המקאם והעץ הקדוש

המקאם והעץ הקדוש

22/02/2017 0 By asaf
Print Friendly, PDF & Email

גבעה רמה, אגדה יפה, קבר שיח ועץ עתיק. מחומרים אלה עשויים מקומות קדושים

תפקידו של העץ הגדול והזקן במקומות אלה כפול. הוא סופג מקדושת המקום ובאותה עת מוסיף לה. העץ נותן צל ופרי למבקרים ומשמש ציון דרך להולכים בדרכים. העץ הקדוש מחבר בין האדם לבין הטבע והמקום. לרוב מקושרות למקומות כאלה אגדות על גיבורי מלחמה, שודדי דרכים וסיפורי עלי-באבא מקומיים או מסורות על צדיק/נביא/קדוש שחי או מת במקום. לעתים יש במקום או בסביבתו גם קברים עתיקים ובמות פולחן מימי קדם. ועל מקומות אלה אמר רבי עקיבא “כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן – דע שיש שם עבודה זרה” (מסכת עבודה זרה, ג,ג,ה).

קבר שיח ולצידו עץ קדוש בכפר דיר עמאר שבמערב השומרון. בסמוך נמצאת הגבעה הבולטת של נבי עי’ת הנראית מרחוק כראש דשא בשל החורשה הקדושה שבפיסגתה. בראש הגבעה נמצא המקאם של השיח נבי עית ובסמוך במת פולחן קדומה באבן. נבי עית נודע כנביא הגשם אצל ערבי האזור והם הגיעו לכאן בשנות בצורת להתפלל לגשמי ברכה (בשטח B).

מקומות קדושים כאלה שבהם יש קבר ועץ מחברים בין החיים, המוות, האדם הטבע והאלוהים. יסודות אלה משותפים לבני כל העמים וכל הדתות החולקים את הארץ. לכן לעתים מזוהים מקומות אלה כקברי שיח הקדושים למוסלמים ולעתים כקברי רבנים וצדיקים המקודשים ליהודים. אחרים קדושים לנוצרים או לדרוזים ואחדים משותפים לכולם. המקומות הקדושים נמצאים פעמים רבות על פסגות נישאות או במקומות בולטים אחרים כאשר לצדם עצים קדושים גדולים ובולטים למרחוק שהפלאחים ותושבי המקום שומרים עליהם ואין איש מעז לפגוע בהם.

נבי יושע – במבנה הקבר המיוחס ליהושע בן נון שבגליל העליון גדל עץ אלה ארצישראלית עתיק ומרשים שנראה שעדין זוכה לטיפול אוהב

מקומות כאלה מכונים בערבית מקאם, כלומר מקום קדוש ששימש לתפילה ועליה לרגל. המקאם איננו קבר קדוש או קבר שיח. איש לא קבור במקאם. קדושתם של מקומות אלה עוברת מדור לדור, כך נשמרת המסורת הקשורה למקום וכך נשמרים גם העצים שבמקום וניצלים מכריתה ופגיעה וכך לעתים העץ הקדוש עומד בדד כשמסביבו שממה וכך הוא נראה גדול אף מעבר למידותיו הפיזיות. למרבה הצער, לאורך הדורות תושבי הארץ לא הותירו בה עצים רבים ורובם נכרתו לצרכי הסקה או בניה אך הם לא העזו לפגוע בקדושת העצים שסביב המקאמים. נראה שמקורה של המילה הערבית ‘מקאם’ הוא במילה העברית הקדומה ‘מקום’ ואפשר רק לשאר שהסיבה שהמילה עברה בין השפות היא שבני הארץ לא התחלפו בכל פעם שהשלטון התחלף והם המשיכו לקדש את אותם המקומות ולפקוד אותם כדי לקבל ברכה או בעתות מצוקה. 

תחת כל עץ רענן

התנ”ך מותיר לנו רמזים רבים לפולחן העצים הקדושים שהחל כנראה בשחר ההיסטוריה וליווה את תושבי הארץ מאז. חוקי התורה ונביאי התנ”ך ראו את פולחן העצים הקדושים כעבודה זרה ועל כן קראו “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים…על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן” (דברים י”ב, ב-ג). אך העצים המקודשים לא נעלמו מנוף הארץ. ועם ישראל המשיך לסגוד להם “תַּחַת, כָּל-עֵץ רַעֲנָן…הֶעֱלִית מִנְחָה – הַעַל אֵלֶּה, אֶנָּחֵם, עַל הַר-גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא, שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ; גַּם-שָׁם עָלִית, לִזְבֹּחַ זָבַח” (ישעיהו נ”ז, ה-ז) . התנ”ך מתאר ומגנה בחומרה תרבות של אמונה עממית שסבבה סביב האלה והאשרה. האשרה והאלה מוזכרות הן במובן של פסל ואליל והן במובן של עץ. “לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלוהיך…” (דברים ט”ז, 21). 

נראה שעץ האלה הוא ביטוי של האלה אשרה. בתרבויות המזרח הקדום נחשבה האשרה, אלת הפריון, לאשתו של האל הזכרי הראשי. בקרב עמי כנען הקדומה היה זה אל הבעל. אך גם ביהדות הקדומה, זאת של תקופת ההתנחלות וימי בית ראשון, רבות העדויות הן בתנ”ך והן במחקר הארכיאולוגי לכך שבפולחן העממי של האנשים הפשוטים היתה גם לה’ בת זוג, שהיתה אותה האשרה של עמי כנען. תושבי הארץ הקדומים נהגו לטעת עצי אלה ליד מזבחי הבעל וכפי שמתואר בפסוק שהובא למעלה מספר דברים כך נהגו גם בני ישראל. הפוסט על הסטף מרחיב על פולחן הבעל וחשיבותו לעם ישראל.

 

מדוע נקרא עץ האלה – אלה?

קבר רחל ולידו עץ זית עתיק. צילום סביב שנת 1890. מאז העץ נעלם ואיננו עוד

עצים ואלוהים קשורים לזה לזה מקדמת דנא. בשפה השמית הקדומה, ‘אל’ היה אחד מכינויו של האל הראשי בקרב עמי המזרח התיכון הקדום בטרם עליית עם ישראל על מפת ההיסטוריה. שמם של שני העצים הגדולים והבולטים בנוף הארץ, האלון והאלה, נובע מאותו מקור. הקשור הלשוני אל-אלון-אלה קדום לתקופת המקרא. 

על אף מאבקם העיקש של נביאי התנ”ך כנגד פולחן העצים הוא נותר תמיד חלק מהאמונה העממית, גם אם בשוליה. גם לאחר תקופת התנ”ך המשיך פולחן העצים הקדושים להיות חלק מהדת העממית והלא רשמית של חלק מתושבי הארץ. לעומת האל הנשגב אבל המרוחק, הבלתי נראה ושאינו מעורב בחיי היום-יום, מהווה העץ הקדוש והמקום הקדוש שלצידו נוכחית אלוהית בלתי אמצעית, זמינה ונגישה לבני האדם. אלוהות שעונה לצרכים אנושים בסיסיים – מציאת בן זוג, פריון לעקרות או מזור למחלה קשה. אלוהות פשוטה שניתן לגעת בה ולראות אותה. כזאת שמקשיבה לבני האדם ולבעיות היום-יום שלהם.

חכם ירושלמי מימי הביניים השאיר לנו תיאור יפה של אותה אמונה יהודית עממית. האמונה העממית באה לענות על צרכי הנפש והפחדים של האדם הפשוט ולכן הדברים האלה שנכתבו לפני למעלה מאלף שנה תקפים בכל זמן ובכל מקום וגם בימינו:

“יא רבי יוסי בגלילי בדלתון, רפאני, הבטינני (תן לי הריון), ומדליקים הנרות על קברי הצדיקים ומקטרים לפניהם על הלבנים וקושרים עקדים (בדים) על התמר של הצדיק לכל מיני חלאים, וחוגגים על קברי הצדיקים המתים ונודרים להם נדרים וקוראים אליהם ומבקשים מהם לתת להם חפצם.”החכם הירושלמי סהל בן מצליח

עצי פלא

עצים עתיקים כמו אלון, אלה, זית וחרוב, מאריכים חיים הרבה מעבר לחייו של אדם. משך החיים הממושך שלהם, יחד עם גודלם, עוצמתם והפרי והצל הנעים שהם מעניקים נתנו להם מעמד של קדושה וקירבה לאל בדתות קדומות כמו גם בדתות העממיות של ימינו בארץ ובמקומות רבים אחרים בעולם. ברחבי הארץ מפוזרים עצים קדושים שעל ענפיהם תלויות פיסות בד הסופגים את הברכה והקדושה מהעץ, יחד עם אבנים וקישוטים שונים. באים אליהם תושבים, ערביים, דרוזים וגם יהודים, לבקש ברכה ונס, להתפלל למרפא לחולים, לפריון, לזווג זיווגים, להוריד גשמים בשנות בצורת או לנדור נדרים. עצים קדושים ועצי משאלות אינם המצאה מקומית ועצים כאלה מקובלים במקומות רבים בעולם, מסין ועד צפון אפריקה. נראה שפולחן העצים הקדושים נפוץ יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. על עצים כאלה, כמו בנבי סבלאן המקודש לדרוזים, באים אנשים וקושרים בדים וחוטים צבעונים אל הענפים. אחר כך הם שבים למקום וגוזרים מהבדים לאחר שספגו מקדושת ועונדים סביב הצוואר או היד לסגולה וברכה.

מקאם שייח זיתון, בראש גבעה רמה מעל בית חורון, בואכה לרמאללה. למרגלות הגבעה עוברת הדרך העתיקה מהשפלה לירושלים. בקרבת מקום, ב1917 התחולל קרב קשה בין התורכים אשר שלטו ברכס ובין האנגלים שהבקיעו כאן מעבר בדרכם לכיבוש ירושלים.

כיצד השתמרו העצים הקדושים מאות בשנים? האיסור על פגיעה בעצים הקדושים משותף לבני כל הדתות. המסורת המוסלמית אוסרת אף על שימוש בזרדי העצים שנפלו למרגלות העץ הקדוש. עונשים נוראים מובטחים למי שיפגע בעץ קדוש. סיפורי אגדות כאלה נשתרשו במסורות העממיות כפי שמדגים הסיפור הבא:

“מעשה נורא שקרה בזמנינו, בשנת תרס”א [1901], בערבי אחד השוכן בכפר מירון. ויהי היום ויצא השדה ויקרב אל המערה [של הלל הזקן]… לקצץ ענף אחד משלושה אילנות הגדלים על המערה, לתקן את מחרשתו. והנה כמעט ששב הערבי הביתה אחזהו השבץ ויפול ארצה ויאלם דום ועיניו חשכו מראות. גם אחד מבניו מת פתאום וגם סוסו כרע נפל ומת ובתו חלתה מאוד. למקרה הנורא הזה נבהלה אשתו ובני ביתו מאוד ויתאמצו להוציא הגה מפיו לידע ממנו סיבת האסון הזה. אבל כוח הדיבור לא היה בפיו ורק בכבדות ובתנועות ידים הראה להם כי שבר ענף אחד במקום הקדוש הנ”ל ולכן באה עליו הצרה הזאת. אזי תכף חיש מהר, מיהרה אשתו ותישא את הענף ותקשרהו אל העץ אשר ממנו שבר, ותדליק שמן זית ותבקש מחילה וסליחה וכפרה מהצדיקים הקדושים, ומיד שבה בתה לאיתנה, אך הערבי עודנו מתגולל על ערש דוי ואור עיניו אין איתו”ספר תפארת ירושלים, צפת 1913

אל העצים הקדושים

כמה מהעצים הקדושים המפורסמים והגדולים ביותר ניתן למצוא בגליל. כאן התקדשו מקומות רבים בעקבות חורבן הבית ומעבר מרכז החיים היהודי מיהודה לגליל בתקופה הרומאית. לכן מקומות קדושים רבים קשורים לדמויות מתקופת המשנה והתלמוד כמו עץ האלה האטלנטית העצום שמעל קבר רבי טרפון בקדיתא, בעץ אלון התבור שהוא אולי הגדול מכולם שמעל קבר רבי אבא חלפתא בחנניה, עץ האלה העתיק שמעל קבר רבי חנינא בן דוסא שבעראבה, עצי  אלון התבור שעל פלגי המים בחורשת טל, נבי סבלאן – המתחם הדרוזי הקדוש בחורפיש שבמורדותיו חורשת עצים קדומים (כ200 מטר צפון מזרח למתחם). במרומי הכרמל משתרעת חורשת הארבעים שהאגדה על 40 עצי האלון העבותים שבה מספרת שהיו פעם גיבורים שנקבצו כאן כל הלילה עד שגילו שרגליהם הצמיחו שורשים. כמה מהעצים הידועים ביהודה ושומרון הם אשל אברהם בחברון – שהוא עץ האלון העתיק בארץ שגילו נאמד ב1,000 שנה, עץ האלון הבודד שבמרכז גוש עציון שגילו כ700 שנה, חורשת עצי הזית העבותים של כנסיית גת שמנים בירושלים שגילם מעל 1,000 שנה,

כי האדם עץ השדה
חלפו להם הכנענים, נעלמו הפלשתים, האדומים, העמלקים, היבוסים, הגרגשים והאמורים. גם היוונים, הרומאים, הצלבנים והתורכים חלפו כלא היו. נותרנו בארץ רק אנו והערבים עם העצים הקדושים, המעיינות והאבנים. עם ירש עם. דת ירשה דת. ממלכה ירשה ממלכה. גם האבנים המקודשות והעצים הקדושים עברו מעם לעם. הם ראו את הכובשים באים והולכים, את המלכים קמים וחולפים ורק העצים והאבנים נותרו דוממים על מקומם. המקום הפך למקאם וחזר להיות מקום. קבר השיח הפך לקבר הצדיק. פעם בעברית ופעם בערבית.

ולסיום מילון ערבי-עברי: מקאם – מקום קדוש (לרוב כזה שאין בו קבר), נבי – נביא (מהתנ”ך או אחר), א-צדיק – צדיק (גם לצדיק יהודי שנתקדש במסורת המוסלמית), סת – אשה – (קבר של אשה), שיח – מציין קבר שיח, א-צחאבה  – חבורת הנביא מוחמד (כלומר מקום הקשור לסיפור הנביא מוחמד), סידנא – האדון, סג’רה – חורשה.

 

סביב קבר השייח בחברת עין רזלה (עין איילה בכרמל) נשמר בוסתן עצי פרי

פוסטים קשורים: