אז מה נשתנה הפסח הזה? 

שבפסח הזה קיבלנו כמה שיעורים.
אמנם בשל הקורונה נסגרו כל בתי הספר של מערכת החינוך אבל הטבע פתח לנו בית ספר משלו.

במערכת השיעורים החדשה קיבלנו שיעורים על מהות החיים ועל השבריריות שלהם, על כשלי הגלובליזציה והסכנות הקיומיות שחבויים במנגנוני הכלכלה העולמית, על חשיבותה של מערכת בריאות ציבורית בריאה, ועל האופן בו מנהיגים מבולבלים זורעים פניקה וכיצד אמצעי התקשורת מלבים אותה. ואז ככל שהסגר נמשך והשתלט על עוד חלקים משגרת חיינו, הרחיב בית הספר של הטבע את פעולתו והחל להגיש גם שעורי השלמה וללמד אותנו על הנושאים החשובים באמת של החיים, את כל מה שלמרבה הצער מעולם לא לימדו אותנו, אפילו לא ברמז, בבתי הספר הרגילים וגם לא באוניברסיטה.

כך אנו מקבלים עכשיו שיעורים על חשיבותה של סולידריות בין אנשים ועל התלות שלנו אחד בשני, על החשיבות של קהילתיות ומקומיות, על העולם ומלואו שיש במרחק 100 מטר מהבית, למה צריך מכולת שכונתית, ומה זה בשביל כל אחד מאיתנו בית ומשפחה. למדנו גם מה אפשר לעשות בזמן שלנו כשניתנת לנו בפעם הראשונה השליטה בו, וגם למה כדאי לגדל אוכל בעצמנו ובכלל על היכולת לקיים את עצמנו.

קחו למשל את ארה”ב הגדולה והחזקה, מושא לחיקוי ולהערצה, וראו כיצד היא ניגפת וקורסת בפני מגפת הקורונה. זה מחירו של הקפטיליזם הקיצוני שרואה בבריאות, כמו בכל היבט אחר של הביטחון האישי, מוצר צריכה שמחולק בנדיבות לעשירים ונמנע ביד מכוונת מהעניים. בהעדר מערכת בריאות ציבורית ומערכות קהילתיות תומכות וכשבדיקת קורונה עולה 2,300 דולר אין פלא שהמתים נערמים בבתי החולים ובכנסיות. הצבא החזק בעולם, הררי הכסף וכלכלת ההייטק הנוצצת עומדים חסרי אונים. רק כשנפלה הבורסה, בבת עינו של טראמפ, הזדעק הממשל לנסות לעצור את המגיפה.

וכדאי להסתכל גם על הגלובליזציה שאותה קידשו הכלכלנים והפוליטיקאים המנווטים את עולמנו בעשורים האחרונים. ברור שיצא ממנה הרבה טוב. כולנו טסנו לואו-קוסט לאירופה במאה דולר, קנינו בלי מע”מ באלי-אקספרס, ונהנינו מפרי עמלם של ילדים המרוויחים דולר ליום במפעלים במזרח הרחוק כדי לייצר לנו עוד ועוד טלפונים חכמים ומחשבים כדי שנוכל באמצעותם להמשיך להזמין דגמים חדשים יותר של אותם טלפונים ומחשבים. ואז פתאום יום אחד, בלי שום הודעה מוקדמת נעלמה הגלובליזציה. הגבולות נסגרו ומדינות החלו להילחם האחת בשנייה כדי לשים את ידם על מלאים מוגבלים של ציוד רפואי. עם סגירת הגבולות עשתה כל מדינה מאמץ עילאי לפתח תשתית תעשייתית עצמאית ליצור ציוד רפואי ולהקים יש מאין יכולת לספק מזון ממקורות מקומיים. שרשראות אספקה גלובליות שנבנו במשך עשורים התפרקו בין לילה והלאומיות זקפה שוב את ראשה.

ממשלות, כמו שלנו בישראל, שהשקיעו לאורך שנים את כל משאביהם כדי לשרת את האינטרסים של תאגידי ענק בינלאומיים, וראו בפירוק הסקטור הציבורי מטרה נעלה, גילו שהם טעו. בשעת המשבר הסתבר שהאנרגיה הושקעה לשווא. הסתבר גם שבטחון זה לא רק איראן חמאס ותפקידה של המדינה רחב יותר. ומאמצי החייאה נואשים נעשים כעת לא רק לחולים בקורונה, אלא גם לא מה שקולקל ביסודיות מרשימה בעשרות השנים האחרונות – מערכת הבריאות הציבורית שנזנחה, מוסדות קהילתיים, חינוך ורווחה שפורקו והוחלשו, ובמישור הכלכלי תשתית יצור מקומית שפורקה וחקלאות מקומית לגידול ויצור אוכל שהוזנחו במכוון לטובת הגלובליזציה וריצוי דרישותיהם של תאגידי הענק.

תהליך דומה התרחש גם ברמה העירונית. ישובים ללא חולים הסתגרו מפני ההמונים. השערים נסגרו מפני זרים. וגם ברמה המקומית התרחש תהליך דומה. פתאום כולנו גילינו מה יש 100 מטר מהבית שלנו. מי השכנים שלנו ומה אפשר לעשות ליד הבית. וכך לפתע המכולת השכונתית זקפה את גאוותה אחרי עשרות שנים בהם הישראלים אימצו את מנהגי הקניות האמריקאים של קניה בסופרמרקטים גדולים ומוזלים. הסתבר שהסופרמרקטים שאהבנו הפכו מסוכנים והמכולת המקומית ניצחה את הסופר הגדול והמרוחק שמציע משלוח לעוד שבועיים.

אפשר לקוות שבסיומו של משבר הקורונה כל אחד מאיתנו יאמץ לשגרת חייו משהו מהשיעורים שלמדנו לפני שהוא ממהר לחזור לשגרה.  לעצור מעט את מרוץ העכברים והמרדף חסר התוחלת אחרי עוד כסף, דחף לעוד קניות, צבירה של נכסים, תארים, חופשת סקי באלפים או סופ”ש שופינג בלונדון… אפשר לחזור לחיות בפשטות, בקהילתיות, במקומיות, בבית. תוך לקיחת אחריות על עצמנו, משפחתנו והעולם. לגדל ילדים ואוכל. לחיות, להירגע, לאהוב את היקרים לנו. זה בעצם מה שחשוב.

רוצה להגיד משהו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.