קיצור תולדות התזונה האנושית
דחליל הגינה שומר על הקרעה, הלו היא הקישוא הערבי המתאים לתבשילים מקומיים וממולאים. כדי לגדל קרעה יש לקנות את הירק בקיץ באחד השווקים הערביים ולתת לו להתייבש ואז ולשתול את הגרעינים בעונה הבאה.

עד לא ממש מזמן כל מי שגידל ירקות הקפיד בסוף העונה לשמור לעצמו זרעים לקראת העונה הבאה. זה היה הבסיס לגידול האוכל ובעצם לתזונה האנושית. כך התקיימה החקלאות דור-אחרי-דור מאז שחר ההיסטוריה, כך התפתחו ונשמרו מינים מקומיים ומסורות של אוכל מקומי שעברו מאב לבן. חקלאי פיקח היה בוחר ושומר את העגבניות הטובות, העמידות והטעימות ביותר מגן הירק, מוציא מהן את הזרעים, מיבש אותם ושומר עליהם מכל משמר. בעונה הבאה פיזר את הזרעים  וגידל שיחי עגבניות חדשים וכך לאורך השנים באמצעות בחירה ושימור זרעים שנלקחו מהירקות הטובים ביותר, התוצרת הייתה משתבחת, היבול גדל, והטעם השתפר.

אלא שבשלהי המאה ה19 המהפכה התעשייתית שינתה את העולם ולא פסחה גם על החקלאות שהפכה למודרנית, יעילה ומתועשת ואיפשרה למספר הולך וקטן של חקלאים שאימצו טכניקות מתקדמות להאכיל מליוני פיות רעבים. במסגרת תיעוש החקלאות צצו לראשונה חברות מסחריות שגידלו ומכרו זרעים לחקלאים. כדי לבסס את כוחן בשוק, מצאו חברות הזרעים דרכים יעילות ומתוחכמות כדי לגרום לחקלאים להעדיף זרעים קנויים על פני הזרעים שכל חקלאי שמר לעצמו וכך הצליחו אט-אט חברות הזרעים להפוך את החקלאים ללקוחות שבויים שלהם.

כדי לפתות את החקלאים לקנות מהן זרעים היו צריכות חברות הזרעים לפתח ולהציע זרעים טובים יותר מהזנים המסורתיים ששמרו החקלאים בביתם. אך בכך לא היה די מבחינת חברות הזרעים שרצו להפוך את החקלאיים ללקוחות שבויים, כאלה שלא יכולים להתנתק, ממש כמו בנקים או חברת חשמל שגם מהם בלתי אפשרי להתנתק. לשם כך פיתחו החברות זרעים שניתן לשתול רק פעם אחת. הזרעים האלה נקראים זרעים היברידים (או זרעי מכלוא) והם מורכבים בעצם מהכלאה בין שני זנים של אותו הצמח, למשל שני זני עגבניה, אחד מצטיין בחיי מדף ארוכים והשני בצבע אדום בוהק וגדילה מהירה. אם יאספו החקלאים את הזרעים האלה בתום העונה וישתלו שוב הם לא יקבלו עגבניה דומה אלא עגבניה נחותה ולכן לא תהיה לחקלאי ברירה אלא לחזור לחברת הזרעים גם בשנה הבאה כדי לקנות ממנה את הזרעים.

שיעור בכלכלה מודרנית

עד שנות ה70 של המאה ה20 הטכנולוגיה עבדה בשירות החקלאות. אלפי חברות זרעים ומזון, רובן קטנות ומקומיות, פיתחו זני מכלוא חדשים והביאו לשיפור באיכות המזון בעולם. השינוי בא בהדרגה כשתאגידים גדולים הצליחו להשפיע ולהכתיב חקיקה שאפשרה לרשום פטנטים על זרעים.  הזרעים הופקעו מהטבע והפכו לקניין. חברות יכלו כעת לתבוע בעלות על זני מזון. המשמעות היתה שהן יכלו לתבוע פיצויי עתק מכל מי שעושה שימוש בזרעים שעליהם רשמו בעלות. התחום הפך לרווחי והזמין אליו שחקנים גדולים וכוחניים יותר, חברות גדולות בלעו את הקטנות, הפחיתו את היצע הזרעים ושיווקו זנים מוגנים בפטנט.

השלב הבא הגיע בשנות ה90 כאשר חברות ענק, כאלה שידעו לשלב בין פיתוח זרעים, חומרי הדברה וביוטכנולוגיה, הינדסו גנטית את הזרעים שלהם כדי שיהיו עמידים לחומרי ההדברה שלהם. כך הם יכלו לשווק חבילה מלאה של זרעים וחומרי הדברה.  כמובן שחברות הזרעים, שהתחזקו וגדלו והפכו לתאגידי ענק, למדו להגן על תהליך הגידול באמצעות רישום פטנטים ושמירת סודות מסחריים ובעצם לקחו בעלות על רבים מסוגי המזון שאנחנו אוכלים. הענקים שניצחו במשחק היו חזקים מספיק כדי להבטיח את המשך החקיקה לפי האינטרסים שלהם. תוך שנים ספורות המתחרים שהיו קטנים מדי נסגרו או נרכשו. החקלאים נלכדו במלכודת. לא רק שהם נאלצו לשלם יותר, אלא חמור מכך הם הפכו ללקוחות שבויים שצריכים לקנות את כל התשומות מספק אחד. רבים מהם פשטו את הרגל. הגדולים גדלו והתחזקו. הקטנים נחלשו ונכחדו.

בסופו של התהליך ההצלחה של חברות הזרעים עלתה על כל הציפיות. במקום מליוני אנשים שמשמרים את הזרעים שלהם יש היום 3 חברות ענק שמספקות לעולם כ2/3 מכל הזרעים שהם הבסיס לתזונה האנושית, רק 3 חברות.

החברות הגדולות מתהדרות בתקציבי פיתוח אדירים וגאות לספר שהמו”פ מושקע במציאת פתרונות חדשניים להאכלת מליוני פיות רעבים. האמת רחוקה מכך. ככל שהחברות גדלו והתחזקו כך הופסקו הפיתוחים האמתיים והמו”פ הפך למכבסת מילים לפיתוח גרסאות חדשות למוצרים ישנים שהפטנט שהגן עליהם פג או לכאלה שהתגלו כמסוכנים והיה הכרח לשנות את ההרכב שלהם.  אבל הנזק לא נגמר בתלות של החקלאים ובהתייקרות המחירים, פעמים רבות הזרעים המסחריים האלה חלשים מהזרעים הטבעיים והם פגיעים למחלות, מה שחייב את החקלאים לקנות חומרי הדברה ולבצע ריסוס כימי כדי לאפשר לצמחים לגדול. לא מפתיע שאותן חברות זרעים הן אלה שמוכרות את חומרי הריסוס המתאימים במיוחד לזרעים שלהם. צרה נוספת היא שמטעמים כלכליים היצרנים בחרו לייצר רק מספר מצומצם מאד של זרעים ובחרו כמובן באלה שהניבו להם את מירב הרווחים וכך אבד לעולם חלק גדול מהמגוון הגנטי של צמחי המאכל שליוו את האנושות לאורך השנים. לכן במקום שנוכל לבחור מבין עשרות זני עגבנייה בטעמים שונים יש לנו כיום בסופר רק זן אחד או שניים שמצטיינים באורך חיים ממושך, העדר כתמים וצבע אדום בוהק.

החלטה קטנה אך משמעותית
ירקות החורף בגן הירק השיתופי בקיבוץ צבעון שבגליל העליון

התוצאה היא שרוב הירקות שגדלים כיום הם מזני מכלוא. יש להם יתרונות חשובים כמו חיי מדף ארוכים ועלות גידול נמוכה יותר ופרי גדול יותר ולכן ירקות אלה שולטים במדפי הסופר. לעומת זאת כאשר אנו מגדלים ירקות בגינה המטרה אינה להשיג יבול מקסימלי בעלות מינימלית, אלא לקבל ירקות טעימים ומזינים ואם אפשר כאלה שיש להם סיפור מיוחד ומשמעות עבורנו. בגינה הביתית יש מקום לערכים כמו קיימות, מקומיות ולימוד הילדים מאיפה מגיע האוכל ומהו מחזור החיים – בגינה הם שותלים את הזרע, משקים את השתיל שצמח, קוטפים את הפרי, אוכלים ואז שומרים את הזרעים לעונה הבאה ומשליכים את השאריות לקומפוסטר שמפיק אדמה שתזין את מחזור הגידול הבא.

לחקלאי אין ברירה. הוא חייב להשתמש בזרעי מכלוא קנויים כדי לספק את זני הירקות הספציפיים שהסוחרים דורשים ממנו. אבל לנו יש בחירה. כשאנו באים לשתול ירקות בגינה הביתית שלנו, ואפילו בעציצים במרפסת, יש לנו בחירה. אם נבחר להשתמש בזרעים טבעיים, המכונים גם זרעים פתוחים (Open Pollinated), נוכל ללקט את הזרעים בסיום העונה ולשתול אותם שוב ונוכל גם לבחור את הזנים שטעימים לנו במקום את אלה שבחרו עבורנו תאגידי ענק בינלאומיים. זרעים פתוחים של הזנים המקוריים של הירקות הטבעיים, אלה שהיו כאן לפני עידן התיעוש, מכונים גם זרעי מורשת (Heirloom seeds).

זרעים פתוחים כאלה משמרים את המורשת ההיסטורית של המקום בו הם גדלים ושל בני הארץ שגידלו וטיפחו אותם במשך הדורות. הבחירה להשתמש ולשמר זרעים פתוחים ובמיוחד זני מורשת מקומיים היא לא סתם החלטה גננית כמו בחירה בין פרח כתום לפרח אדום, אלא נקיטת עמדה ופעולה למען הטבע ולמען בני האדם, למען מקומיות, למען הזכות להחליט על עצמנו, למען עסקים קטנים ובחירה באוכל אמיתי ומזין על פני אוכל תעשייתי מזיק. הבחירה בזרעים פתוחים היא גם פעולת מחאה קטנה, אך משמעותית, שמאחוריה סירוב לכניעה אוטומטית לכוח הבלתי מרוסן שנוצר בחיבור בין הון וטכנולוגיה.

זרעים פתוחים שייכים לכולם ומכאן נובעת גם הבעיה שלהם. אין אפשרות להרוויח כסף ממה ששיך לכולם. מאחר שאין אינטרס כלכלי מאחורי זרעי מורשת צריך להתאמץ כדי להשיג אותם. אפשר ללקט בעונה הנכונה מצמחים בטבע, להשתתף במפגשי החלפת זרעים או לרכוש ממגדלים שמתמחים בזני מורשת. אם קונים זרעים במשתלה לעתים כתוב על השקית מה מקור הזרעים. כדאי לשים לב שאין קשר בין זרעים אורגנים למקור הזרע. גם זרעים אורגנים יכולים (ובד”כ זה המצב) להיות ממקור היברידי/מכלוא. זני זרעים כאלה מסומנים לעתים בתווית F1, F2.

מה הקשר בין אינטרנט, תוכנה וזרעים?

אותם כוחות שפגעו בחקלאים הקטנים, פועלים לרעה גם בתעשיות אחרות, החל מהמונופול ששולט בשדות הגז הטבעי שלחופי ישראל, דרך מוסדות פיננסים ריכוזיים, יבואנים בלעדיים, ועד חברות התוכנה ועולם האינטרנט שנשלט על ידי מספר קטן והולך של חברות ענק כמו אמזון, גוגל ופייסבוק. בכל התחומים האלה נותר מספר מצומצם של חברות ענק שהצליחו להשתלט על השוק. חברות הענק האלה סילקו את כל היתר, הן מונעות תחרות, מגבילות את הלקוחות להשתמש רק במוצרים שלהם, קובעות מחירים גבוהים וגורפות את כל הרווחים על חשבון שאר השחקנים בענף, ומונעות חדשנות בדרכים מתוחכמות (כמו רכישת מתחרים וסטארט-אפים) כדי למנוע פיתוח וכניסה של מוצרים חדשים בשוק. מאחר שהסימפטומים בכל התחומים האלה דומים, גם תופעות הנגד שצצות דומות באופן מפליא.

מסתבר שתוכנה אינה רחוקה כל כך ממזון וזרעים. בתחום התוכנה שגם הוא ריכוזי מאד ונשלט על ידי מעט חברות ענק, הצליחו יוזמות שהובילו לפיתוח תוכנות פתוחות שהשימוש בהן פתוח לכולם ולא נעשה למטרות מסחריות. זה בדיוק סוד ההצלחה של אנציקלופדית ויקיפדיה ושל מערכת ההפעלה לינוקס שהולידה את האנדרויד.  כמה מגדלי זרעים פתוחים ברחבי העולם ראו את ההצלחה של מודל הקוד הפתוח ואימצו אותו והם מציעים את הזרעים שלהם למכירה עם רישיון פתוח, כזה שמבוסס על הקונספט של תוכנות קוד פתוח (Open Source license) ומאפשר למי שרוכש את הזרעים לעשות בהם כל שימוש, חוץ משימוש שיגביל אחרים.

אז למה הירקות היום פחות טעימים?

הביקוש קובע מה מגדלים. כנראה שיש ביקוש יותר גדול לירקות עם יתרונות כלכליים ומראה מושלם. כדי למכור בזול ולהציע את מה שהלקוחות רוצים לקנות, מנהלי הסופרמרקט דורשים מהחקלאים ירקות ופירות עם חיי מדף ארוכים, כאלה שניתן לשמור זמן רב בקירור ושלא מתקלקלים על המדף, שתמיד נראים טוב, עם צבע יפה וצורה נאה ואחידה. הטעם איננו פרמטר משמעותי. אנחנו בוחרים ירקות במדף הסופר לפי המראה ולא לפי הטעם. בשורה התחתונה זה מה שמוכר ולכן זה מה שמגדלים.

ירקות אורגנים גדלים לרוב מאותם זני זרעים כמו הירקות הלא אורגנים וגידול אורגני לא מבטיח טעם טוב יותר. ההבדלים בטעם בין ירקות ממקורות שונים יכולים לנבוע מהרבה סיבות שלא קשורות לזרעים, כמו סוג הדשן שניתן בשדה, השקיה מרובה שמדללת את הטעם המרוכז אך מעלה את המשקל וגם מועד הקטיף שככל שהוא נעשה מאוחר יותר כך הירק או הפרי מתוקים וטעימים יותר, מה שלמרבה הצער מקצר מאד את משך החיים של הפרי.

ואיך כל זה קשור לקורונה?
תרנגולות בסיבוב בגינה

כמו בעל הבית במסעדה רומנית שמגיש את החשבון בסוף הארוחה ושואל “אז מה היה לנו כאן?”, כך עשתה גם הקורונה שבאה להגיש לנו את החשבון בעיצומה של החגיגה ושאלה כמה שאלות קשות. השאלה הראשונה היתה מדוע התרוקנו מדפי הסופר עם בוא הקורונה? מה שהעלה את השאלה הגדולה יותר: “מאיפה בכלל מגיע האוכל לסופר?” הזדעזענו לראות את שבריריותה של שרשרת יצור המזון שלנו שמבוססת על מעט מדי מקורות ופתאום הבנו שאוכל זה לא דבר מובן מאליו. והשאלות ממשיכות: האם יש קשר בין הנזק המתמשך שאנחנו עושים לעולם לבין הפגיעות שלו? והאם כשהעולם חולה הוא יכול לגרום גם לבני האדם להיות חולים? האם הפתרון לכל בעיה היא עוד טכנולוגיה? בעולם שהסיר את הגבולות גילינו פתאום את החשיבות של מקומיות ושל קהילות מקומיות שמקיימות ומחזיקות את עצמן. זרעים פתוחים שייכים לטבע ולבני האדם. הם לא מזיקים לטבע ולא מגבילים את בני האדם, לא מפרידים אותם לאלה שיש להם מול אלה שאין להם.

רוצה להגיד משהו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.