ככל שנגזום אותו כך תעלה תנובת הפרי שמתרכזת על ענפים צעירים. התות עמיד למחלות ומאריך ימים, וניתן ללקט פירות גם מעצים בני מאה שנה.

ליקוטים וטיולים בעקבות עץ התות

עצי תות עתיקים לליקוט ניתן למצוא בחורבות כפרים ובוסתנים בכל הארץ. כמה מהמקומות המומלצים הם עין שכווי בנחל עמוד (תות שאמי), חניוני שמורות הטבע של הדן, מושבות העליה הראשונה כמו מטולה וראש פינה, גדות נחלי החצבאני והבניאס (תות לבן ושאמי), נחל הקייני שליד מגידו, נחל אלכסנדר, בעין לבן (בתמונה) וסביב מעיינות אחרים בהרי יהודה, ליד כנסיות ומסגדים בעין כרם ובאבו גוש, בלוד ובבית לחם. עצי תות חדשים יותר, רובם של תות לבן גדול, נמצאים בערים וקיבוצים בכל הארץ (קישור למפת עצים פתוחים, בעיקר בתל אביב).

תות שאמי, בנחל העכברה

בנחל עכברה שמדרום לצפת יש שרידי בוסתנים שנטעו ערבי צפת לפני 1948 ובהם עצי תות שאמי לצד עצי תות לבן ושלל עצי עצי זית ופרי זקנים אחרים ובהם עצי שקד שהפכו מרירים במרום גילם, רימון, גפנים, פטל קדוש ומשוכות צבר. מסביב מפוזרות טרסות וחלקות עיבוד שחרבו וניטשו, ולצידן שברי תעלות השקיה שהובילו ממעיינות שסביב הנחל. נחל העכברה בשיאו בחורף ובאביב אך אם נרצה לאכול מהתות נצטרך להגיע החל ממאי (תות לבן) או ביולי (תות שאמי).
קישור לכתבה על מסלול הטיול בנחל העכברה.

המילה הערבית ‘א-שאם’ היא אחד מכינוייה של העיר דמשק וגם של אזור הלבנט, או סוריה הגדולה בכלל, כלומר המרחב שמשתרע על כל סוריה ולבנון ומכסה גם את ארץ ישראל. במשך מאות בשנים היה אזור סוריה הגדולה מאוחד תחת אותו שלטון מרכזי. באותם ימים נעו תושבי חבל הארץ הגדול ממקום למקום בחופשיות, אורחות חייהם היו משותפים, הם לבשו את אותם בגדים, גרו בבתים דומים וכולם נהנו מאותו מטבח מקומי נפלא שהיה משותף לכל העמים שחלקו את המרחב.

לאחר התפרקות האימפריה העותמנית הפך המרחב השאמי לחבל ארץ שנותר בדמיון בלבד, אך עץ התות השאמי משמר קמצוץ מאותם ימים קדומים ורחוקים. אז, טרום המצאת המזגן, ישבו בימות הקיץ החמים מנשוא כל תושבי הארצות והעמים שבאזורנו תחת הצל הרענן של עץ התות בבותסן שלצד ביתם וזזלו את הפרי המתוק והטעים בעונת הפרי שהיתה קצרה מדי.

לשמחתנו עץ התות מאריך ימים וגם אנחנו יכולים היום ללקט פירות מעצים בני מאה שנה ואף יותר שנשתלו ונזנחו בחורבות הכפרים ובבוסתנים שהיו סביבם.

עלי העץ שימשו בדמשק להכנת משי. תולעי משי שהושמו בקופסאות הואכלו בעלי תות בשרניים והפרישו חוטי משי דקים וארוכים שמהם טוו נערות סוריות עם אצבעות מיומנות בדי משי ששימשו לאריגת בגדים יוקרתיים העשויים ממשי דמשקאי אותם מכרו סוחרים כבגדי שרד לשליטים, אנשי דת ושועי עולם.

לעץ התות שני זנים עיקריים: הלבן והשחור. מקורו של הראשון בסין והוא יוצא בדרך המשי לרחבי העולם בעיקר כדי לגדל את תולעי המשי שאוהבות לזלול את עלי עץ התות . מקורו של הזן השני, השחור, ככל הנראה באזור איראן ומשם התפשט עד מהרה לאזורנו. עץ התות הלבן מניב פירות ראשון, בין מאי ליוני בעוד עץ התות השאמי מבשיל מעט לאחר מכן, מסוף יוני ועד אוגוסט.

עץ התות הלבן שפירותיו מגיעים לא רק בלבן, אלא גם באדום ושחור, גדל לממדי ענק, ואינו מתאים לגידול בגינה ביתית. לעומתו עץ התות השחור, המכונה גם שאמי, קטן בהרבה ומתאים מאד לגינות ובוסתנים קטנים. תנובתו של התות השאמי פחותה בהרבה ולכן הוא אינו נפוץ.

 

 

התאנה – עץ גן העדן

התאנה – עץ גן העדן

Print Friendly, PDF & Email

 הזקן והתאנה – אגדה מקומית

כמעט כולם מכירים את האגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב אבל מעטים יודעים שיש לה גם גרסה מקומית שנכתבה כמעט אלפיים שנה לפני האגדה המוכרת מסיפורי הילדים. בסיפור האגדה המקומי מככבים זקן, אשה מרשעת, בעלה חלש האופי, קיסר רומאי ועץ תאנה. הזקן נטע תאנים בעת שאיתרע מזלו לפגוש את הקיסר הרומאי אדריאנוס בשעה שהוביל את צבאו לדיכוי מרד בר-כוכבא שבעקבותיו חרבה הארץ והחלה הגלות בת 2,000 השנה. וכך מסופר במדרש תנחומא:

מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.
אמר לו אדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים!
אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו, יאכלו בני.
עשה אדריאנוס שלש שנים במלחמה וחזר. לאחר שלש שנים מצא את אותו זקן באותו מקום.
מה עשה אותו זקן? נטל כלכלה (כלומר סלסלה) ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס. אמר לפניו: אדני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך, ואמרת לי, אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים, הרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הכלכלה מהן מנתך.
מיד אמר אדריאנוס לעבדיו: טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים, ועשו כך.
נטל הזקן את הכלכלה מלאה זהובים, והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו. סח להם את המעשה.
הייתה שכנתו עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן. אמרה לבעלה: כל בני אדם הולכין והקדוש ברוך הוא נותן להם ומזמן להם טובה, ואתה יושב בבית חשוך באופל. הרי שכן שלנו כבד את המלך בסלסלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים. ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה, לך וכבדו בהן, שמא ימלא לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן.
הלך ושמע לאשתו, ונטל סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים תאנים ותפוחים וטען על כתפו וקרב לפני המלך סל גדול ועמד ואמר: אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים.
אמר המלך לחיילים שלו: טלו אותו ממנו וטפחו אותן על פניו. עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו על פניו עד שנפחו פניו, סימו את עיניו ועשאוהו דוגמא, והלך לביתו בפחי נפש, בוכה.
והייתה אשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים. וראתה אותו ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה. אמרה לו: מה לך?
אמר לה: ששמעתי לך והלכתי לכבד את המלך באותו הסל, וטפחו אותו על פני. אילולי ששמעתי לך והטלתי לסל אתרוגין (שהוא פרי קשה), כבר היו רוגמים אותי את כל גופי בהן.
לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות. אלא כשם שמצא, עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.

חלקת הבעל בסטף. ליקוט תאנים ודבלים מעצי תאנה מזני בלאדי

בקריאת האגדה על הזקן ועץ התאנה מקבלים שיעור על אמיתות בסיסיות שלא השתנו על בני אדם ומלכים, על צניעות ושכרה ועל חנפנות ועונשה כמו גם עם תאוות בצע ותוצאותיה. נראה לי שיותר מכל היא מזכירה  את האגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב. בשני הסיפורים מסופר על אדם פשוט וטוב, חקלאי או דייג, שנשוי לאשה מרשעת ותאבת בצע שלרצונה הוא נשמע וגם סופם של שני הסיפורים מר באותה מידה. מעל לקווי הדמיון מוסיף מדרש האגדה נדבכים נוספים. את הרומאים מייצג בסיפור הקיסר שהיה החזק באדם ושהעולם כולו סר למרותו. בעיניו המלחמה והכיבוש היו חשובים מהעבודה. את העבודה השאירו הרומאים לעבדים. אלא שהזקן נוטע התאנים פגש בו במקום הנכון ובזמן הנכון. שנותיו הרבות לא הביאו אותו להתעייף מהחיים ולחדול מעשייה וכששומע אדריאנוס את תשובת הזקן הוא מבין שהזקן לא רואה בעבודה דבר מאולץ כפי שעבד רואה אותה. הזקן בוחר לעבוד. הוא  שותל עץ פרי גם בערוב ימיו כשאינו מצפה לקטוף את פרי עמלו, ובכך מלמד את הקיסר ואותנו שאדם חופשי שמח לעבוד בעבור עצמו ובניו ושלשתילת עץ פרי יש ערך בפני עצמה.

כפי שהמדרש מתאר, התאנה מתחילה לתת פירות ראשונים שלוש שנים אחרי נטיעתה והיא גדלה ומניבה פרי עוד שנים רבות לאחר מכן. התאנה יחד עם הגפן מבטאת במקורות העבריים את השאיפה לשלום ושלווה כפי שכתוב בצורה נפלאה כל כך בספרי הנביאים: “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתנו ואין מחריד כי פי ה’ צבאות דיבר” (מיכה ד’, ד’). הזקן לא עסק במלחמה. הוא ישב תחת גפנו וחי חיים שלווים, פשוטים ומספקים והמשיך לטעת עצי פרי, לו ולבנו. מה הפלא שהקיסר הרומאי נפעם וזכר אותו לטובה לאחר ששב מעוד אחת ממסעות המלחמה הארוכים וחסרי התוחלת שניהל כל ימיו.

על כלכלה ומקצועות

בקריאה איטית של המדרש על הזקן והתאנה נוכל לשים לב שהוא מלמד אותנו את מקורה של המילה ‘כלכלה’. סיפורי תאנה אחרים מהמשנה מלמדים אותנו גם את משמעותה של המילה ‘מקצוע‘. במשנה נאמר: “עד הקיץ, עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות…” (נדרים ח”פ מ) מה הוא המקצוע? פרשנים מניחים שמקצוע הוא המצע או המחצלת עליה הניחו את התאנים ליבוש.

הבעיה בפרי התאנה שאיננו מחזיק מעמד יותר מכמה ימים לאחר הקטיף אבל יש לכך כמה פתרונות יצירתיים. ראשית התאנה טעימה ומתוקה להפליא כך שהבעיה לא ממש חמורה, ושנית הפירות מבשילים בהדרגה ולא בבת אחת. מעבר לכך פירות התאנה מתאימים ליבוש (מכונים דבלות או גרוגרות) ולהכנת דבש תאנים (דיבס) או ריבות מתוקות ואף גלידות. בעבר, טרם המצאת המקרר, כל מזון שהיה ניתן לייבשו ולשמרו לזמן ארוך זכה לתהילה ולמחיר גבוה וחלק גדול מהתאנים נועדו ליבוש ולשימור ועל כך מסופר במקורות רבים כמו למשל תיאור של איסוף מאורגן וחלוקה של מזון לכל תושבי היישוב בתקופת התלמוד: “הגיע זמן התאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותם, ועושין אותן דבילה ומכניסים לאוצר שבעיר…ומחלקים אותם ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו” (תוספתא שביעית פ”ח). כך נראה צדק חברתי בתקופת התלמוד. תפקידו של בית הדין היה לארגן איסוף וחלוקה של אוכל. ממש אחרית הימים. 

ואם כבר עסקינן באחרית הימים קשה שלא להזכיר את חזון אחרית הימים המקורי שגם בו מככב עץ התאנה שלנו: “והיה באחרית הימים יהיה הר בית יהוה נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים. והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים.  ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצמים עד רחוק וכתתו חרבתיהם לאתים וחניתתיהם למזמרות לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה.  וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד”. (מיכה ד’, א-ד’). חזון אחרית הימים עוסק אמנם בדברים גדולים מהחיים – פוליטיקה, מלחמות ודת – אבל לגבי האדם הפשוט הוא מתבטא בסה”כ במשפט הסיום הנפלא: “וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד”.

עץ תאנה משובח בבוסתן של נחל עמוד

התאנה אינה עץ מפונק. היא גדלה בסוגי קרקעות מגוונים והיא מסתדרת בחום וגם בקור. היא משגשגת לצד מעיינות אך מניבה פרי מצויין גם בגידולי בעל ממי גשמים בלבד. היא נותנת פרי מתוק, טעים ובריא שניתן לשמרו לתקופת החורף ובנוסף לכל אלה גם קל להרבות אותה באמצעות ייחורים. עם תכונות משובחות כאלה אין פלא שהיא מעצי הפרי החשובים של ארץ ישראל.

הקיץ והתאנה

התאנה והקיץ באים ביחד. פרי התאנה גדל בקיץ. המילה קיץ משמשת במקרא ובמקורות חז”ל לתיאור הבשלת התאנים ומכאן התגלגלה המילה קיץ לעונת השנה במשמעות המוכרת לנו כיום. למעשה ישנם שלושה גלי הבשלה בתאנה. התאנים הראשונות שמבשילות בחודש מאי על ענפי השנה שעברה נקראות בכורות אך הן מעטות ודלות, התאנים הטובות והטעימות שמבשילות בחודשי הקיץ נקראות קיץ והן גדלות על ענפים ירוקים שצמחו באביב האחרון, ולבסוף גל התאנים האחרון נקרא באופן לא מפתיע סתוויות. הפרי הראשון שהיא מוציאה, פרי הבכורות, איננו פרי אמיתי אלא פרי מתחזה. מסתבר שגם עצים יודעים לשקר. פרי התאנה מכונה פגה וגל הפרי הראשון, הבכורות, גדל כמה ימים ואז צמיחתו נעצרת ולבסוף הפרי נושר ועל כך נאמר “התאנה חנטה פגיה” (שיר השירים ב, י”ג).

הפריה והבשלה

מרבית זני התאנים בימינו הן עצי נקבה מזנים שאינם זקוקים להפריה כדי להניב פרי אך גם תאנים כאלה יעשו טעימות, מתוקות ועסיסיות יותר אם יעברו הפריה. בזני תאנים הזקוקים להפריה ינשור מהעץ פרי שלא עבר הפריה. מרבית התאנים הזקוקות להפריה משתייכות למשפחת התאנים מזן הסמירנה מטורקיה שממנו מגיעות אלינו כמעט כל התאנים המיובשות. בארץ כמעט כל התאנים משתייכות לקבוצה שאינה זקוקה להפריית צרעות (אך כאמור טעם הפרי יהיה טעי יותר אם תתקיים הפריה) לרבות התאנה הברזילאית (המכונה גם תאנה קליפורנית או תאנה ארגמנית) וכמעט כל זני הבלאדי של ארץ ישראל שמתוארים בהרחבה בהמשך המאמר.

ההפריה הטבעית לתאנה נעשית על ידי צרעה זעירה (כ-2 מ”מ) שמגיעה מעץ תאנה זכר במידה ועץ כזה נמצא בקרבת מקום. עץ כזה המכונה גם תאנת הבר מניב פרי שאינו מתאים למאכל אלא רק להפריה. כדי לשפר את ההפריה נהגו חקלאים מסורתיים לבצע תהליך המכונה קפריקציה שבו תלו על עצי התאנה ענפים עמוסי פירות שנלקחו מתאנה זכרית. תהליכי הפרית התאנה היו ידועים בימי קדם ותוארו בפרטי פרטים על ידי סופרים יוונים ורומאים וגם בספרות חז”ל.

הבשלה – ברבים מעצי הפרי מבשילים כל הפירות בגל אחד באותו הזמן אך ההבשלה של הפרי עצמו נעשית לאט-לאט וכך שכל יום הוא מעט יותר בשל ומתוק משהיה אתמול. פרי התאנה שונה בהיבטים אלה. הפירות שעל העץ מגיעים לבשלות במשך תקופה ארוכה, של חודש-חודשיים, במהלך שיא הקיץ ולכן ניתן ואף רצוי להגיע לעץ כל כמה ימים ולאסוף פירות בשלים לפני שהציפורים יעשו זאת.  מצד שני, בפרי התאנה עצמו מגיעה ההבשלה בבת אחת ודומה להזרקת סוכר שמביאה לכך שהפרי הופך כמעט בין לילה מפרי בלתי אכיל לפרי עסיסי מתוק ורך.

זני התאנה

התאנה נפוץ בארץ מאז שיצא האדם מגן העדן “ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות” (בראשית, ג’ 7). מאז ולאורך הדורות עשרות זני תאנה היו נטועים ברחבי הארץ. אלא שכיום המצב שונה לחלוטין. מרבית הגידולים במגזר היהודי הם מטעים של תאנים סגולות מהזן הברזילאי (נקראת גם ארגמנית) שהובא לארץ רק בשנות ה90 ומצטיין, כמו רוב הפירות שהשתלטו על מדפי הסופר, בעיקר בחיי מדף ארוכים. במגזר הערבי מרבית הגידולים הן עדין מזני בלאדי.

זני הבלאדי החשובים באזורי ההר: חורטמני (תאנה נפוצה וחשובה, פרי ירוק, דבשי ומתוק. גדל בעל בכל הארץ, הבשלה מאוחרת – מאוגוסט לאוקטובר), חמדי (סגולות, מתוקות מאד, הבשלה באוגוסט, נפוצות בגידול מסחרי ביהודה ושומרון ונמכרות בצדי הדרכים), חרובי (שחור, קשה להשרשה, מתוק במיוחד, מבשילה בסוף אוגוסט), ביאדי (ביאד בערבית הוא לבן ואכן התאנה בהירה בגוון ירוק-צהוב, גדלה בגליל ובגולן ומבשילה בסוף אוגוסט-ספטמבר, טעם מתוק-דבשי והיא הזן העיקרי בארץ להכנת דבלים ודיבס, הלא הוא דבש התאנים), שיתוואי (ירוק בהיר, נפוצה בגידולי בעל, הבשלה מאוחרת בסתיו), כבארי (ירוקה וקטנה, זן פורה במתיקות מתונה ונפוץ מאד בגידול בעל, הבשלה באוגוסט).

זני בלאדי נפוצים באזור השפלה והעמקים ומתאימים לגידול באדמת חמרה (*): סבעי (סגול ירוק עם פסים, מתוק מאד, פרי גדול, הבשלה מוקדמת בסוף יולי, נפוץ בשפלה בגליל ובגולן וגם בגידול מסחרי ובשווקים), ספרי (דומה לביאדי אך גדל באזורים נמוכים וחמים יותר – הגליל התחתון והעמקים), ונצרתית (זן בכורות ירוק ופורה עם פרי גדול, אך זקוקה להפריה כדי להניב פרי מתוק), סמיראנית (ירוקה שמוצאה בתורכיה. זקוקה להפריה). כל אלה (להוציא הנצרתית והסמיראנית) יניבו פרי ללא הפריה אך באם תתקיים  הפריה יהיו הפירות מתוקים וגדולים יותר.

זני בלאדי טובים נוספים: קרקעי, חמרי (אדומה), טוואלי (מאורכת הגדלה בגליל העליון), זרקי (סגולה קטנה במתיקות מתונה ומאוזנת), הלחמי (ירוקה בגודל בינוני עם מתיקות מתונה), קוממיות (ירוקה גדולה במתיקות מתונה).

(*) אדמת חמרה: אדמה אדומה-חומה המתאימה לגידולים, מאוורת ומנוקזת טבעי אך מתקשה להחזיק חומרים מזינים ולכן זקוקה לדישון מתמיד וגם נפגעת מעיבוד חקלאי אינטנסיבי המייצר בה כרום שמונע חלחול וצמיחת שורשים.

גידול תאנים

יחור תאנה בשנה הראשונה לאחר השתילה. תאנה מזן עסיסי בשתילת בעל במסגרת שיקום הטרסות של ואדי עבדאלה

ריבוי התאנה בחקלאות המסורתית בארץ ישראל נעשה מאז ומעולם ביחורים. מדרש בראשית רבה (פרשה לא ,יד) מספר על נוח שהכניס לתיבה “זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים, גרופית לזיתים“. החכמים שכתבו את המדרש בתקופת התלמוד הכירו היטב כיצד להרבות את עצי הפרי העיקריים של הארץ ושיטות אלה נשמרו מאז בחקלאות המסורתית.  כבר לפני 2,000 שנה בשיא תהילתה של האימפריה הרומאית נכתבו מדריכים מפורטים להפליא על גידול צמחים, עצי פרי והפקת מזון ותרופות מהם. פליניוס הזקן בספרו האינצקלופדי רחב ההיקף על הטבע Historia naturalis מתאר (פרק XVII) בדקדקנות את שיטות ההרביה והגידול של התאנים, כמו גם של שאר עצי הפרי והוא  ממליץ (XVII, XXVII) “לקחת ענף גדול למדי ולנעוץ אותו עמוק באדמה ולהשאיר רק את ראשו מחוץ לאדמה ולכסות אפילו אותו בחול“. מחקרו הרחב של עקיבא לונדון מקשר בין אין ספור הנחיות והמלצות לגידול תאנה במקורות העבריים הקדומים ובחיבורים מהתקופה הרומית והיוונית שקדמה לה, ואף משווה אותם למנהגי הפלאחים בעבר ולנהוג בחקלאות המודרנית בימינו. מעניין לראות שבארצות הים התיכון השונות נתקיימו ונשתמרו לאורך השנים  מנהגים דומים להפליא, כמו נטיעת תאנים לתוך בצלי חצב או הטמנת אבנים לתוך עצי תאנה על מנת לעצבם.

עד היום הפלאחים הערביים נוהגים לנטוע יחורים כאלה בשלהי החורף, חלקם בגנים ובמטעים מושקים ואחרים בשתילת בעל.

תהליך שתילת יחורי התאנה מפורט במדריך עשיית יחורים.

עצי תאנה מכל זני הבלאדי בארץ מטופחים באהבה על ידי הקרן הקיימת בבוסתן הבעל שבסטף ליד ירושלים. כמו כן ישנן משתלות המתמחות בתאנים כמו משתלת שפרעם שעל כביש שפרעם-קרית אתא, ילקוט הרועים בצבעון, בוסתן בהר ליד צומת בילו, ומשתלת חורשים.

הפלאחים מעבדים את מטעי התאנה, בדומה לכרמי הזית, בעזרת קילטור האדמה. הקילטור שנעשה כחריש לא עמוק ,עזר לאדמה לקלוט את מי הגשמים בחורף והביא לעקירת עשבים שוטים. לאחר הקילטור נהגו לפזר קומפוסט או זבל אורגני אחר. מדי כמה שנים קיצרו את הענפים כדי לעודד צמיחה של ענפים חדשים. טיפ של מגדלים: תאני הקץ גדלים על ענפים ירוקים שצמחו באביב האחרון. כדי להגדיל את יבול הקיץ ניתן לקטום את קצה הענף  הירוק (1 ס”מ) לאחר שהופיע עליו הפירות הראשונים.

יבוש תאנים:  ישנם זני תאנה שמתאימים יותר ליבוש כמו החרובי, ביאדי, ספרי ועסלי, אך למעשה ניתן ליבש כמעט כל זן. קישור לפוסט הדרכה על יבוש תאנים.

 

לקריאה נוספתאיך הופכים ענף לעץ? (מדריך לעשיית יחורים) 

האט! גינה לפניך

האט! גינה לפניך

Print Friendly, PDF & Email

בטבע יש שני שעוני זמן והם נמצאים במרחק פסיעה אחת מהבית

מדרגה אחת קטנה מפרידה בין הבית לגינה. פסיעה קטנה אחת ומיד הגוף והנפש נרגעים. תקרת הבית מתחלפת בשמי התכלת וכמו בפעולת רפלקס, הדופק יורד והנשימה מתארכת ומתמלאת באוויר טוב. אחרי כמה רגעים נוספים המתח בגוף הולך מתפוגג, הכעסים נשכחים וגם לחצי היום-יום חולפים ונעלמים כלא היו.

אפשר לגדל בגינה צמחי מרפא אך גם בלעדיהם היא פועלת כגינת מרפא לגוף ובעיקר לנפש.

מה עושה את הגינה לגינת מרפא? אפשר לענות לשאלה באמצעות מבט מדעי חוקר ואפשר גם לענות עליה תוך נמנום והרהור מתחת לעץ הלימון. מחקרים מראים שחשיפה לטבע או שהות בגינה מורידה את הורמון הלחץ קוריטזול שפעולתו רעה ומצד שני מגבירה את פעילות הסרוטונין שפעולתו טובה ומביאה לנו אושר ורוגע ומסייעת למניעת דיכאון. מחקרים גם מראים שהשהות בטבע ובגינה תורמת לרוגע ולתפקוד של ילדים עם הפרעות קשב וריכוז. הגינה פותרת לילדים (לפחות לאלה שיוצאים אליה) את סינדרום החוסר בטבע שקיים בעידן בו אנו חיים ומציעה לנו מקום מרפא ממגיפת המסכים שתוקפת את העולם בלא רחמים.

ההסבר המדעי לסגולות המרפא של הגינה אמנם חשוב ומעניין, אבל אותי אישית משכנע הרבה יותר רגע ארוך של מנוחה מנומנמת מתחת לעץ הלימון. שם אפשר להאזין לשירי הציפורים המתערבבים עם קריאות תרנגול החופש שגר ביער הסמוך או סתם כך לעקוב בחצי עין עצלה אחרי הדבורים והפרפרים שסובבים את הפרחים ואת עצי הפרי ולשכוח מרעשי העיר ההולכים ונחלשים. רגע כזה יכול להתארך עד מאד עד ששעוני הזמן שבתוך הבית, או אחד הילדים, יקראו לחזור למציאות.

אלוהים שם את בני האדם שברא בגן העדן ולא בארמון מפואר או בפסגת פירמידה וגם לא בפנטהאוז של מגדל יוקרה או במרכז קניות חדיש עם כל המותגים והחנויות הנחשבות. האדמה, האוויר, המים, הציפורים, הפרפרים, העצים, הפרחים וכל הטבע שממנו עשויה הגינה מזכירים מדוע אלוהים שם את בני האדם שברא דווקא בגן העדן ומדוע בני האדם מתגעגעים מאז לאותו גן עדן אבוד. מה חבל שרוב בני האדם התרחקו כל כך מהטבע ומחפשים את אושרם דווקא במקומות בהם לא ניתן למצוא אותו כמו אותם ארמונות, מגדלי יוקרה וקניונים.

עבודת הגינה היא תרפיה של ממש. יש בה כמובן פעילות גופנית מועילה אבל היא גם מלמדת אותנו כמה שעורים חשובים ומועילים. השיעור הראשון הוא על זמן. השעון של הטבע איטי, אפילו איטי מאד. הוא מאיץ רק ברגע הנדיר שבו החתול מזנק על הציפור שירדה לשתות והיתה צמאה מכדי לשים לב למוות האורב לה מאחורי העץ. חוץ מרגעי דרמה מעטים שכאלה הטבע לא ממהר לשום מקום. כשמתבוננים ביסודיות במתרחש בגינה רואים שיש בטבע בעצם שני שעונים נפרדים שאינם תלויים זה בזה – שעון הזמן הקווי ושעון הזמן המעגלי.

השעון הראשון הוא שעון הזמן הקווי או הזמן הישר. זהו הזמן שמבחינתו של כל בן אנוש מתחיל בלידה ונגמר במוות ומבחינת אדם דתי הוא התחיל בבריאת העולם ויגמר בביאת המשיח. מבחינת הטבע אותו שעון קווי משתקף בנביטת הצמחים, התבגרותם, מותם ולבסוף צמיחה של עצים חדשים במקומם. השעון השני הוא שעון מעגלי. זהו שעון העונות. הזמן שלו פועל לפי הכלל שכל דבר קורה בעיתו, אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה. הגפן מתעורר ופורץ בסערה בסוף החורף. הוא פורח באביב, נותן את פרי הענבים המתוק בקיץ ומת בסתיו שאז הוא נעלם כלא היה. מעגל העונות שלו יתחיל מההתחלה בשלהי החורף הבא כשביום חמים, באחד מאותם חמסינים שמגיעים בשלהי החורף, הגפן כאילו יוולד מחדש. וכך יהיה עונה אחר עונה, שנה אחר שנה, אלא אם יתערב השעון הראשון, שעון הזמן הקווי, והגפן שלנו יגיע לסוף ימיו או שיבוא שפן סלע שמן ורעב, כמו כל שפני הסלע, ופשוט יזלול אותו.

רוב חיינו אנו עסוקים בבריחה מהזמן. כל הזמן אנחנו ממהרים. לא ברור לאן ובשביל מה. רוצים להספיק עוד ועוד ואף פעם אין מספיק זמן. בטבע שעוני הזמן חזקים בהרבה מאיתנו והם מכתיבים את הקצב שלהם. היציאה לגינה מצליחה להשכיח את שעון הזמן הרגיל של בני האדם שרודף אחרינו. לעומת הזמן החמקמק של בני האדם, הזמן של הטבע אטי בהרבה אבל הוא גם מוכתב מראש. המוות בטבע הוא רק עוד שלב, לרוב ידוע מראש, ובעקבותיו יבואו חיים חדשים. אולי גם בזה יש שיעור מנחם עבורנו.

כמו אדם, העץ נולד, גדל, מגיע לשיאו ונותן פרי, מתבגר, מזדקן ולבסוף מת. במקומו יגדל עץ חדש, אולי הוא ימשיך את העץ שמת ויגדל מזרעו או יפרוץ ממנו כחוטר ואולי לא. בכל מקרה הטבע חוזר מיד למסלולו ושעוני הזמן של הטבע ממשיכים לתקתק, באיטיות ידועה מראש. שעוני הטבע נראים כאדישים לדאגות ולטרדות של בני האדם וגם בזה יש משהו שעוזר להבין את מקומנו ביקום ואת העדר הטעם במירוץ העכברים האינסופי ששולט בחלק נכבד מחיי בני האדם.

לא כל בני האדם דומים ולכן גם לא כל הגינות דומות ויש בהן שעוני זמן שונים. רק בגינה המקומית, שמבוססת על צמחי הארץ, פועלים שני שעוני הזמן של הטבע בלא הפרעה. גינת הבר המקומית חוגגת את החורף והאביב בירוק עז ושלל צבעי פריחה אך היא דועכת במהירות ובלא התרעה לקראת הקיץ ונשארת חומה, צהובה ויבשה עד לפריחת החצבים בסתיו שמבשרים את גלי הפריחה שיבואו בסוף החורף הקרב ובא. כמוה גם גינת המאכל המקומית שמציעה תפריט עונתי כזה שמשקף את פעולת שעון הזמן השני. בחורף מספקת גינת המאכל סלט עלים ירוקים ולקינוח תותים אדומים, באביב פשטידות תרד וחוביזה ובקיץ מגיע תור הפירות המתוקים כשמבשילים האבטיחים, הענבים והתאנים.

לעומת הגינה המקומית שנכנעת בהנאה לשעוני הזמן הטבעי דווקא בגינה הרגילה, זאת שנמצאת במרבית הבתים ובחוצות הערים, הזמן נחשב לעתים רבות לאויב אכזר שנלחמים בו כדי להסתירו ולסלקו. מדי יום, בגינות בכל רחבי הארץ גננים עמלים כדי לייצר גינה ירוקה תמיד, כזאת שפורחת בכל עונות השנה סביב דשא בוהק ושנראית יפה בכל עת. גינה שלא משתנה כמעט ושאין בה כל רמז לזמן, לא לחלוף השנים ולא לעונות השנה.

בגינת המאכל הכל קורה בזמן שלו ולפי השעון של הגינה. אין קיצורי דרך. רק בגינה אפשר לגדל תות טעים, מתוק ועסיסי. תות אמיתי, כזה שלא גדל על מדפי הסופר. ומה לעשות אם בדיוק עכשיו בא לי לאכול תות כזה? הוא יגדל רק בסוף החורף ולא קודם, אבל בשביל שזה יקרה צריך קודם לעדור ולהכין את האדמה, לשתול אותו במועד, להשקות כל יום ולסלק מזיקים. הגינה דורשת ממני ללמוד לדחות סיפוקים ולחכות בסבלנות. זה שיעור טוב במיוחד לילדים שעוזרים לשתול ולגדל ירקות ועצי פרי. כמו דברים טובים אחרים, גם את שעוני הטבע אי אפשר להאיץ. לקלקל זה קל אבל לבנות נכון לוקח זמן ומאמץ. בגינה שותלים ואז מטפחים את השתיל ואחרי כן קוצרים את הפירות. הגינון הוא בעצם יצירה של חיים. כשאתה עובד בעבודת הגינה אתה מטפל, משקה ומגדל צמח כמו שאתה מגדל ומטפח ילד או את עצמך. אתה מטפל במשהו ועושה משהו טוב וזה מספק מאד.

גם חכמי חז”ל כתבו לא מעט על זמן הגינה ועל הסבלנות וחיברו משלים נפלאים כמו סיפורו של חוני המעגל.
“יום אחד היה חוני המעגל הולך בדרך, ראה איש שהיה נוטע חרוב. שאל אותו חוני את האיש: מתי העץ יניב פרות?
ענה לו האיש: לאחר שבעים שנה.
אמר לו חוני: כי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה?
אמר לו אותו אדם: אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע מניב פרות. כמו שאבותי שתלו לי, כך אני שותל לצורך בני “ (תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כג, עמוד א).

הגינה מלמדת אותנו לא רק על הזמן והסבלנות. היא מעניקה שיעורי חינם גם על נושאים חשובים ומרתקים לא פחות כמו התמדה והתמודדות עם כישלון, יצירתיות, תחרותיות, עצמאות, תזונה טבעית ומקומית, פשטות והסתפקות במועט. אך כל אלה יצטרכו להמתין לפוסט אחר. שעון הגינה מצלצל כעת וקורא לי לצאת ולהשקות.

פוסטים קשורים:
הגינה הארץ ישראלית – מהו הגן הארץ ישראלי המקומי?
בעקבות הגן הארץ ישראלי – תולדות הגן המקומי מגן העדן, דרך התנ”ך והחאכורה הפלסטינאית ועד ימינו
האט! גינה לפניך – על מעלות הזמן האיטי של הגינה

ולסיום – סרט על אורח שבא להתקלח והתבלבל בין הלילה ליום

 

 

הגינה הארץ ישראלית

הגינה הארץ ישראלית

Print Friendly, PDF & Email

הגן הארץ ישראלי המסורתי הוא גן מקומי

הבוסתן בנחל עמוד. הרמוניה של אדם וטבע. עצי תאנה, תות, זית ושקד ובלב הבוסתן מערכת השקיה, מעין, פינות ישיבה ומזרקה.

הוא שייך למקום הזה. גם יופיו וגם פגמיו הם מאפייני הארץ, ותנובתו היא פרי הארץ. הגן המקומי התפתח במהלך אלפי שנות היסטוריה תוך התאמה לתנאי האקלים והקרקע המקומיים, לפי מגבלות המים ובמענה לצרכים של בני הארץ. הגנים של תושבי ממלכתו של דוד המלך דומים מאד לגנים שהיו נפוצים כאן עד לפני כמאה שנה.

זהו גן של תועלת, עם בוסתן עצי פרי מקומיים, גפנים מטפסות על מרפסת או סביב סוכה, גינת מטבח עם ירקות, צמחי תבלין ומרפא ומקום מוצל למנוחה ומפלט מהשמש הקופחת בקיץ. בין הצמחים יש פינות ישיבה, רחבה מרוצפת או שביל מרכזי רחב, בור מים וקישוטים מפוזרים מסביב.

בתי מגורים ובוסתן בשולי הכפר טירה שעל חורבותיו הוקמה טירת הכרמל. אמת המים מעין קדם אל הכפר נראית במורד מהעל הבית.

הגן המקומי קל להחזקה והוא מתאים למקום. בשל המחסור במים בארץ הוא איננו דורש השקיה רבה ומרבית הצמחים בו עמידים ליובש, פגעים ומזיקים. גן כזה משתלב בנוף המקומי ומתאים לאקלים הסביבתי. כמו הטבע שסביב, מראה הגן הארץ ישראלי משתנה לאורך עונות השנה ולכן הצמחים בו לא נשארים ירוקים גם בקיץ כמו בגן האירופאי או הטרופי. להבדיל ממרבית הגינות בארץ, הגן המקומי איננו מבוסס על דשא מדרום אפריקה ועצים מארצות רחוקות שדורשים השקיה נמרצת כל הקיץ כדי להמשיך ולקיים את המראה הירוק כל השנה.

שעון העונות עובד במרץ בגן הארץ ישראלי. מבט חטוף בגינת מאכל או גינת בר מקומית מספיק כדי לדעת את חודש השנה. מראה הגן במיטבו בסוף החורף ובאביב והוא דועך ונובל בקיץ ובסתיו אך דווקא אז הוא מניב את מיטב הפרות העסיסיים ומספק לבעלי הגן תאנים, ענבים, רימונים וזיתים.

הגן המקומי הטיפוסי מוקף חומה חומה או שדרת ברושים כדי להפרידו מהסביבה הרועשת ולהפכו לגן פרטי ולעתים הוא בנוי כחצר פנימית בין בתים. הגן הניב פרי ונתן מזון לבני הבית ונתן להם מקום מבטחים רגוע ומפלט מהמולת היום-יום ומקשיי המציאות כמסופר במקורות:  “יושב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה” וגם”וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד” (מלכים א’, ה’ 5 ומיכה ד’, 44).

גינת מנזר הורטוס קונקלוזוס (הגן הנעול בלטינית) שבכפר ארטאס שדרום לבית לחם. המנזר מתנשא מעל העמק המושקה בשורת המעיינות שסביב בריכות שלמה. המנזר הקתולי מיועד לנזירות והוקם ב1902. העמק שלצידו מעוטר בשדות, מטעים, תעלות השקיה ובריכות. הכפר נמצא בשליטה פלסטינאית. סיורים בקרבת מקום (בריכות שלמה ותל עיטם המקראית) נערכים מעת לעת ע”י בית ספר כפר עציון.

 

 

עקבות הגן המקומי בכפרים ובחורבות

בוסתנים וחלקות ירק בנחל קנה בלב השומרון

גנים כאלה ניתן לראות גם כיום בכפרים הפלסטינאים המסורתיים ביהודה, שומרון ובגליל וגם בחלק מגינות המנזרים. כמה כפרים עדיין משמרים גינות כאלה וגם בשיטוט בחורבות הכפרים החרבים ניתן לראות עקבות שנותרו ולדמיין כיצד נראו גינות ובוסתנים אלה בעבר. בכפר בתיר ובואדי פוכין אפשר לראות מערכות השקיה לגידולי שלחין, טראסות, בוסתנים וגינות ירק שלא השתנו במשך אלפיים שנה. בסטף עשתה הקרן הקיימת עבודה נפלאה של שיקום בוסתנים הגדלים בעל ולמרגלותיהם מערכות השקיה עתיקות המוליכות מים ממעיינות הכפר דרך טראסות אל חלקות ירק שמעבדים תושבי ירושלים השוכרים חלקות במקום.

בכמה מגינות המנזרים בארץ מקיימים גינות ארץ ישראליות מסורתיות ונראה לרוב לצד חלקת הירק גם בוסתן פרי או כרם גפנים ליין ומטע עצי זית. גנים ובוסתנים כאלה אפשר לראות במיטבם במנזר האחיות ציון בעין כרם שבירושלים, מנזר בית ג’מאל שליד בית שמש ומנזר גת שמנים בירושלים עם חלקת עצי הזית הקדומים המפורסמת שבו. בגינות מנזר באירופה של ימי הביניים היו באופן טיפוסי שתי חלקות – גינת צמחי מרפא וגינת מטבח לירקות. מחוץ למנזרים, בוסתן נחל שיח הנטוש בחיפה עם המים הזורמים ובוסתן עצי הפרי הוא דוגמא נפלאה ומיוחדת לגן ארץ ישראלי שמעורר זיכרונות קמאיים של גן העדן האבוד וכך גם מלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים עם הגינה הפורחת והמטופחת שבין חומותיו.

תעלת מים יוצאת מהמעין וזורמת בינות לעצי הבוסתן (בוסתן כיאט)

הבוסתן הוא אבן יסוד בעיצוב גינה ים תיכונית. בבוסתן נשתול את עצי הפרי בכל שטח הגן ולא רק סביב הגדר ולעתים יש בו גם תרנגולות או חיות משק אחרות. כל אלה תומכים במטבח הים תיכוני העסיסי והעשיר. הבוסתן הוא אמנם גינה פונקציונלית, אך צריך לעצב אותו כמקום יפה המזמין את האורחים לשבת בצל העצים או הפרגולה ולטעום מפירות וירקות העונה. כאשר יש שיפוע בקרקע משלבים טראסות בנויות מאבנים טבעיות ועליהן נטועים עצי פרי וצמחי תבלין הגדלים בעל.

צמחיית הגן המקומי

צמחי הגן הטיפוסיים כוללים בוסתן עצי פרי – רימון, הדרים, תאנה, זית, לימון, שקד, וחרוב. גפנים מטפסות על המרפסת או על סוכה. “כי יהוה אלהיך מביאך אל-ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורימון ארץ-זית שמן ודבש. (דברים ח’, 7-8). חוץ משבעת המינים ועצי פרי מקומיים אחרים נמצא בעציצי חרס או בפחים גדולים צמחי תבלין כמו נענע, ריחן, אזוב, רוזמרין, פלרגוניום לימוני, מרווה ואחרים, כמו גם ערוגת ירק גדולה לצורכי המטבח.

עין מכורה שליד כרם מהר"ל

עין מכורה שליד כרם מהר”ל – שדות ובוסתנים הנשקפים מהמעיין

בגינה הארץ ישראלית כדאי לשלב יחד עם צמחי התועלת גם כמה מצמחי הבר של ארץ ישראל וצמחי נוי. עצי אלון או חרוב יתנו צל וקרירות בקיץ. מנה של יופי וריח בעונות השנה השונות יתנו שיחי לוטם, אלת המסטיק, שיחי יסמין (פרח לבן. הזנים הערבי, רפואי ואזורי פורחים כל השנה). עץ ער אציל יעניק עלי דפנה לנוי ולהחמצת ירקות ומתאים לשלב גם שיחי הדס (שיח הדס מצוי-פרח לבן, בקיץ) ומורן החורש (שיח שניתן לפסל בגינון, פרח לבן, באביב/קיץ). לצבע ולנשמה כדאי לטפח בגן מצעים של פקעות פרחי בר שיפרחו בחורף ובאביב וגם פרחי גרניום בשלל צבעים בעציצים מושקים שיתנו צבעוניות לגינה במשך השנה, וסביב לחומות או לגדר נפרוש צמחי בוגונוויליה שיתנו מרבדי צבע בקיץ.

אביזרים וקישוטים משובצים, במיוחד קישוטים בגווני כחול או טורקיז כמו פעמוני רוח וכדורי זכוכית התלויים מעל, ועל האדמה כלים חקלאיים עתיקים, שברי עמודים וכותרות משקופים קדומים. בשל צחיחות הארץ מילאו המים תפקיד מרכזי בגן. בגנים קדומים היה כמעטט תמיד בור מים שהיה ליבו החי והפועם של הגן. בגן המודרני בין הטראסות תזרום תעלת מים, מפלון עם צליל פכפוך או אמבט ציפורים. חלק מהגן מרוצף ומתאים למקום לסעודה ולמנוחה. על הרחבה נמצאים מושבים נוחים, ערסל, ספסל, ומעל מצלה סוכת גפנים.

מה בין גינה ארץ ישראלית לגינה הים תיכונית? גינון ים תיכוני הוא מושג שהומצא כנראה בקרב חובבי גינון בריטיים בימי השיא של האימפריה הבריטית שניסו לייבא לארצם סגנונות גינון מהעולם. הגינה הים תיכונית הפכה בשנים האחרונות למושג מקובל בעיצוב גינות בארץ בדומה למוזיקה ים תיכונית ולמטבח הים תיכוני. לעומת סגנונות גינון אחרים, כמו גינון איטלקי או טרופי, הגינון הים תיכוני לא מתיימר לייבא סגנונות גינון זרים ובמקום זאת הוא מבוסס על שילוב הצמחייה והדומם של הארץ. אך בעוד הגן הארץ ישראלי המסורתי הוא בראש ובראשונה גן של תועלת (עם צמחי מאכל ומרפא ומקום למפלט מהחום) שבא לענות על צרכי הקיום בארץ, מיועדת הגינה הים תיכונית לנוי וליופי ובכך היא דומה לשאר סגנונות הגינון.

פוסטים קשורים: 
הגינה הארץ ישראלית – מהו הגן הארץ ישראלי המקומי?
בעקבות הגן הארץ ישראלי – תולדות הגן המקומי מגן העדן, דרך התנ”ך והחאכורה הפלסטינאית ועד ימינו
האט! גינה לפניך – על מעלות הזמן האיטי של הגינה
סקר מ1969 של בית ספר כפר עציון על החקלאות המסורתית באזור הכפר ארטאס

לאן נעלם אל הכרמל?

לאן נעלם אל הכרמל?

Print Friendly, PDF & Email
כמה תלמידים שקדניים בבתי הספר, ואולי גם הורים המחפשים שם מיוחד לילדם, נתקלו בוודאי באחד מפירושי המילה כרמל שמורכב מצמד המילים ‘כרם’ ו’אל’. כולם מניחים כמובן מאליו שאותו אל הוא אלוהי ישראל, אבל שיטוט בפינות חבויות ברחבי ההר ועיון במקורות היסטוריים נשכחים מעלה גם אפשרויות אחרות.

אז מי היה אותו האל של הכרמל ולאן הוא נעלם?

קפלת הלב הקדוש שהקימו הנזירים הכרמליטים בין מנזר הסטלה מאריס למערת אליהו

מצוק העורבים שבין רחוב מאיר יערי בנוה שאנן לשכונת רמת אלון שמעליה. גומחת הפולחן נמצאת בתחתית התמונה. בית חווה מהתקופה ההלניסטית נחפר כעשרים מטר מכאן בכיוון הטכניון.

את החיפוש אחר אל הכרמל אפשר להתחיל בחיפה בשכונת נווה שאנן, מקום הולדתי. כאן ליד הכניסה לטכניון נותרה פינה קטנה של טבע שדחפורי הפיתוח לא הגיעו אליה. במקום הנקרא קיר העורבים ניתן לראות לעתים גולשי סנפלינג חסונים מתאמנים בטיפוס וגלישה על המצוק. אם נעצור ונתבונן במצוק בזוית הנכונה ובאור המתאים נראה בו שתי גומחות מוזרות. במבט מקרוב רואים שהגומחות אינן טבעיות והן נחצבו בידי אדם ונראות כגומחות להצבת פסלי אלים או להקרבת קורבן כפי שהיה נהוג במקומות פולחן קדושים בימי קדם. האתר נתגלה  לראשונה ע”י פון מולינן, הדיפלומט-החוקר השוויצרי-גרמני בעת מסעו בכרמל ב1908 ומאז נבדק ונחקר ונחפר פעמים רבות אך גם כיום אין בידינו תשובה ברורה לשאלה מי בנה את המקום, מתי ובשם איזה אל.

מכאן נעלה במעלה הכרמל ונפנה שמאלה לכיוון אוניברסיטת חיפה ומיד לאחריה נפנה לחניון הדורות ונפנה שמאלה לחניה אל מצפה המפרץ המסומנת בשלט תצפית עם המספר 8. נחנה בסוף החניה המשקיפה על המפרץ וצפון הארץ ונראה עץ אורן גבוה ובולט החולש כאן על הנוף. למרגלותיו סלע שבו חצוב מזבח קדום. המזבח עשוי משני שקעים חצובים ובינם תעלה. השקע העליון שימש להקרבת הקורבן וממנו נשפכת תעלה חצובה דרכה נשפך הדם או שמן ויין של הנסך אל השקע הנמוך יותר.

מזבח קטן זה זכה למקום תצפית מהמרשימים בכרמל. מכאן נשקפים נופי צפון הארץ בלא כל הפרעה. האתר לא נסקר לעומק על ידי חוקרים ולא זוהה רשמית כמזבח וחציבות מסוג זה יכולות לשמש לשימושים שונים, אך השילוב הייחודי בין החציבה לבין המיקום על גבעה רמה מוביל למסקנה המתבקשת שכאן היה מזבח עולה, כלומר מזבח חצוב בסלע. רק מעט מזבחות עולה כאלה זוהו בארץ בוודאות. אחד מהם נמצא בעיר שומרון ושני הוא מזבח מנוח בצרעה.

המזבח בכרמל הוקם בהתאם לתיאור המקראי של הפולחן הכנעני האלילי ושל יורשו הישראלי שהיה דומה לו כמסופר בספר מלכים “וַיִּבְנוּ גַם-הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן” (מלכים א’, י”ד, 23) וגם “עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ; עַל-כֵּן, תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם, וְכַלּוֹתֵיכֶם, תְּנָאַפְנָה” (הושע, ד’, 13).

מכאן נמשיך לתחנה הבאה הלא היא מערת אליהו הידועה. כאן במערה האפלולית שבקצה הכרמל, במקום הפונה אל הים, היה מקום פולחן שהתקיים משחר התרבות האנושית ורק החליף עמים ואלים בהתאם לשליטי הארץ שהתחלפו בעולם שמחוץ למערה. על קירות המערה נחקקו כתובות הקדשה ותפילות רבות שהשאירו אחריהם אנשים שביקרו במקום וחיפשו מזור, תקווה ונחמה ובהם יהודים, נוצרים, מוסלמים, וגם עובדי אלילים ובני דתות לא מזוהות. לפי הממצאים במקום שימשה מערת אליהו בתקופה הרומאית מקדש לבעל כרמל, האל המקומי שהיה מקביל לזאוס ויופיטר, אלי רומא ויוון – על קירה המערבי של המערה נתגלתה חריטה של תרשים מהתקופה הרומית של פולחן פאגני עם דמותו של אל קדום שזוהה על ידי החוקרים במקום כאל בעל כרמל.

מערת אליהו קיבלה את שמה וקדושתה ליהדות בשל האמונה שכאן שהה אליהו הנביא בעת שנמלט מאחאב מלך ישראל ולקראת צאתו למלחמה בנביאי הבעל. אלא שאליהו לא השאיר כאן סימן וכדי לחפשו נסע אחורה בזמן ודרומה בכביש החוצה אץ הכרמל אל הקצה השני של ההר אבל לפני כן כדאי שניזכר בסיפור הדרמטי שבספר מלכים א’ פרקים י”ז-י”ח.

אליהו שניצב לבדו מול אחאב, אחד מהרשעים והחוטאים במלכי ישראל, נאלץ להימלט ולהתחבא בבית אלמנה עניה בצרפת שבלבנון ושם ארע הנס שקיים אותו ואת האלמנה ובנה: “כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּתן יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.” מכאן המשיך אליהו בביצוע שליחותו בשיטה שידועה היום כשיטת המקל והגזר. ביד אחת עשה נסים ועזר לחלשים וביד השנייה הטיל על אויביו עונשים אכזרים, החל מהכרזת בצורת נוראה על הארץ ועד לטבח נביאי הבעל. כאשר נפגשו לבסוף שני היריבים, אחאב ואליהו, הגיעה הדרמה לשיאה “וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת יְהֹוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים”. כעת לא נותרה ליריבים ברירה והוכרזו כללי הדו-קרב שיערך בכרמל “וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִישִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל”. אליהו אחד לבדו נעמד כנגד 450 נביאי הבעל ו400 נביאי האשרה. “וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִיפִּים אִם-יְהֹוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר”. שיטת הדו קרב שנבחרה היא הבאת פרים לשני מזבחות כאשר באחד קראו נביאי הבעל לאל הבעל בתחינה שידליק את האש ובשני קרא אליהו לה’. המשכו של הסיפור בניצחונו המוחלט של אליהו בעזרת ה’ שהסיר בו ביום את הבצורת מעל הארץ לאחר שלוש שנים כשהמטיר עליה גשם זלעפות. עם סיומו של הסיפור הדרמטי מגיע גם סופם המר של נביאי הבעל “וַיֹּאמֶר- אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם”.

כביש 672 חוצה את הכרמל ומוביל למוחרקה שניצבת על פסגה רמה בקצהו הדרומי של ההר. לכאן לפי המסורת הגיע אליהו לקרב המכריע מול 450 נביאי הבעל. משמעות המילה מוחרקה בערבית היא חריכה, שריפה. בתקופת המקרא עבדו בני ישראל את ה’ אך גם שורה של אלים אחרים שירשו מהכנענים. לא לחינם היה המאבק בכרמל דווקא נגד נביאי הבעל. בעת המאבק בכרמל סבלה הארץ מבצורת כבדה שהטיל ה’ כעונש על חטאי העם. הבעל שהיה החשוב באלי הארץ היה גם אל הגשם ואליו היו קוראים בתחינה שיוריד מים על הארץ היבשה. עם ישראל ציפה שאחד האלים, ה’ או הבעל, יביא את הישועה המיוחלת מהבצורת הקשה.

בין מאבק הנביאים במוחרקה בתקופת מלכי המקרא לבין השרידים הרומיים שבמערת אליהו מפרידים כמעט אלף שנה שבמהלכם נמשך פולחן הבעל בכרמל במקביל לקיומה של הדת היהודית המוכרת. סיפורו של הבעל והסיבה להצלחתו לשרוד לאורך השנים מתוארת בפוסט על הסטף.

בכרמל היו גם אלים מסתוריים אף יותר שגורלם אבד ולא הותירו זכר. סיפורו של אחד מהם שזכה לשם האל כרמל התפרסם גם הוא בתקופה גורלית וקשה לעם ישראל. לאחר שפרץ המרד הגדול ברומאים והיהודים זכו להצלחות ואף הביסו את הכוח הרומאי שיצא מסוריה, שלחו הרומאים את אספאסינוס להוביל את דיכוי המרד. אספאסינוס שהיה מבכירי המפקדים בצבא הרומאי, יצא בראש לגיונותיו והחל במסעו לכיבוש הארץ. בשנת 69 לספירה בעיצומו של מסע המלחמה לדיכוי המרד הודח הקיסר נירון ברומא וגם מחליפו נרצח במהרה וכך החל מאבק על כס הקיסרות בין אספאסינוס לבין מועמד אחר שעמד מולו.

הנואם והיסטוריון הרומי טקיטוס כתב על ההיסטוריה של היהודים ועל המרד הגדול. הוא מתאר את אותה תקופה מכרעת בה לחם אספסינוס ביהודים ובו זמנית נערך למאבק על השלטון ברומא. בספרו היסטוריות II, פרק 78 (1) מתואר מפגש מעניין בין אוגוסטוס לבין האל כרמל: “בין יהודה וסוריה נמצא הכרמל, זה השם שניתן הן להר והן לאלוהות. לאל כרמל אין דמות או מקדש – כך בהתאם לנוהג מימי האבות, וישנו שם רק מזבח לעבודה של האל. כאשר אספסיאנוס הקריב שם קורבן וחשב בליבו על תקוותיו הכמוסות, בחן בקפידה הכהן באסילידיס את איבריו של הקורבן ואמר לו: ‘כל מה שתכננן אספאסינוס, באם יהיה זה לבנות בית, להרחיב את נחלתך או להגדיל את מספר עבדיך, האל ייתן לך בית עצום, שטחים בלתי מוגבלים ואין ספור אנשים’. אמירתו הלא ברורה של האל עשתה כנפיים וכולם דיברו בה…”

מי הוא אותו אל כרמל? האם הוא אל פאגני? אם כן מדוע אין לו דמות, פסל או מקדש כמקובל בעבודת אלילים. באזור החוף בתקופה זאת חיו יהודים ולצדם בני עמים אחרים שהיו עובדי אלילים. גם היהודים התחלקו באותה תקופה לכתות ואמונות שונות. הייתכן שהאל כרמל התקיים בקו התפר שנוצר בין הדתות והתרבויות האלה? השפעה יהודית על עובדי אלילים ואולי להיפך? אולי פולחן האל כרמל שיקף עולם ביניים שכזה בין היהדות לעמים שסביבה – נביא עבור היהודים ואורקל עבור היוונים והרומאים.  אלים רבים חלפו ועברו בכרמל במהלך הדורות ונותר רק לנחש מי מהם נתן להר את שמו.

ומהו הכרם שבכרמל?

הכרמל מוזכר במקרא עשרות פעמים ולפי הכתוב ברור שהיו בעצם שני כרמלים. האחד היה באזור יהודה והשני הוא הוא הר הכרמל של ימינו שעליו נאמר בספר ירמיהו “חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהוָה, צְבָאוֹת שְׁמוֹ, כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא” (מ”ו, 18). הכרם שהיא החלק השני בשם כרמל באה על שום כרמי הזית והענבים שכיסו את ההר, “וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ” (שם, ב’, 7). הכרם מבטא את פוריותו של ההר הירוק תמיד, אז כהיום.

כיום מכוסה רוב הכרמל בחורש והוא אינו מאוכלס בצפיפות כפי שהיה בעבר ולכן גם הכרמים בו מועטים. אך לא כך היה בעבר. מדרשי חז”ל משבחים את שמני הכרמל ותנובתו במילים “זה הכרמל שפירותיו מעדני מלך” ואכן בכל חורבה עתיקה מבין עשרות שנמצאות בכרמל אפשר לראות גתות ששימשו לסחיטת ענבים ליין מהכרמים שהיו פזורים סביב. על רקע זה אפשר להבין את תיאורו של אסף הרופא על יינות הארץ: “יין לבנון ויין חרמון ויין הכרמל ויין הרי ירושלים ויין הרי שמרון וין כפתור ויין מצרים, כל שבעת היינות האלה הם עליונים על מיני יין שבעולם, ויתר היינות הם הבל לעומת אלה”.

המקאם והעץ הקדוש

המקאם והעץ הקדוש

Print Friendly, PDF & Email

גבעה רמה, אגדה יפה, קבר שיח ועץ עתיק. מחומרים אלה עשויים מקומות קדושים

תפקידו של העץ הגדול והזקן במקומות אלה כפול. הוא סופג מקדושת המקום ובאותה עת מוסיף לה. העץ נותן צל ופרי למבקרים ומשמש ציון דרך להולכים בדרכים. העץ הקדוש מחבר בין האדם לבין הטבע והמקום. לרוב מקושרות למקומות כאלה אגדות על גיבורי מלחמה, שודדי דרכים וסיפורי עלי-באבא מקומיים או מסורות על צדיק/נביא/קדוש שחי או מת במקום. לעתים יש במקום או בסביבתו גם קברים עתיקים ובמות פולחן מימי קדם. ועל מקומות אלה אמר רבי עקיבא “כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן – דע שיש שם עבודה זרה” (מסכת עבודה זרה, ג,ג,ה).

קבר שיח ולצידו עץ קדוש בכפר דיר עמאר שבמערב השומרון. בסמוך נמצאת הגבעה הבולטת של נבי עי’ת הנראית מרחוק כראש דשא בשל החורשה הקדושה שבפיסגתה. בראש הגבעה נמצא המקאם של השיח נבי עית ובסמוך במת פולחן קדומה באבן. נבי עית נודע כנביא הגשם אצל ערבי האזור והם הגיעו לכאן בשנות בצורת להתפלל לגשמי ברכה (בשטח B).

מקומות קדושים כאלה שבהם יש קבר ועץ מחברים בין החיים, המוות, האדם הטבע והאלוהים. יסודות אלה משותפים לבני כל העמים וכל הדתות החולקים את הארץ. לכן לעתים מזוהים מקומות אלה כקברי שיח הקדושים למוסלמים ולעתים כקברי רבנים וצדיקים המקודשים ליהודים. אחרים קדושים לנוצרים או לדרוזים ואחדים משותפים לכולם. המקומות הקדושים נמצאים פעמים רבות על פסגות נישאות או במקומות בולטים אחרים כאשר לצדם עצים קדושים גדולים ובולטים למרחוק שהפלאחים ותושבי המקום שומרים עליהם ואין איש מעז לפגוע בהם.

נבי יושע – במבנה הקבר המיוחס ליהושע בן נון שבגליל העליון גדל עץ אלה ארצישראלית עתיק ומרשים שנראה שעדין זוכה לטיפול אוהב

מקומות כאלה מכונים בערבית מקאם, כלומר מקום קדוש ששימש לתפילה ועליה לרגל. המקאם איננו קבר קדוש או קבר שיח. איש לא קבור במקאם. קדושתם של מקומות אלה עוברת מדור לדור, כך נשמרת המסורת הקשורה למקום וכך נשמרים גם העצים שבמקום וניצלים מכריתה ופגיעה וכך לעתים העץ הקדוש עומד בדד כשמסביבו שממה וכך הוא נראה גדול אף מעבר למידותיו הפיזיות. למרבה הצער, לאורך הדורות תושבי הארץ לא הותירו בה עצים רבים ורובם נכרתו לצרכי הסקה או בניה אך הם לא העזו לפגוע בקדושת העצים שסביב המקאמים. נראה שמקורה של המילה הערבית ‘מקאם’ הוא במילה העברית הקדומה ‘מקום’ ואפשר רק לשאר שהסיבה שהמילה עברה בין השפות היא שבני הארץ לא התחלפו בכל פעם שהשלטון התחלף והם המשיכו לקדש את אותם המקומות ולפקוד אותם כדי לקבל ברכה או בעתות מצוקה. 

תחת כל עץ רענן

התנ”ך מותיר לנו רמזים רבים לפולחן העצים הקדושים שהחל כנראה בשחר ההיסטוריה וליווה את תושבי הארץ מאז. חוקי התורה ונביאי התנ”ך ראו את פולחן העצים הקדושים כעבודה זרה ועל כן קראו “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים…על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן” (דברים י”ב, ב-ג). אך העצים המקודשים לא נעלמו מנוף הארץ. ועם ישראל המשיך לסגוד להם “תַּחַת, כָּל-עֵץ רַעֲנָן…הֶעֱלִית מִנְחָה – הַעַל אֵלֶּה, אֶנָּחֵם, עַל הַר-גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא, שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ; גַּם-שָׁם עָלִית, לִזְבֹּחַ זָבַח” (ישעיהו נ”ז, ה-ז) . התנ”ך מתאר ומגנה בחומרה תרבות של אמונה עממית שסבבה סביב האלה והאשרה. האשרה והאלה מוזכרות הן במובן של פסל ואליל והן במובן של עץ. “לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלוהיך…” (דברים ט”ז, 21). 

נראה שעץ האלה הוא ביטוי של האלה אשרה. בתרבויות המזרח הקדום נחשבה האשרה, אלת הפריון, לאשתו של האל הזכרי הראשי. בקרב עמי כנען הקדומה היה זה אל הבעל. אך גם ביהדות הקדומה, זאת של תקופת ההתנחלות וימי בית ראשון, רבות העדויות הן בתנ”ך והן במחקר הארכיאולוגי לכך שבפולחן העממי של האנשים הפשוטים היתה גם לה’ בת זוג, שהיתה אותה האשרה של עמי כנען. תושבי הארץ הקדומים נהגו לטעת עצי אלה ליד מזבחי הבעל וכפי שמתואר בפסוק שהובא למעלה מספר דברים כך נהגו גם בני ישראל. הפוסט על הסטף מרחיב על פולחן הבעל וחשיבותו לעם ישראל.

 

מדוע נקרא עץ האלה – אלה?

קבר רחל ולידו עץ זית עתיק. צילום סביב שנת 1890. מאז העץ נעלם ואיננו עוד

עצים ואלוהים קשורים לזה לזה מקדמת דנא. בשפה השמית הקדומה, ‘אל’ היה אחד מכינויו של האל הראשי בקרב עמי המזרח התיכון הקדום בטרם עליית עם ישראל על מפת ההיסטוריה. שמם של שני העצים הגדולים והבולטים בנוף הארץ, האלון והאלה, נובע מאותו מקור. הקשור הלשוני אל-אלון-אלה קדום לתקופת המקרא. 

על אף מאבקם העיקש של נביאי התנ”ך כנגד פולחן העצים הוא נותר תמיד חלק מהאמונה העממית, גם אם בשוליה. גם לאחר תקופת התנ”ך המשיך פולחן העצים הקדושים להיות חלק מהדת העממית והלא רשמית של חלק מתושבי הארץ. לעומת האל הנשגב אבל המרוחק, הבלתי נראה ושאינו מעורב בחיי היום-יום, מהווה העץ הקדוש והמקום הקדוש שלצידו נוכחית אלוהית בלתי אמצעית, זמינה ונגישה לבני האדם. אלוהות שעונה לצרכים אנושים בסיסיים – מציאת בן זוג, פריון לעקרות או מזור למחלה קשה. אלוהות פשוטה שניתן לגעת בה ולראות אותה. כזאת שמקשיבה לבני האדם ולבעיות היום-יום שלהם.

חכם ירושלמי מימי הביניים השאיר לנו תיאור יפה של אותה אמונה יהודית עממית. האמונה העממית באה לענות על צרכי הנפש והפחדים של האדם הפשוט ולכן הדברים האלה שנכתבו לפני למעלה מאלף שנה תקפים בכל זמן ובכל מקום וגם בימינו:

“יא רבי יוסי בגלילי בדלתון, רפאני, הבטינני (תן לי הריון), ומדליקים הנרות על קברי הצדיקים ומקטרים לפניהם על הלבנים וקושרים עקדים (בדים) על התמר של הצדיק לכל מיני חלאים, וחוגגים על קברי הצדיקים המתים ונודרים להם נדרים וקוראים אליהם ומבקשים מהם לתת להם חפצם.”החכם הירושלמי סהל בן מצליח

עצי פלא

עצים עתיקים כמו אלון, אלה, זית וחרוב, מאריכים חיים הרבה מעבר לחייו של אדם. משך החיים הממושך שלהם, יחד עם גודלם, עוצמתם והפרי והצל הנעים שהם מעניקים נתנו להם מעמד של קדושה וקירבה לאל בדתות קדומות כמו גם בדתות העממיות של ימינו בארץ ובמקומות רבים אחרים בעולם. ברחבי הארץ מפוזרים עצים קדושים שעל ענפיהם תלויות פיסות בד הסופגים את הברכה והקדושה מהעץ, יחד עם אבנים וקישוטים שונים. באים אליהם תושבים, ערביים, דרוזים וגם יהודים, לבקש ברכה ונס, להתפלל למרפא לחולים, לפריון, לזווג זיווגים, להוריד גשמים בשנות בצורת או לנדור נדרים. עצים קדושים ועצי משאלות אינם המצאה מקומית ועצים כאלה מקובלים במקומות רבים בעולם, מסין ועד צפון אפריקה. נראה שפולחן העצים הקדושים נפוץ יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. על עצים כאלה, כמו בנבי סבלאן המקודש לדרוזים, באים אנשים וקושרים בדים וחוטים צבעונים אל הענפים. אחר כך הם שבים למקום וגוזרים מהבדים לאחר שספגו מקדושת ועונדים סביב הצוואר או היד לסגולה וברכה.

מקאם שייח זיתון, בראש גבעה רמה מעל בית חורון, בואכה לרמאללה. למרגלות הגבעה עוברת הדרך העתיקה מהשפלה לירושלים. בקרבת מקום, ב1917 התחולל קרב קשה בין התורכים אשר שלטו ברכס ובין האנגלים שהבקיעו כאן מעבר בדרכם לכיבוש ירושלים.

כיצד השתמרו העצים הקדושים מאות בשנים? האיסור על פגיעה בעצים הקדושים משותף לבני כל הדתות. המסורת המוסלמית אוסרת אף על שימוש בזרדי העצים שנפלו למרגלות העץ הקדוש. עונשים נוראים מובטחים למי שיפגע בעץ קדוש. סיפורי אגדות כאלה נשתרשו במסורות העממיות כפי שמדגים הסיפור הבא:

“מעשה נורא שקרה בזמנינו, בשנת תרס”א [1901], בערבי אחד השוכן בכפר מירון. ויהי היום ויצא השדה ויקרב אל המערה [של הלל הזקן]… לקצץ ענף אחד משלושה אילנות הגדלים על המערה, לתקן את מחרשתו. והנה כמעט ששב הערבי הביתה אחזהו השבץ ויפול ארצה ויאלם דום ועיניו חשכו מראות. גם אחד מבניו מת פתאום וגם סוסו כרע נפל ומת ובתו חלתה מאוד. למקרה הנורא הזה נבהלה אשתו ובני ביתו מאוד ויתאמצו להוציא הגה מפיו לידע ממנו סיבת האסון הזה. אבל כוח הדיבור לא היה בפיו ורק בכבדות ובתנועות ידים הראה להם כי שבר ענף אחד במקום הקדוש הנ”ל ולכן באה עליו הצרה הזאת. אזי תכף חיש מהר, מיהרה אשתו ותישא את הענף ותקשרהו אל העץ אשר ממנו שבר, ותדליק שמן זית ותבקש מחילה וסליחה וכפרה מהצדיקים הקדושים, ומיד שבה בתה לאיתנה, אך הערבי עודנו מתגולל על ערש דוי ואור עיניו אין איתו”ספר תפארת ירושלים, צפת 1913

אל העצים הקדושים

כמה מהעצים הקדושים המפורסמים והגדולים ביותר ניתן למצוא בגליל. כאן התקדשו מקומות רבים בעקבות חורבן הבית ומעבר מרכז החיים היהודי מיהודה לגליל בתקופה הרומאית. לכן מקומות קדושים רבים קשורים לדמויות מתקופת המשנה והתלמוד כמו עץ האלה האטלנטית העצום שמעל קבר רבי טרפון בקדיתא, בעץ אלון התבור שהוא אולי הגדול מכולם שמעל קבר רבי אבא חלפתא בחנניה, עץ האלה העתיק שמעל קבר רבי חנינא בן דוסא שבעראבה, עצי  אלון התבור שעל פלגי המים בחורשת טל, נבי סבלאן – המתחם הדרוזי הקדוש בחורפיש שבמורדותיו חורשת עצים קדומים (כ200 מטר צפון מזרח למתחם). במרומי הכרמל משתרעת חורשת הארבעים שהאגדה על 40 עצי האלון העבותים שבה מספרת שהיו פעם גיבורים שנקבצו כאן כל הלילה עד שגילו שרגליהם הצמיחו שורשים. כמה מהעצים הידועים ביהודה ושומרון הם אשל אברהם בחברון – שהוא עץ האלון העתיק בארץ שגילו נאמד ב1,000 שנה, עץ האלון הבודד שבמרכז גוש עציון שגילו כ700 שנה, חורשת עצי הזית העבותים של כנסיית גת שמנים בירושלים שגילם מעל 1,000 שנה,

כי האדם עץ השדה
חלפו להם הכנענים, נעלמו הפלשתים, האדומים, העמלקים, היבוסים, הגרגשים והאמורים. גם היוונים, הרומאים, הצלבנים והתורכים חלפו כלא היו. נותרנו בארץ רק אנו והערבים עם העצים הקדושים, המעיינות והאבנים. עם ירש עם. דת ירשה דת. ממלכה ירשה ממלכה. גם האבנים המקודשות והעצים הקדושים עברו מעם לעם. הם ראו את הכובשים באים והולכים, את המלכים קמים וחולפים ורק העצים והאבנים נותרו דוממים על מקומם. המקום הפך למקאם וחזר להיות מקום. קבר השיח הפך לקבר הצדיק. פעם בעברית ופעם בערבית.

ולסיום מילון ערבי-עברי: מקאם – מקום קדוש (לרוב כזה שאין בו קבר), נבי – נביא (מהתנ”ך או אחר), א-צדיק – צדיק (גם לצדיק יהודי שנתקדש במסורת המוסלמית), סת – אשה – (קבר של אשה), שיח – מציין קבר שיח, א-צחאבה  – חבורת הנביא מוחמד (כלומר מקום הקשור לסיפור הנביא מוחמד), סידנא – האדון, סג’רה – חורשה.

 

סביב קבר השייח בחברת עין רזלה (עין איילה בכרמל) נשמר בוסתן עצי פרי

פוסטים קשורים:

מסע בזמן – טיול בנחל המעיינות (נחל ביתר)

15/04/2018 0
Print Friendly, PDF & Email

מעטים המקומות והנופים שלא השתנו מאז ימי אבותינו מדי יום נבנים בארץ עוד מגדלי מגורים נוצצים וסביבם נפרשים ככורי עכביש רשתות כבישים מהירים ולצידם נפתחים מרכזי קניות חדשים מעל כל חלקת אדמה. כך הולכים ומתמעטים להם השטחים הפתוחים והחקלאים וגם שיטות העיבוד החקלאי הולכות ומשתכללות. כנגד כוחות אדירים אלה הולכת ונעלמת לה החקלאות המסורתית שפרנסה את תושבי הארץ מתקופת…

By asaf

מסע בזמן – לחיפה ב1865, לירושלים של שנת 1000 ומכתב בן 2000 מרומא

01/02/2018 0
Print Friendly, PDF & Email

גינת הכרמל, 1865 מרי אליזה רוג’רס, מחברת הספר “חיי היום-יום בארץ ישראל” Daily life in Paletine  שיצא לאור ב-‏1865, התברכה בשילוב תכונות אנגלי אופייני של ציניות חריפה עם יכולת ציוריות מדויקת להפליא וכך היא מיטבה לתאר את ביקורה באחד הבוסתנים שבחיפה לפני כ-150 שנה (עמוד 124): “באחד הימים הנעימים שבחודש אוקטובר יצאתי עם אחי אחרי הצהריים לשוטט…

By asaf

מה זה לחם?

18/01/2018 2
Print Friendly, PDF & Email

היכן מתחיל סיפורו של הלחם? כדי לספר על הלחם נתחיל מהחוביזה. מסוף החורף וביתר שאת באביב מתמלאת הארץ בצמחי חוביזה גדולים עם עלים בשרניים המתאימים לכל תבשיל, מחביתת ירק ופשטידות ועד פסטות, מאפים, מרקים, תבשילים וקציצות. טעמה דומה לשל תרד ומנגולד והיא יכולה להחליף אותם בכל תבשיל. לחוביזה שמור מקום של כבוד במטבח הערבי ומשפחות…

By asaf

סוסיתא העתיקה – וילה בג’ונגל

18/01/2018 0
Print Friendly, PDF & Email

סוסיתא זה לא רק מכונית ישנה, אלא גם עיר עתיקה ומפוארת להפליא המשקיפה אל הכנרת מעל קיבוץ עין גב. מאז שנת 2000 נערכות במקום חפירות ארכאולוגיות נרחבות בהובלת אוניברסיטת חיפה. אחד הממצאים המרתקים שנתגלו הוא מערכת ביצורים חזקה ששימשה להצבת מכונות מלחמה מאיימות. הביצורים הוקמו ופעלו דווקא בשיא תקופת השלום הרומאי וכאשר הישובים והערים האחרות בסביבה…

By asaf

בעקבות הגן הארץ הישראלי

31/08/2017 0
Print Friendly, PDF & Email

דור בא ודור הולך והשנים חולפות, אבל הארץ לא משנה את פניה וגם בני האדם כמעט ולא משנים את אופיים. אדם שביקש מנוחה לנפשו לאחר שצד חיית טרף לפני אלפי שנים דומה להפליא בנפשו וצרכיו למי שמבקש בימינו מעט מרגוע לאחר יום עבודה לחוץ במשרד מעוצב. אמנם הבתים בהם גרים שני אנשים אלה שונים בתכלית, הצייד הקדום גר בבקתה או בבית אבן רעוע והאדם של…

By asaf

עץ תות שאמי – זכרונות מסוריה הגדולה

31/08/2017 0
Print Friendly, PDF & Email

התות השאמי הוא אחד הזנים הנפוצים של התות השחור ובלי ספק הטוב שבהם. הוא מתוק וטעים להפליא, נוח לשתילה ולגידול ויש לו סיפור היסטורי מעניין ולקינוח טיול בוסתנים בנחל העכברה שלמרגלות צפת. נפלאות התות השאמי לעומת התות הלבן שיכול להתנשא תוך שנים מעטות לגובה 15 מ’ והופך לדומיננטי בכל גינה, מסתפק התות השאמי השחור בכ-6…

By asaf

התאנה – עץ גן העדן

26/05/2017 0
Print Friendly, PDF & Email

 הזקן והתאנה – אגדה מקומית כמעט כולם מכירים את האגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב אבל מעטים יודעים שיש לה גם גרסה מקומית שנכתבה כמעט אלפיים שנה לפני האגדה המוכרת מסיפורי הילדים. בסיפור האגדה המקומי מככבים זקן, אשה מרשעת, בעלה חלש האופי, קיסר רומאי ועץ תאנה. הזקן נטע תאנים בעת שאיתרע מזלו לפגוש את הקיסר הרומאי אדריאנוס…

By asaf

האט! גינה לפניך

29/04/2017 0
Print Friendly, PDF & Email

בטבע יש שני שעוני זמן והם נמצאים במרחק פסיעה אחת מהבית מדרגה אחת קטנה מפרידה בין הבית לגינה. פסיעה קטנה אחת ומיד הגוף והנפש נרגעים. תקרת הבית מתחלפת בשמי התכלת וכמו בפעולת רפלקס, הדופק יורד והנשימה מתארכת ומתמלאת באוויר טוב. אחרי כמה רגעים נוספים המתח בגוף הולך מתפוגג, הכעסים נשכחים וגם לחצי היום-יום חולפים ונעלמים כלא…

By asaf

הגינה הארץ ישראלית

22/04/2017 0
Print Friendly, PDF & Email

הגן הארץ ישראלי המסורתי הוא גן מקומי הוא שייך למקום הזה. גם יופיו וגם פגמיו הם מאפייני הארץ, ותנובתו היא פרי הארץ. הגן המקומי התפתח במהלך אלפי שנות היסטוריה תוך התאמה לתנאי האקלים והקרקע המקומיים, לפי מגבלות המים ובמענה לצרכים של בני הארץ. הגנים של תושבי ממלכתו של דוד המלך דומים מאד לגנים שהיו נפוצים…

By asaf

לאן נעלם אל הכרמל?

21/04/2017 0
Print Friendly, PDF & Email

כמה תלמידים שקדניים בבתי הספר, ואולי גם הורים המחפשים שם מיוחד לילדם, נתקלו בוודאי באחד מפירושי המילה כרמל שמורכב מצמד המילים ‘כרם’ ו’אל’. כולם מניחים כמובן מאליו שאותו אל הוא אלוהי ישראל, אבל שיטוט בפינות חבויות ברחבי ההר ועיון במקורות היסטוריים נשכחים מעלה גם אפשרויות אחרות. אז מי היה אותו האל של הכרמל ולאן הוא…

By asaf

המקאם והעץ הקדוש

22/02/2017 0
Print Friendly, PDF & Email

גבעה רמה, אגדה יפה, קבר שיח ועץ עתיק. מחומרים אלה עשויים מקומות קדושים תפקידו של העץ הגדול והזקן במקומות אלה כפול. הוא סופג מקדושת המקום ובאותה עת מוסיף לה. העץ נותן צל ופרי למבקרים ומשמש ציון דרך להולכים בדרכים. העץ הקדוש מחבר בין האדם לבין הטבע והמקום. לרוב מקושרות למקומות כאלה אגדות על גיבורי מלחמה,…

By asaf