מה זה לחם?

Print Friendly, PDF & Email

היכן מתחיל סיפורו של הלחם?

שדה חוביזה ליד מאהל בדואי בחמאם אל מליח שבבקעת הירדן

כדי לספר על הלחם נתחיל מהחוביזה. מסוף החורף וביתר שאת באביב מתמלאת הארץ בצמחי חוביזה גדולים עם עלים בשרניים המתאימים לכל תבשיל, מחביתת ירק ופשטידות ועד פסטות, מאפים, מרקים, תבשילים וקציצות. טעמה דומה לשל תרד ומנגולד והיא יכולה להחליף אותם בכל תבשיל. לחוביזה שמור מקום של כבוד במטבח הערבי ומשפחות ערביות רבות יוצאות ללקט את העלים להכנת תבשילים מסורתיים. החוביזה התפרסמה כאשר שימשה את תושבי ירושלים הנצורים והרעבים בימי מלחמת השחרור כמקור מזון מרכזי להכנת מיני מאפים ותבשילים בימים בהם לא הגיעו שיירות עם מזון לעיר.

אבל לא רק טעמה של החוביזה מעניין אלא גם שמה. בערבית משמעות המילה חוּבֶּז (خبز) היא לחם ושמו הערבי של הצמח 'חוביזה' ניתן לו בשל היותו נפוץ כל כך ועל כן מרכזי בתרבות הליקוט ובתזונה המסורתית בארץ. בהתאמה בעברית נקרא הצמח 'חלמית', כלומר לחם בהיפוך אותיות.

אם אין לחם תאכלו בשר!

הסיפור הופך מעניין עוד יותר מאחר ובערבית המילה בשר הינה לא אחרת מאשר 'לַחַם' (لحم). המשמעות הזאת נוצקה בעבר ברחוק כאשר אצל הערבים הנוודים במדבר שלא נהנו מחיי הנוחות של ישובי קבע נחשב הבשר למזון העיקרי. לעומתם אצל העברים ועמים הים התיכון האחרים שחיו בישובי קבע וגידלו תבואה נחשב הלחם למזון העיקרי. נראה שבתרבויות ושפות שמיות שונות היתה המילה 'לחם' פשוט מילה נרדפת לאוכל בכלל ולעתים רבות היא פשוט ייצגה את המזון העיקרי שהיה נהוג בכל תרבות ולא דווקא את מה שאנו תופסים כיום כלחם. לחם היה כמעט שם נרדף למזון.

שדות הלחם, חיטה ירוקה בתקופת העומר שבין פסח (קציר השעורים) לשבועות (קציר החיטים)

המקורות העבריים עמוסים בביטויים נפלאים על לחם וגידולי השדה שמסבירים מדוע תלמיד שקדן מכונה 'חרשן' או מדוע טיפש מכונה 'בור'. המילה לחם מופיעה בתנ"ך לא פחות מ280 פעם ובמשמעויות שונות. בחלק מהאזכורים של לחם בתנ"ך הוא מופיע במשמעות המקובלת והמוכרת לנו כיום ואף מלווה בביטויים כמו פת לחם, ככר לחם או חלת לחם. אבל המילה לחם משמשת בתנ"ך גם כביטוי כללי לאוכל מכל סוג, כפי שאפשר לראות למשל בספר דברים "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה – לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דברים ט, 9), "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (דברים ח, 3) והפסוק האלמותי "עשה משפט יתום ואלמנה, ואהב גר, לתת לו לחם ושמחה"  (דברים י, 10). 

כבר באזכור הראשון של לחם בתנ"ך בסיומו של סיפור גן העדן בספר בראשית פרק ג' הוא מקבל משמעות של אוכל במובן הכללי ביותר: "ארוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". ספר יחזקאל אפילו מספק לנו מתכון של ממש להכנת לחם שבימינו היה זוכה לשם קדרת דגנים וקטניות: "וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם" (פרק ד', 9).

מעניין שבכמה מהטקסטים הקדומים שבתנ"ך הלחם הוא בעצם בשר, בדומה למשמעות המילה הערבית: "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכול לחם" (בראשית ל"א נ"ד). אפשר רק לשער שבימי האבות ובתקופת ההתנחלות כאשר בני ישראל היו רובם, או חלקם, נוודים עדין לא זכה הלחם למעמד המרכזי שיש לו כיום ועל כן שימשה המילה לחם בעברית המקראית במשמעות רחבה יותר ובעיקר התייחסה לבשר שהיה המזון העיקרי בחברות הנוודים. השפה הערבית שימרה את אותה מסורת הקדומה המקשרת בין לחם לבשר, בעוד התרבות עברית התפתחה באופן ששיקף את הקידמה והמעבר מחברת נוודים לחברת תושבי קבע ובהתאם שינתה השפה העברית את משמעות המושג לחם למאפה הדגנים כפי שמקובל בימינו.

שיבולת חיטה

המצאת הלחם

"המהפכה החקלאית", ששיאה היה ביות חיטת הבר, התרחשה לפני כ10,000 שנה לערך כאשר יושבי קבע באזורנו החלו לגדל זנים של חיטה במקומות הישוב שלהם ולאחר מכן טחנו אותם לקמח שממנו הכינו במדורה מאפה של קמח ומים. המהפכה החקלאית נחשבת אירוע מכונן בהתפתחותה של התרבות האנושית. היכולת לביית צמחי בר ולהפכם לגידולים חקלאיים לצורכי מזון היא שאחראית על המעבר מתקופת האדם הקדמון בו חיו בני אדם במשך מאות אלפי שנים כלקטים–ציידים בקהילות קטנות ליושבי קבע. בהתחלה היו אלה כפרים קטנים אך בהמשך אלה גדלו והתפתחו כדי להכיל את המנגנון המנהלתי, הכלכלי והתעשייתי המתפתח שנדרש לגידול, הכנה, שימור וחלוקת מזון. תוך זמן קצר יחסית הפכו היישובים הקטנים האלה לערים שהתפתחו לממלכות ובהמשך לאימפריות ומשם קצרה הדרך לתרבות המערב של ימינו.

אבני רחיים קדומות

כמה אלפי שנים לאחר המהפכה החקלאית גילו המצרים הקדמונים את סוד הכנת הלחם. ראשון היה לחם השאור שנתגלה סביב שנת 3,000 לפנה"ס ולאחר מכן הגיע לחם השמרים ועד מהרה פיתחו המצרים עשרות סוגי לחם והפכו אותו לאבן יסוד בתזונה. ממצרים הפרעונית התפשט הלחם לאימפריות של המזרח הקדום ובהמשך גם ליוונים ולרומאים שאימצו אותו בחום כמרכיב תזונה עיקרי ושיכללו את הטכניקות להכנתו באמצעות טחנות קמח גדולות מופעלות במים ובתנורים תעשיתים שהפיקו אלפי כיכרות ביום. מאז נחשב הלחם למרכיב התזונה העיקרי במרבית תרבויות הים התיכון. במקומות שונים בעולם התפשט בהדרגה השימוש בדגנים אחרים כשעורה (שנחשבת חלופה נחותה לחיטה והיתה מקובלת כמזון לעבדים ולעניים), שיבולת שועל, וגם תירס מדרום אמריקה, אורז שגדל במקומות עשירים במים ודוחן ולצידם גם קטניות כעדשים, שעועית וחומוס.

בתיאורים מקראיים רבים מובא צירוף המילים "דגן, תירוש ויצהר" כדי לבטא את המזונות העיקריים שהיו נהוגים בארץ בימי קדם, כלומר "תבואה (לחם), יין ושמן זית". הדגן מופיע ראשון בין שלושת המזונות והוא היה ללא ספק החשוב בהם. חשיבותו של הלחם ניכרת בתפריט ובמסורות שהתפתחו סביבו. מחצית מהקלוריות של אבותינו, כמו גם של מרבית תרבויות הים התיכון בעבר, הגיעו מלחם. גם במישור התרבותי נחגג הלחם בשניים מהחגים המרכזים של עם ישראל, בפסח חגגו אבותינו את הבשלת החיטה ולאחר ששה שבועות בחג השבועות חגגו את קציר החיטה ומכל הארץ עלו בני ישראל לירושלים עם ביכורי החיטה.

הדרך מלחם מזין ללחם מזיק

מרכיב התזונה העיקרי של מרבית ערביי הארץ הוא הפיתה (חובז) והיא נהנית ממעמד מיוחד ונחשבת לאבן יסוד כמעט בכל ארוחה. חוץ מהלחם והפיתה, במטבח הערבי המסורתי נהוג לאכול מאכלים נוספים מחיטה כמו בורגול ופריקה. הבורגול היא חיטה מלאה שבושלה לריכוך ונגרסה לפתיתים היא מגיעה בשני גדלים, גס למג'דרה ודק לסלט טאבולה ועשיית קובה. הפריקי היא חיטה מלאה ירוקה קלויה שנקצרה באביב עוד לפני שהבשילה ולכן היא אכילה כפי שהיא לאחר קלייה באש.
עד לא מזמן נאפו הפיתות בטאבון המשפחתי שבחצר הבית או בטאבון של הכפר. אבל הפיתות שנאפו היו מקמח מלא, כי הפלאחים שהיו עניים טחנו את גרעיני החיטה על קליפתם באבני רחיים פשוטות ביד. לפיכך, הקמח המלא נחשב קמח של עניים ודווקא הקמח הלבן שהוא תוצר טחינת הגרעין הפנימי בלבד שדרש עבודה רבה לניפויו נחשב קמח של עשירים. מעניין שחלוקה דומה היתה גם באירופה הפאודלית של ימי הביניים שבה היה הלחם הלבן מוצר יקר שרק העשירים והאצילים יכלו להרשות לעצמם בעוד דלת העם הסתפקו בלחם שחור מקמח מלא. כך זכה הלחם הלבן שהיה אז נדיר, כמו מלח וסוכר, לתדמית יוקרתית, איכותית ונחשקת שהשפעתה המזיקה תבוא לביטוי רק מאות שנים לאחר מכן כאשר יומצא התהליך התעשייתי שיאפשר הפקת קמח לבן בזול וביצור המוני.

הכנת הלחם היתה מלאכה קשה ומייגעת לתושבי הארץ שעמלו על גידול התבואה, הקציר, הדיש, הניפוי, והמלאכה הקשה במיוחד של טחינת הקמח ולבסוף אפיית הלחם. לא לחינם מסתיים מגיע סיפור גן העדן לסופו העצוב לאחר גירוש אדם וחווה בעונש שהטיל אלוהים על בני האדם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ…" (בראשית ג, יט). התהליכים הכרוכים בהכנת הלחם כמעט ולא השתנו משחר ההיסטוריה ועד הגעת הקדמה לאזורנו בשלהי המאה ה19 ותחילת המאה ה20.

מרבית תושבי הארץ השתמשו באבני רחיים פשוטות (תמונה למעלה) לטחינת הקמח בבית אך לאורך ההיסטוריה הומצאו שכלולים תעשייתיים שהקלו מעט את תהליך טחינת הקמח. בימי הרומאים היה נהוג השימוש ברחיים פומפיות, המכונות גם רחיים של חמור, העשויות משני חרוטים (תמונה מעין גדי). רחיים כאלה הונעו על ידי חמור או עבדים. מעט לפני כן בתקופה ההלניסטית הומצאה טחנת הקמח המונעת בזרם מים שנלקחים בתעלה מנחל ונשפכים במפל מעל גלגל מים אנכי המסובב בכוחו אבני רחיים שבהן נטחן הקמח. מתקן זה כונה במשנה "רחיים של מים". בנחלים בהם זרמו מים כל השנה הקימו בעלי האדמות טחנות קמח שהפעילו אבני רחיים בכוח המים אבל מעטים הנחלים בהם זורמים מים כל השנה ולמרבית האנשים לא היתה גישה או ממון מספק כדי לקנות קמח מוכן מטחנה כזאת. רוב תושבי הארץ במרבית השנים אכלו לחם מתוצרת בית שהם עצמם הכינו, החל מטחינת הקמח ועד לאפיה.

אבני רחיים מעין גדי, כפר יהודי משגשג משלהי ימי הבית השני

לנו שחיים במאה ה21 ורגילים לקנות את הלחם בסופר או במאפיה קשה להבין כיום עד כמה היתה הכנתו עבודה קשה עבור בני הארץ בימים קדם. הכנת הלחם היתה חלק חיוני מחיי היום-יום של תושבי הארץ אך היא היתה כרוכה בעבודה מרובה. הטחינה של החיטה לקמח נעשתה באבן רחיים על ידי האישה מדי יום ביומו והיתה מלאכה קשה וממושכת שדרשה ממנה מדי יום כשעה או שעתיים של עבודה כדי להכין מספיק קמח לאפיית לחם למשפחה שלמה ולאחר מכן להמשיך לעבוד ואף להישאר בבית בשעות היום כדי לאפות את הלחם.

שחרור האישה

אבל לפני כמאה שנים כל זה השתנה כאשר הלחם הלבן המתועש הומצא. התיעוש של הלחם מבוסס על המצאת מכונות ניפוי שאפשרו הפרדה קלה של גרעין הקמח לשלושת חלקיו ובכך הפרידו את הקמח הלבן מהגרעין והקליפה ואיפשרו יצור מהיר וזול של קמח לבן שהפך בן לילה ממוצר יקר ונדיר לזול והמוני. עד מהרה הוקמו גם מאפיות תעשייתיות גדולות וחדישות.

בארה"ב באמצע המאה ה19 שוכלל תהליך יצור הלחם הלבן התעשייתי באופן שאפשר יצור לחם לבן מהר ובזול. בארץ השינוי החל בשלהי המאה ה19 כאשר המתיישבים הגרמניים הטמפלרים הביאו עמם מיכון תעשייתי להכנת לחם ועד מהרה קמו בכפרים ובערים טחנות קמח מונעות קיטור. תהליך המיכון של יצור הלחם הואץ ביתר שאת לאחר הכיבוש הבריטי ב1917 שהביא להקמת תחנות קמח תעשייתיות גדולות ולגלובליזציה של סחר בחיטה שהביא לכך שהלחם שאנו אוכלים כיום מיוצר מחיטה מיובאת. 

מטחנת הקמח המשוכללת הביאה עוד חידוש שנראה בתחילה כברכה ורק כעבור שנים הסתבר כקללה. בעבר טחינת הגרעין באבני הריחים של גרגיר החיטה המלא היתה כרוכה בכתישת הסובין והנבט עתיר השומן שהביא לכך שלקמח המלא היתה תוחלת חיים קצרה מאד. זאת הסיבה שבמשך אלפי שנים אנשים טחנו קמח בבית מדי כמה ימים או שהלכו פעם בשבוע לטוחן המקומי. לעומת זאת במטחנה החדשה נטחן רק החלק הלבן של הגרעין והקמח הלבן שהתקבל לא התקלקל באחסון ממושך. כך נסללה הדרך ליצור תעשייתי וסחר בינלאומי של קמח לבן בכמויות גדולות כסחורה עוברת לסוחר. עד מהרה נעלמו הטחנות הכפריות המקומיות וטחנות קמח תעשייתיות הוקמו להחליפן באזורי נמל.

כך לאחר תחילת המנדט האנגלי, החלו האנגלים לעודד יבוא לארץ של קמח לבן שממנו הוכנו במאפיות פיתות לבנות שהיו קלות להכנה ועל כן זולות. עד מהרה הפכו תהליכי הכנת הלחם הביתי המקומי והמלא שהיו נהוגים בארץ אלפי שנים למעמסה מיותרת. אבני הרחיים הביתיים והטאבון הקשים לתפעול ולהחזקה נזנחו . האישה ובנותיה שוחררו מהעול הקשה בו עסקו אלפני שנים.

סביב תחילת המאה ה20 התפתח עוד תהליך הרה גורל שעיצב את התזונה שלנו. עד אז היו בארץ מאות זני חיטה מקומיים שהתאימו את עצמם במרוצת הדורות לתנאי הגידול בכל חבל ארץ, אלא שהתחנות התעשייתיות פעלו באופן יעיל רק עם זנים מסוימים של חיטה. זנים אלה גדלים טוב יותר רק באזורים מסוימים ועל כן התפתחה גלובליזציה של גידול וסחר בחיטה. תוך שנים ספורות נעלם רוב גידול החיטה המקומי שוהחלף על ידי יבוא ועמו נעלמו לנצח זני החיטה המקומיים של ארץ ישראל. עם זנים אלה נעלם הטעם והערך הבריאותי הייחודי שלהם שכלל גם מעט גלוטן לעומת החיטה המודרנית ולכן החיטה המקומית התאימה פחות לאפיית לחם טעים ואוורירי, מה שהתבטא בלחם קשה יותר, אך היא אפשרה למי שנחשב כיום כרגיש לגלוטן לאכול בעבר לחם בלא כל בעיה.

 

הקשר בין המצאת הקמח הלבן למגיפות הרגישות לגלוטן וההשמנה

יעבור זמן רב מדי עד שהסתבר ששינויים תזונתיים אלה הביאו להפיכת הלחם ממזון מלא ובריא לאוכל ריק, עתיר גלוטן ופחמימות פשוטות ונטול כל מה שטוב בלחם האמיתי – ויטמינים, סיבים תזונתיים, נוגדי חימצון בריאים ומינרלים מזינים. היום זה נראה מצחיק אבל בתחילה שווק הקמח הלבן והלחם הלבן התעשייתי  דווקא כמוצר משובח ומועדף ואף יוחסו לו תכונות תדמיתיות ובריאותיות כמו ערכים תזונתיים עדיפים, ניקיון וקידמה. לעומתו הוצג הלחם המלא כ"לחם שחור" של אנשים שחורים, פרימיטיביים עניים ומלוכלכים.

מרבית העולם מיהר לאמץ את תהליך השינוי בו הפך הלחם הלבן התעשייתי למרכיב תזונה עיקרי. השינוי הונע משילוב אינטרסים כלכליים של יצרנים יחד עם תדמית שהתגבשה במשך דורות רבים בהם היה הלחם הלבן מוצר נדיר ויוקרתי. גרוע לא פחות הוא מקורו התעשייתי של מרבית הלחם הלבן המשווק כיום שמכיל גם שלל תוספים מלאכותיים שמיועדים לאפשר את תהליך הכנתו המהיר והזול ולא פחות חשוב את שימורו של הלחם לאורך זמן בלא שיתקלקל. המעבר של העולם המערבי לתזונה מבוססת לחם הלבן תעשייתי תודלק והואץ על ידי רצון היצרנים והמשווקים במרכולים לצבור רווח מיצור ושיווק של מוצר זול עם חיי מדף ארוכים. אך המחיר הבריאותי היה גבוה. הכנתו של לחם לבן בתהליך תעשייתי הופכת אותו למוצר מזיק, רעיל, שמנוני ובעיקר מיותר. מכאן קצרה היתה הדרך למגפות הסוכרת, ההשמנה ושאר המחלות שהפכו נפוצות כל כך בעידן המודרני.

ללחם המלא יש יתרונות תזונתיים מוכחים על פני הלחם העשוי מקמח לבן מנופה. סיבי החיטה שנמצאים בלחם המלא אך מנופים החוצה בהכנת הקמח הלבן כוללים שלל ויטמינים ומינרלים, אך חשוב יותר לבריאות ארוכת טווח הם מכילים סיבים תזונתיים המועילים לפעילות מעיים בריאה, נוגדי חימצון המועילים ללב ולכלי הדם, חומצה פיטית וחומרים נוגדי דלקות ופעילות סרטנית. מבחנת שיעור הגלוטן והפחמימות/סוכר אין הבדל של ממש בין לחם מחיטה מלאה ללחם מקמח לבן אך ללחם המלא יתרון גדול בכך שהאינדקס הגליקמי שלו נמוך יותר כלומר הפחמימות שלו מתפרקות לאט יותר בגוף. כדי להינות מהיתרונות של הלחם המלא חשוב לשים לב שקונים לחם מחיטה מלאה אמיתי כזה שנעשה כולו (או כמעט כולו) מקמח מלא העשוי מטחינת הגרעין המלא ולא מעירוב של נבט, סיבים ועמילן ממקורות שונים.

אפיית לחם שאור בתנור ביתי

כל מי שאפה לחם יודע שצריך להתפיח אותו כדי שיצא טעים. ככל שהלחם תופח יותר כך הוא טעים יותר וככל שהוא תופח מהר יותר כך קל יותר להכינו. החומר שמאפשר את התפיחה הוא הגלוטן ומכל הדגנים מצטיינת דווקא החיטה בשיעור הגלוטן הגבוה ביותר. לכן הפכה החיטה לדגן המרכזי בתפריט בישראל כמו בשאר העולם המערבי. אם לא די בכך הרי ש"השבחת" זני החיטה בעת המודרנית הביאה לכך שבחיטה כיום יש כמות גלוטן גדולה יותר משהיתה בה בעבר וקל עוד יותר להתפיחה להכנת לחם ועוגות. אבל כנראה שבכל טוב יש גם רע.

הבעיה בגלוטן עבור אנשים רבים הוא הקושי שלו לעבור במערכת העיכול ולכן עולה בשנים האחרונות בחדות כמות החולים במחלת הצליאק וברגישויות אחרות כמו כאבי בטן ובעיות עצירות ושלשולים. מחלת הצליאק היא עוד מחלה של העידן המודרני וכמעט שלא נודעה לפני המאה העשרים שבה הפכה החיטה למרכיב דומיננטי בתזונה, כנראה דומיננטי מדי. נראה שהפתרון לבעיית הגלוטן נעוץ בחזרה לתזונה מאוזנת יותר כפי שהיתה בעבר, כלומר מעבר מתפריט מבוסס על לחם, עוגות ומאפים מחיטה בלבד לשילוב של מגוון דגנים כולל דגנים דלי גלוטן כמו שיפון וכוסמין או שיבולת שועל שבה אין בכלל גלוטן, וגם קמחים מקטניות כקמח חומוס או קמח עדשים חומוס שגם בהן אין גלוטן.

על אף שהתנ"ך איננו ספר בישול הוא מוסר לנו מתכון מפורט ללחם כזה המורכב משילוב נכון ובריא של דגנים וקטניות דלי גלוטן ועתירי סיבים וחומרים מזינים אחרים: "וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם" (יחזקאל, פרק ד', 9).

 

אז מה נשאר?

טחנת הקמח של ראס עלי מעל נחל ציפורי

החיטה והלחם המסורתיים כמעט ונעלמו לטובת הקמח המיובא והלחם המתועש. מעל 90% מהחיטה המשמשת להכנת לחם בארץ כיום מיובאת.

למרות שבשנים האחרונות הולך ומתברר הקשר בין מזון לבריאות ואנשים רבים נעשים מודעים ועוברים לצריכת אוכל טבעי ולא מעובד, עדין נותר נושא גידול החיטה ללחם וטחינתה בשיטה המסורתית לקמח נחלה כמעט בלבדית של המגזר הערבי ולמרבה הצער גם הם הולכים ומתמעטים.

חיטה לקמח עדיין מגודלת בארץ במספר מקומות בודדים כמו בקעת בית נטופה שם מגדלים הפלאחים שדות קטנים של גידולי בלאדי. בכל זאת עדין נותרו כמה טחנות קמח מסורתיות שמשמרות את השימוש בקמח מקומי ואת אומנות טחינת הקמח באבני רחיים כדי לאפשר הכנת לחם מסורתי מזין וטוב. כמה מהן הן המטחנה והמאפיה הצמודה אל-בלד שבכפר נחף ליד כרמיאל, טחנת אל באבור (שיבוש המילה הלועזית ואפור, כלומר תחנה מונעת בקיטור) שבכפר הדרוזי ירכא בגליל המערבי ומאפיית מנחת הארץ שעושה קמח אורגני מקומי בעבודה עברית ומשווקת אותו בחנויות ברחבי הארץ.

ניתן לבקר גם בשרידי טחנות קמח עתיקות. כמה מהבולטות בהן הן הטחנות שלאורך נחל עמוד, נחל צלמון, נחל חרוד ליד בית שאן, בסחנה, נחל ראש פינה (בתמונה למעלה), טחנת הנזירים בנחל ציפורי ונחל הדרבשייה שבמורדות הגולן. בגן הלאומי של נחל תנינים ישנו מפעל תחנות קמח של ממש המורכב מסכר רומאי גדול שהוקם לאגור מים כדי לספק מי שתייה לקיסריה הסמוכה. למרגלות הסכר הוקמו והופעלו עד לאחרונה שורה של טחנות קמח.

קישורים:
מאמר על רחיים וטחנות קמח בתקופת המשנה

No Comments

Leave a Comment