בעקבות הגן הארץ הישראלי

בעקבות הגן הארץ הישראלי

31/08/2017 0 By asaf
Print Friendly, PDF & Email

דור בא ודור הולך והשנים חולפות, אבל הארץ לא משנה את פניה וגם בני האדם כמעט ולא משנים את אופיים. אדם שביקש מנוחה לנפשו לאחר שצד חיית טרף לפני אלפי שנים דומה להפליא בנפשו וצרכיו למי שמבקש בימינו מעט מרגוע לאחר יום עבודה לחוץ במשרד מעוצב. אמנם הבתים בהם גרים שני אנשים אלה שונים בתכלית, הצייד הקדום גר בבקתה או בבית אבן רעוע והאדם של ימינו גר בבית מודרני ועמוס שכלולים ומסכים, אבל שניהם זקוקים למקום מפלט שיביא להם מעט שלווה ומרגוע ועל כן אין פלא שהגן אליו הם יכולים לצאת להחיות את נפשם לא השתנה כמעט במשך השנים. הגן נותן מרגוע ומרפא לגוף ולנפש וצורכיהם של אלה לא משתנים באותה המהירות בה מתחלפות הטכנולוגיות שסביבנו. הגן הארץ ישראלי המקומי כמעט ולא השתנה במשך אלפי שנים ועקרונותיו הפשוטים נשמרו ונותרו על כנם גם כאשר חלפו הדורות והעמים הגרים והשולטים בארץ. גן העדן האגדי מסיפור בריאת העולם בספר בראשית דומה להפליא לגן המלך ששימש לפני שלושת אלפים שנים את מלכי יהודה ושני אלה דומים מאד לבוסתנים ולגן הארץ ישראלי של ימינו.

גן העדן

סיפור גן העדן שבתחילת ספר בראשית מדגים היטב את חשיבות הגן לאדם בימי קדם. גן העדן מתואר שם בפשטות כמקום קסום, מוגן, נעים וטוב שרוח אלוהים שורה בו: “ויטע ה’ אלהים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר ויצמח ה’ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל…ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”. 

גן העדן, כמו כל גן, היה מקום מפגש בין האדם לטבע. מקום שהאדם צריך לשמור עליו כפי שמתואר כל כך יפה גם במדרש קהלת רבה : “בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך” (קהלת רבה ז, פסקה א).

גן המלך

גינת המנזר – אבו גוש

בין הסודות שחבויים בירושלים ומוכרים רק למתי מעט ניתן למצוא עד היום את הגן המפואר מבין כל גני הארץ הקדומים. גן המלך, שהיה הגן המלכותי של מלכי יהודה בימי התנ”ך, מוזנח וחרב כיום אבל לפחות מקומו ידוע וניתן לראות את שרידיו ולהתאמץ ולדמיין את תקופת הזוהר שלו שמתוארת באופן ציורי בסיפורי המקרא כמו בפסוק “אל גינת אגוז ירדתי, לראות באבי הנחל, לראות הפרחה הגפן, הנצו הרימונים” (שיר השירים ו’ 11).

מיקומו ההיסטורי של גן המלך בעיר דוד נשמר עד היום כאלפיים שנה לאחר חורבנו. התיאורים במקרא (בספרי מלכים, נחמיה וקהלת) לא מותרים ספק באשר למיקום המדויק של גן המלך: “ואת חומת בריכת השילוח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דוד” (נחמיה, ב 14). מקומו של הגן היה לאורך נחל קדרון במורד שבהמשך לבריכת השילוח והוא נמשך לאורך עמק הקדרון עד מקום מפגשו של העמק עם גיא בן הינום.

כל השנים מאז חרבה ירושלים נותר לאורך עמק הקדרון שטח פתוח שנהנה מהמים הזורמים שהגיעו מהגיחון, המעיין של ירושלים הקדומה ועליו היה גן פורח עם בוסתנים וערוגות ירק. שפע המים שזרמו כאן בעבר הביא לפריחת הגן. בסיור בעיר דוד ניתן כיום לראות רמזים לגן המלך המקראי בשני מקומות – שכונת אל בוסתן ובריכת אל חמרה.

האזור שנמצא בעמק הקדרון מצידו השני של הנחל (ממול לחפירות עיר דוד) נקרא ‘אל בוסתן’, שם המשמר הן את מקומו של גן המלך והן את משמעותו שנשמרה אלפיים שנה מאז חורבן הגן המקורי. אל בוסתן, ממוקמת בצידו המזרחי של רחוב ואדי חילווה החוצה את שכונת הסילוואן (כפר השילוח). ציורים היסטוריים מעידים שלאורך השנים היה המקום בוסתן פתוח. רק בשלהי המאה ה 20 החלה כאן בנייה בלתי חוקית של שכונה ערבית ששימרה את השם ‘אל בוסתן’ ועם השנים התרחבה הבניה והפכה צפופה ודחקה את מרבית המטעים החוצה. לעירית ירושלים יש כיום תוכנית לפינוי הבתים ולהקמת גן לאומי גן המלך במקום

מקום שני בו ניתן לראות כיום את עקבות גן המלך המקראי הוא באזור בריכת השילוח. מקומה של בריכת השילוח מימי בית ראשון לא ידוע במדויק, אך פינה אחת מבריכת השילוח של ימי בית שני נחשפה לאחרונה בחלקה במתחם היציאה מנקבת השילוח. המשך הבריכה נותר מכוסה באדמה באזור המגודר שצמוד לשטח החפירה. מקום זה מכונה בערבית ‘בריכת אל חמרה’ ובו נמצאת ככל הנראה גם בריכת השילוח של ימי בית ראשון ואולי חלק מגן המלך המקראי.  לצערנו הגן המגודר נמצא בבעלות הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית שלא מאפשרת שום מחקר במקום. כיום המקום מוזנח, סגור ומגודר אך עדין גדלים בו עצי תאנה, רימון וזית המוקפים עשבי בר ולכלוך רב.

גן המלך בעיר דוד בירושלים – חפירת בריכת השילוח מימי בית שני ולצידה הבוסתן בשטח המגודר.

בשיא תפארתה של ממלכת ישראל הקדומה נטע כאן שלמה המלך את גניו ומאז גידלו כאן יורשיו במשך כאלף שנה, בכל ימי ממלכת יהודה ועד לחורבן ירושלים בידי הרומאים בשנת 70. בוסתני עצי פרי, חלקות ירק, צמחי מרפא וערוגות בושם. לפי המסופר היה לצמחי הבוסתן שבגן המלך סגולות בריאותיות ורפואיות מיוחדות: “ועל הנחל יעלה על שתפו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו, לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה” (יחזקאל מ”ז 12). 

כאן קיבל משורר שיר השירים, הלא הוא שלמה המלך, את ההשראה לתיאורי הטבע הרומנטיים הרבים שנכללו בספר כמו בקטע הציורי שבפרק ד’: “הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים מבעד לצמתך, שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד…כחוט השני שפתתיך ומדבריך נאוה כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך… כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים, שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים, עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, כלך יפה רעיתי ומום אין בך… מה יפו דדיך אחתי כלה מה טבו דדיך מיין וריח שמניך מכל בשמים:…גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום, נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מר ואהלות עם כל ראשי בשמים, מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן לבנון, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו”.

כיצד נראה הגן של המלכה אסתר?

חפירות ארכאולוגיות ברמת רחל שמדרום לירושלים חשפו ארמון מפואר מהתקופה הפרסית ובו נותרו שרידי גן מלכותי ייחודי מלפני 2,700 שנה ששימש אולי כמקום משכנו של מושל מחוז יהודה מטעם השלטון הפרסי. הארמון משתרע על שטח נרחב של 5 דונם ובליבו של הגן מתפרסת מערכת מים משוכללת להפליא שמורכבת מבריכות אגירה, בריכות נוי, ובינם תעלות וצינורות. מערכת המים תוכננה לא רק לצורכי הזרמת מים לארמון ולהשקיית הגן אלא גם להבטיח הנאה לעין ולאוזן מזרימת המים. בו כמובן שאף אחד מעצי הגן לא שרד על ימינו כדי לספר לנו איזה עצים היו בגן אבל המחקר המדעי הצליח לפענח את הרמזים שנמצאו ולענות על השאלה. בטיח של מבני הגן נמצאה אבקת צמחים של כמה מהעצים של אותו גן קדום ובהם אגוז מלך, ארז הלבנון ועצי הדר כמו גם עצים מקומיים ובהם גפן ותאנה. תושבי הארמון לא הסתפקו בעתי מאכל. לפי ממצא גרגירי האבקה היה הגן מעוטר בעצי נוי נעימים ובהם צפצפה ושיחי הדס מצוי ריחניים ואף צמחי מים כשושנת מים ועדשת מים ששרידיהם נמצאו בטיח שבקירות את מבריכות המים. מעניין במיוחד הוא הגילוי של אתרוג, הדס וערבה, שלושה מתוך ארבעת המינים של חג הסוכות.

בארמון הפרסי שברמת רחל נותרו שאריות ומזכרות מסעודות מפוארות שנערכו בו בימיו הטובים ובהם שברי קנקני יין, כלי אוכל מיובאים ועצמות בעלי חיים שהוגשו על אותם הצלחות. כל אלה נותנים לנו מזכרת והמחשה לסיפורו של חג הפורים.  באותה העת שחגגו בארמון של רמת רחל הקדומה, אך במרחק של 2,000 ק”מ ממנה, נערך משתה מפורסם בבירתה האגדית של ממלכת פרס, שושן. המשתה שעליו מסופר בהרחבה במגילת אסתר נמשך שבעה ימים ושבעה לילות ונערך “בחצר, גינת המלך”. וכך מסופר במגילת אסתר, פרק א’: “ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה, למגדול ועד קטן, משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך…ויין מלכות רב, כיד המלך, והשתיה כדת, אין אנס.”

איש תחת גפנו ותחת תאנתו

על גגות הבתים הוקמו סוכות שנועדו לשינה בימות הקיץ החמים. בכפר בניאס, מתוך Picturesque-Palestine 1881

כמו המלכים הקדומים שנפשו בגינות מפוארות, לרוב עם מים זורמים, זכו גם פשוטי העם למנוחה, מרגוע וצל תחת עצי הפרי שבחצרם. “וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתנו” (מלכים א ה, 5). אלא שלעומת פשוטי העם שגינותנם היו קטנות וצנועות, נהנו שליטים ומורמים מעם מגינה גדולה ומפוארת כפי שאנו למדים מהסיפור על המלך אחאב וכרם נבות: “וידבר אחאב אל נבות לאמר תנה-לי את כרמך ויהי לי לגן-ירק, כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו, כרם טוב ממנו; אם טוב בעיניך, אתנה לך כסף מחיר זה.” גם המשך הסיפור ידוע. נבות סירב “להצעה” ועל כן איזבל, אשתו המרשעת של המלך, הסדירה בחוק את הרשעתו של נבות, הריגתו ונישולו מאדמתו, ועל כך באו שניהם על עונשם המר מידי האל: “ויהיה דבר ה’ אל אליהו התשבי…ודיברת אליו לאמר כה אמר ה’ הרצחת וגם ירשת” והמשך הסיפור כתוב יפה בספר מלכים א’, פרק כ”א.

מהגן אל הבוסתן

הגן המתואר במקרא הוא מקום מושקה, בד”כ ממי נחל או מעיין, ששימש כשדה שלחין לגידול עצי פרי, ירקות וצמחי תבלין, כפי שמסופר למשל בקהלת ב’, 4-5: “עשיתי לי גנות ופרדסים, ונטעתי בהם עץ כל פרי. עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים”. המילה גן קדומה מאד ומקורה כנראה מהשורש ‘הגנ’ – כלומר לשמור – והיא מרמזת על מקום סגור, מגודר ושמור. בהקשרים התנ”כיים שימשה המלה גן לציין מקום סגור, מושקה, באזורים החיצוניים של העיר, או מקום מגורים עם עצי פרי, שיחים ריחניים ולעתים גם ירקות. מעניין שהמילה גן משותפת לכמה מהשפות השמיות מה שלא מפתיע כשחושבים על כך שברוב תרבויות הים התיכון נוהגים להקים גינות סגורות, כדוגמת גני פאטיו או גינות חצר סגורות.

הגינה מוזכרת בתנ”ך בהקשרים של גן מושקה ועל כן היה עליה להיות במקום נמוך, בעמק ולצד נחל. הגינה היא ה”נחלה” – אותו מקום ליד הנחל שאליו באים להתנחל. אל הגינה התנכ”ית יורדים – שהרי היא נמצאת במקומות הנמוכים: “אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל” (שיר השירים ו 11) או “דודי ירד לגנו לערוגות הבושם” (שיר השירים ו 2).

לצד הגן והגינה, מספר לנו התנ”ך גם על כרמים שהיו מטעי פרי הגדל בעל כפי שניתן לראות בטרסות הרבות הפזורות ברחבי הרי יהודה. גם פרדסים (מילה ממקור פרסי שמשמעו ‘מקום מוקף’) מוזכרים במקרא ובמקורות המאוחרים יותר, כמו “משל למלך שהיה לו פרדס נטוע שורה של תאנים ושל גפנים ושל רימונים ושל תפוחים…” (ויקרא רבה כג, ג).

המילה בוסתן מאוחרת הרבה יותר ומקורה בפרסית והיא זלגה לעברית ולארמית בתקופת חז”ל ולאחר מכן גם לשפות אחרות, כולל ערבית וטורקית. משמעות המילה ‘בו’ בפרסית הינה בושם או ריח ו’סתאן’ משמעה מקום (כדוגמת הארצות פקיסטאן ואפגניסטאן), כלומר הבוסתן הינו פשוט ‘מקום של בושם’. בתרבות הפרסית תפסו הגנים מקום של כבוד מימי קדם ועד היום. הגנים הפרסים מאופיינים בריחות של פרחים וצמחי תבלין מבושמים וגם במבנה גאומטרי מסודר והם מחולקים לרוב לארבעה ריבועים שמייצגים את הסדר הקוסמי של גן העדן והארץ. הגן הפרסי הוא מתחם אינטימי ושמור המוקף חומה שמפרידה בינו לבין הסביבה הצחיחה. המים ממלאים תפקיד מפתח בגן ובד”כ הם מוזרמים בתעלות מלאכותיות ודרך בריכות נוי והשקיה. הגנים הבהאים בחיפה הם דוגמא לגן נוי סימטרי בעיצוב פרסי מקובל וכמוהו גם הטאג’ מהל בהודו וגני אלהמברה בספרד הם גנים בהשראה פרסית.

 הבוסתנים בארץ שונים מהבוסתן הפרסי והם בבסיסם גן תועלת חקלאי קטן שיש בו גם מקומות למנוחה ולאירוח. הבוסתן המקומי תלוי במים זורמים, או לפחות באר שופעת, ויש בו לרוב מגוון עצי פרי שתולים בצפיפות ולצידם שיחי תבלין וחלקות ירק.

במשנה ובתלמוד מתוארים בהרחבה חיי היום-יום של אבותינו בתקופה הרומית-ביזנטית ובהתאם יש בהם אזכורים רבים לגינה ולחצר. לפי המקורות נראה שתושבי הארץ אכלו מעל שלושים סוגי ירק, חלקם גידולי גינה וחלקם צמחי בר שלוקטו. בהתאם אמרו חז”ל “אסור לדור בעיר שאין בה גינוניא של ירק” (ירושלמי, קידושין ד יב).

לפי מקורות חז”ל נראה שהיתה נהוגה הפרדה בין חצר לגינה. החצר היתה צמודה לבית ולעתים מרוצפת (חצר צורית) ושימשה כמקום למלאכות שונות (“היה מעמיד בהמה בחצר, תנור וכירים וריחיים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר” – משנה, בבא בתרא ג’ ה’) וגם כמקום לאכילה על על שולחן בחוץ (האיצטבה) וכמקום למנוחה. ככל שהיה מקום גידלו בחצר כמה צמחי תועלת למאכל וצל כתאנה, גפן ורימון או צמחי תבלין. לעתים רבות היתה החצר משותפת למספר בתים סמוכים, ומהקורות מציינים תקנות רבות לשיתוף במתקני הגינה ולשמירה על הפרטיות והקניין של בעלי הבתים הצמודים לחצר. לעומת הלצר שהיתה צמודה לבית, היתה הגינה בד”כ מכורח המציאות רחוקה יותר ונפרדת מהבית וגידלו בה בוסתני עצי פרי וירקות בהתאם למקורות המים הזמינים לה.

החאכורה/חכורה (משמעות מילולית – שטח זרוע, חוואכיר ברבים) حاكورة  – החאכורה היא גינת המאכל המסורתית של הבית הלבנוני והפלסטינאי. היא נועדה  בראש ובראשונה לנטיעת עצי פרי ולצדם שימשה גם לגידול ירקות ולבעלי חיים. החאכורה עמדה בצמוד לבית ולעתים היתה לצידה גם ג‘נינה שהיא גינת נוי קטנה משובצת פרחים וסאחה שהיא החצר התפעולית בה הכינו ובישלו נשות הבית את המזון והתבשילים.

בחאכורה הטיפוסית היה בור אגירה למי גשם, ובהתאם למבנה השטח נבנו בו טראסות ולפי הצורך והמיקום נערכה חלוקה לחלקות משנה. בתים מפוארים שנקראו קאצרים (ארמונות בערבית או וילות במונחים של ימינו) היו מוקפים גינות עם כרמי זיתים, לימון, ענבים, תאנים, תמרים ושקדים ששולבו יחד עם צמחי נוי שונים ולצידם פעלו מבני משק שונים למגורי חיות המשק ולעיבוד התוצרת.

חצרות כאלה היו חלק מנוף הארץ לאורך הדורות. כך למשל תושבי הכפר סוחמתא שליד מעלות שניטש בקרבות ב1948 מספרים שבחלק מהבתים נחצבו בורות לאיסוף מי גשם לשימוש הביתי, ומרבית הבתים היו מוקפים בחצר קטנה ששימשה לגידול ירקות לשימוש ביתי – עגבניות, קישואים, חצילים, תפוחי אדמה, לוביה, נענה, פטרוזיליה בצל וכו’, ועצי פרי – תאנים, משמשים, שקדים, גפנים, תפוחים ורימונים. לפני בתים רבים ניטעו עצי אזדרכת שתושבי הכפר אהבו לשבת ולנוח בצילם. מסביב לבתי הכפר הונחו שובכים ליונים וערוגות ואדניות פח של פלפל חריף, ריחן, ציפורן, וגרניום.

פוסטים קשורים: 
הגינה הארץ ישראלית – מהו הגן הארץ ישראלי המקומי?
בעקבות הגן הארץ ישראלי – תולדות הגן המקומי מגן העדן, דרך התנ”ך והחאכורה הפלסטינאית ועד ימינו
האט! גינה לפניך – על מעלות הזמן האיטי של הגינה