הלחם הוא הבסיס לתזונה ולקיום התרבות האנושית באזורנו. האדם מגדל את לחמו בתהליך החוזר על עצמו מדי שנה, עם טקסים, תפילות וחגים שהתפתחו סביב גידול החיטה והכנת הלחם. ההמצאה של גידול החיטה היא אחת ההמצאות החשובות בתולדות האנושות והיא הביאה את המהפכה החקלאית שהאיצה את ההיסטוריה בכך שהביאה את האדם לעבור מחיי נוודות וליקוט לחיי קבע בישובים עם כלכלה מפותחת, תרבות, דת ומדינה. החיטה ביותה לראשונה כאן באזורנו ועל כן היא גדלה בארץ היטב כגידול בעל. היא זקוקה לחלקת אדמה בשמש מלאה ולדיוק במועד הזריעה.

גרעיני החיטה שנמכרים בסופר אינם מתאימים לזריעה. יש לרכוש זרעים של חיטה המתאימה לזריעה, למשל בחנות של זרעים בן שחר. ק”ג עולה 23 ש”ח ומתאים לכ70 מ”ר. עונת הזריעה היא בתחילת החורף – מאמצע/סוף נובמבר (לאחר גשמים ראשונים) ועד אמצע דצמבר.

איך זורעים חיטה?

לפני הזריעה יש להפוך את האדמה לעומק 15-20 ס”מ ולהוסיף קומפוסט כדי לשפר אותה (5 ליטר למ”ר). זורעים כאשר צפוי לרדת גשם בשורות בעומק של 2-3 ס”מ ומכסים באדמה בעדינות. לשטח של 1 מ”ר דרושים 15 גרם זרעים, כלומר 200-250 זרעים. לאחר פיזור הזרעים יש לכסות בשכבת אדמה. לאחר כשבועיים אמורים לראות נביטה. החיטה אמנם גדלה בעל אך צריך לעזור לה בשלב הראשון בהשקיה אם אין גשמים ובהמשך במידה ויש הפסקות ממושכות בגשמים. השיבולים הירוקות יצמחו עד חג הפסח. קציר החיטה נעשה כשהיא צהובה ויבשה סביב חג השבועות.

ואיך עושים קמח ולחם?

גידול החיטה אינו מסובך מדי, אבל תהליך הפיכתה לקמח מורכב וקשה ועל כן כמה מההמצאות החשובות של העידן המודרני הביאו לתיעוש התהליך והפיכתו ליעיל וזול ועל כך מסופר במאמר על הלחם.  בחקלאות המודרנית, הקומביין עובר בשדה החיטה ויוצא ממנה עם מיכל מלא גרגרי חיטה מנופים כשמאחוריו הוא מותיר ערימות קש מסודרות. הקומביין כפי ששמו מרמז, משלב יחד מספר פעולות – קציר, דיש, הפרדת המוץ מגרעין החיטה, ואריזת הקש לחבילות. לפני המצאת הקומביין נעזרו בכלים פשוטים יותר ובאזורנו היה זה המוֹרָג, שבו השתמשו מתקופת המקרא ועד לפני כמאה שנה. בתחתית לוח העץ, נעצו אבני בזלת או מסמרים כדי שייעלו את הדיש. שוורים משכו את המורג מעל השיבולים ובכך הביאו לכתישת השיבולים ולהפרדת גרעיני החיטה מהם.

הכנת קמח בשיטה הידנית – מתאים רק לשעשוע ולימוד ולא באמת כדי לעשות לחם:
השלב הראשון הוא הקציר – שנעשה לקראת חג השבועות. פשוט תולשים או גוזרים קבוצות שיבולים, בלי הגבעול.
השלב הבא הוא הדיש – הפרדת הגרעינים מהקליפה – באמצעות חיכוך השיבולת בין כפות הידיים עד להתפוררות.
לאחר מכן מפרידים את המוץ מהתבן בעזרת שפיכה מדלי אל דלי מול הרוח המעיפה את המוץ ומשאירה רק את הגרעינים.
טחינת הגרעינים לקמח נעשית במכתש ועלי (או בלנדר חזק). מתקבל כמובן קמח גס בהרבה מזה שקונים בסופר.

 

רוצה להגיד משהו?

השאר תגובה